אני רוצה את החופש שלי!

כתב: ניר בן ימיני I צילום: אילן שחם/ אוסף פרטי

יום שלישי, ריצה שגרתית קלילה על חוף מכמורת, ופתאום 'קנק', צביטה מוזרה בחלק העליון של חזה שמאל (בדיעבד זה הרגע בו נתפס כריש הדם באחד מעורקי הלב שלי וסתם 99% ממנו).

…נהיה ערניים אני אומר לעצמי.

יום חמישי, בדרך לשיעור הפילאטיס אני מרגיש לרגע קוצר נשימה. מוזר. השיעור מתחיל, וכבר באחת המתיחות הראשונות אני מרגיש שמשהו מגביל את התנועה שלי. נועם המדריך מגרש אותי מהשיעור – אתה לא בסדר' הוא אומר, 'אני מפחד שיקרה לך משהו'.

בערב, אחרי עוד כמה תחושות קוצר נשימה אליהן הצטרפה גם הרגשה לא נוחה ביד שמאל, אני פונה לד"ר…  …לד"ר גוגל כמובן, שמאבחן באופן מיידי – התקף חרדה. התקף חרדה? על שום מה ולמה? נחיה ונראה.

שישי בבוקר, התקף חרדה הוא כמובן לא סיבה ראויה לוויתור על רכיבה. כבר בטיפוס ליער עופר, מגיע התקף קוצר הנשימה הראשון. בסוף העלייה יש שולחן שבאופן מסורתי אני מטפס עליו, ומסורת דוחה כמובן התקף חרדה (בדיעבד הבדיחה שלי כיום היא שכנראה שאני רוכב האופניים היחידי בעולם שטיפס עם אופניים על שולחן תוך כדי התקף לב). אחרי זה עוד התקף קוצר נשימה, אחריו עוד אחד, ואני נשבר – יאללה הביתה.

אני רוצה את החופש שלי! החיים החדשים של ניר בן ימיני.
DAA2 1070×200
מוטוליין 1070×200
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
KTM  1070×200
מצמן 1 1070×200
שימנו 1070×200

שבת בבוקר, אי הנעימות ביד שמאל הופכת לכאב, התקפי קוצר הנשימה תוכפים עד לכדי קוצר נשימה קבוע, ואז, רק אז, נופל האסימון: אולי בכלל קוראים לזה התקף לב?

"בצינקא, הילל יפה" אני אומר ליפעת אשתי. יפעת מורידה אותי ליד דלת המיון, ונוסעת להחנות. לקח לה בסה"כ 3-2 דקות, אבל כשהגיעה, מצאה סביב המיטה שלי למעלה מ-10 רופאים ואחיות, אחת מהן אומרת 'קיר תחתון' (היום אני יודע שזה סימן מובהק בא.ק.ג. להתקף לב). העברה זריזה בליווי צוות רפואי גדול לטיפול נמרץ לב, הסבר קצר מד"ר יניב מה קורה, הסבר שמשפט הסיום שלו הוא "בשפת העם קוראים לזה התקף לב", ופחות משעה אחרי זה כבר יש לי חבר חדש: סטנט שתקוע באחד העורקים ליד הלב (רווח נקי אחד מהעניין: באותה הזדמנות כבר בדקו את שלושת העורקים האחרים וגילו שהם בסדר גמור).

אני בן 56, עושה הרבה ספורט ובעצימות גבוהה כל חיי, 16 שנה על האופניים ברכיבה מאד מאומצת. לא עישנתי מעולם, אמנם אוכל כמו חזיר ולטעמי אני שמן, אבל במונחים רפואיים אני אוכל בסדר גמור ועודף המשקל שלי סביר. ההורים שלי בני ה-78 ו-80 הם זוג כספיות שמתזז בלי הפסקה בין טיולים רגליים, טיולי ג'יפים, ומסעות לחורים שונים בעולם, סבא שלי אמנם אכל כל ימיו עוף מכובס 'בגלל המחלה' כפי שנהג לומר, אבל הדבר היחידי שבאמת היה לו זה היפוכונדריה (אותה הוריש לי לצערי), ובפועל הוא הלך לעולמו בשיבה טובה בגיל 95… …בקיצור, What the F…? מה לי ולזה?

…אה רגע, סבא יש גם בצד השני, ליתר דיוק היה, אבל הוא נפטר בגיל 64 מהתקף לב, וכשבודקים קצת אחורה, מגלים פתאום שהוא לא היחידי בצד הזה של המשפחה. בקיצור: גנטיקה. אכלתי אותה!

אני רוצה את החופש שלי! החיים החדשים של ניר בן ימיני.

שיגרה חדשה

כבר בימים הראשונים שלאחר ההתקף, קיבלתי עם עצמי 3 החלטות:

  1. אני לא חולה לב, אלא בריא שעבר התקף לב (בשיקום, עליו אספר בהמשך, סירבתי בתוקף להיכנס להרצאות שכותרתן כללה את צמד המילים "חולי לב").
  2. אני הולך להיות ילד טוב וממושמע, ולעשות בדיוק מה שממליצים לי (אתגר עצום, מעולם לא הייתי כזה).
  3. למרות האמור בסעיף 2, אני הולך לחזור בדיוק לנקודה בה עצרתי, אבל חזק יותר ובעל כושר גופני טוב יותר שיאפשרו לי לעמוד במשימות קשות יותר.

שלושה ימי אשפוז, וקדימה הביתה. מפחיד!!! שחר, בתי הבכורה, בילתה 4 חודשים בפגייה לפני שהצטרפה לביתנו כשהיא מחוברת למכשיר חמצן ועוד כמה סנסורים. בפגייה ידענו תמיד שיש מי שיודע איך להתייחס לכל צפצוף, אבל פתאום בבית, כל האחריות נפלה עלינו, וזה היה ממש מפחיד! …ככה בדיוק הרגשתי. זה 'תומחר' בעוד לילה במיון, אבל עבר בשלום.

מדינת ישראל, כן כן, זו המושמצת על ידי חלקנו (שאיני נמנה עימם), עושה גם כמה דברים טובים. אחרי התקף לב, מזמינה אותך המדינה ללא תשלום לשבוע אירוח במלון רפואי, שזה מלון לכל דבר ועניין, רק שיש בו השגחה רפואית והרצאות לבביות.

הדבר הכי משמח במלון הייתה העובדה שלא רק שמאפשרים לי להתחיל להזיז ת'תחת, אלא ממליצים – פעמיים ביום, רבע שעה, 4-3 קמ"ש. או קיי, הבנתי, 3 פעמים ביום, 20 דקות כל פעם, 5-4 קמ"ש. סוף עידן הבטטה!

עוד ארבע בעל ערך בשיקום: הרצאה של פסיכולוג בן גילי, איש שבגיל מאד צעיר חטף התקף לב תוך כדי רכיבה על אופני כביש. למה בעל ערך? כי האיש מעורר השראה ולקחתי מההרצאה שלו כמה תובנות מעניינות. הראשונה – לעשות את הדברים לבד – לצעוד, לרכב, וכו'. לכאורה זה לא נכון, כי אם חס וחלילה קורה לך משהו, אין לידך אף אחד שיעזור. מצד שני – הידיעה שאין צורך באותו מישהו שישמור מחזירה את הביטחון העצמי. תובנה שנייה – האיש מתאר את ההתקף כמתנה הכי טובה שקיבל בחיים. מוזר כמובן, לא זוכר שראיתי 'התקף לב' באיזושהי רשימת מתנות, אבל אני בהחלט מבין על מה הוא מדבר – ההתקף הוא סוג של מדרבן רב עצמה לכל מיני פעולות.

שבוע השיקום היה רק הפתיח, בניתי באופן עצמאי תוכנית חזרה לחיים, 8-6 צעידות שבועיות בקצב הולך ועולה, בשלב מסוים גלגלי האופניים שלי עשו הכרות עם נחל אלכסנדר שנמצא ממש ליד הבית, פתאום התחלתי לדבר במושגים שהיו זרים לי עד היום כגון קילומטרז' ומהירות ממוצעת (…ואל תגלו לאף אחד, אבל אני גם מאד נהנה מזה…). בקיצור: הכל טוב…  …ליתר דיוק – הכל מצוין!

על הדרך פגשתי גם קרדיולוג לביקורת שגרתית. באופן מקרי לחלוטין, בחרתי כבר בתחילת הדרך במה שאני קורא 'הרופא הנכון', או במילים אחרות – הרופא שנותן לי את התשובות שאני רוצה לשמוע. 'ד"ר, לפי מה לקבוע את קצב הגדלת המאמץ' שאלתי. תשובתו: 'לפי מה שהגוף שלך מרגיש נח'.

DAA2 1070×200
מוטוליין 1070×200
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
KTM  1070×200
מצמן 1 1070×200
שימנו 1070×200
אני רוצה את החופש שלי! החיים החדשים של ניר בן ימיני.
צילום: אילן שחם

ואז הגיעה הנסיגה

זה התחיל בחזרה שלי ליער העופר. אחרי חודשיים החלטתי שהגיע הזמן הנכון, אבל איך לומר בכנות: לא נהניתי, ובכנות גדולה יותר: סבלתי. אמפליטודת הדפקים הגבוהה, רגע אחד 90, ורגע שני 170 – הפחידה אותי. …בכלל, כל ההתעסקות עם שעון הדופק, זה שמעולם לא עשיתי בו שימוש, ביאסה אותי לגמרי ורק היא לבד הוציאה לי את החשק מהרכיבה.

…וזה לא הכל…

עוד דבר טוב שהמדינה עושה, הוא שנה שיקום במכון כושר עם מעקב רפואי, כשגם זה בחינם.

חודשיים אחרי הארוע הגיע תורי להתחיל, בחרתי בבית החולים לניאדו בנתניה שקרוב לביתי, ויצאתי לדרך.

המקום נעים, המכשור חדיש, הצוות מאד נחמד ועד כמה שבינתי מגיעה, הוא גם מאד מקצועי.

"דופק המטרה שלך הוא 130" אמרה לי גליה הפיזיולוגית אחרי בדיקת הנתונים שלי, "בהמשך נעלה לך את זה", וד"ר וקסברגר, אחד הרופאים במקום, הוסיף "אמפליטודות גבוהות בדופק כמו שיש ברכיבה שלך הן ממש לא טובות".

אוווופס! העצימות שהם מכתיבים נמוכה משמעותית מזו שכבר הגעתי אליה, שינויי הדופק הגבוהים בהם אני רוכב בכלל פסולים בעיניהם, אבל כזכור הבטחתי לעצמי להיות ילד טוב. מה עושים?

…וכאן כבר שאלתי את עצמי שאלה רחבה יותר:

  • רכבתי כך 16 שנה ולא קרה כלום (להערכתי סגנון הרכיבה שלי אינו מקור ההתקף).
  • התקף לב מתואר על ידי הרופאים כפצע שהגלדתו נמשכת 6-4 שבועות, כבר עברו 10 שבועות.
  • אחד מהעורקים שמוליכים דם ללב שלי היה די סתום, כנראה במשך הרבה זמן, עכשיו הוא פתוח.
  • אם היה סיכון לכריש דם שיביא להתקף לב, הרי שכעת הסיכון מופחת כי אני לוקח באופן קבוע מדללים.
  • אני אוכל יותר טוב מאשר קודם.

בקיצור, מצבי כעת טוב מזה שלפני התקף הלב!

אם כך למה אני מוגבל?

אני רוצה חזרה את החופש שלי!

כדי לפתור את הדילמה, ציירתי לי בראש שני גרפים: גרף המאמצים העולים מבית לניאדו, וגרף המאמצים העולים ממוחי הקודח. …וכעת כל שנותר הוא למצוא את הדרך לחבר ביניהם.

לעופר, חברי ושותפי לרכיבה, ולי, יש אמרה קבועה: יודעים מה זה 20-80? 80% בראש ו-20% גם בראש – משם תבוא התשובה.

המשך יבוא.

Comments

comments

כתבות נוספות