כתב: אורי צוריאל    צילומים: אורי צוריאל, מוריה צוריאל, Chris Gagnon

באמצע אוקטובר יצאתי לאירוע רכיבת גראבל בצפון ורמונט. חודשיים אחרי, כשהעונה כבר נגמרה מזמן, ישבתי לכתוב ולשתף מעט על רכיבות גראבל בוורמונט, מדינה בצפון ניו אינגלנד בארצות הברית, אחת מהמדינות הקטנות בארה"ב מבחינת שטח והשנייה מלמטה מבחינת גודל האוכלוסייה. האופי הייחודי של ורמונט והדרך בה היא משמרת את האווירה הכפרית הופך אותה ליעד תיירותי רוב השנה. היא מציעה שפע של אתרי סקי בחורף, תיירות קיץ סביב אגם שמפליין, פארקי אופניים ומסלולי הליכה בעונות החמות יותר והיא גם יעד מפורסם לטיולי שלכת בסתיו. אבל האם וורמונט מתבססת גם כיעד אטרקטיבי למרוצי גראבל? אני חושב שכן, אבל על כך בהמשך.

גראבל הדבר האמיתי או לא יותר מגימיק שיווקי?

קשה לכתוב על רכיבות גראבל בלי להתייחס לעצם המושג גראבל. לשאלות "מה זה גראבל?" ו"למה גראבל?" מתלוות גם שאלות אחרות כמו למה לרכוב ב"אירוע" רכיבה? ואיך בוחרים את האירוע המתאים?

אז לשאלה מה זה גראבל יש המון תשובות אפשריות, ונראה שמספר ההסברים הולך וגדל כל הזמן אבל די ברור שמדובר בטרנד עולמי שעדיין מתפתח ומתעצב. את חלק מאירועי הגראבל אפשר לראות כרכיבת כביש שנעשית על משטח שהוא לא כל כך כביש. ההסבר הזה לא בדיוק מסביר מדוע צריך גם אופניים אחרים, כשכבר לפני מעל ל120 שנה רכבו מירוצים כמו פריז-רוביי שכללו הרבה דרכים משובשות על אופני כביש. נראה שהמונח גראבל הוא לא רק האופניים אלא משהו קצת יותר רחב.
אירועי רכיבה רבים בורמונט מגדירים עצמם כאירועי גראבל, חלקם כוללים אחוז ניכר של אספלט וחלק אחר כולל שטח משובש מאוד. יש גם מרוץ גראבל שמיועד לפאט בייק ומתקיים בתחילת החורף. אופניים שמוגדרים כאופני גראבל יכולים להיות אופני כביש עם צמיג מעט יותר רחב או אופני הרים עם כידון דרופ.

נראה שמוטיב חוזר ברוב אירועי הגראבל הוא האתגר בעצם סיום המסלול. לא מסלול שבו השאלה היא הקצב, אלא מסלול שמצריך מהרוכב קצת יותר. זה יכול להיות מרחק, טיפוס מצטבר, שיפועים מאתגרים או שבילים משובשים. בהרבה מהאירועים, בחירת האופניים תהיה פשרה בין מאפיינים שונים ורוכבים שונים עשויים לבחור באופניים שונים בהתאם להעדפה אישית, ניסיון ויכולת.
רוכבי כביש מהשורה הראשונה גילו גם הם את הקסם של האירועים האלה, אבל קיום של פלטון סמי מקצועני שמוביל את המרוץ לא אמור לפגום בחוויית האירוע של שאר הרוכבים, בעיקר כי ברכיבה של עשרות קילומטרים, בסופו של דבר, ברוב המסלול עיקר הרוכבים מוצאים עצמם מחולקים באופן טבעי לתתי קבוצות ברמת רכיבה דומה.
יש אירועים שמגדירים את זה כמאלט (Mullet), בדומה לתספורת, עסקים בחזית ונינוחות מאחור. מרוץ רוטד ורמונט (Rooted Vermont), שגם הוא גדל וצובר פופולריות משנה לשנה, חרט את הסלוגן הזה על דגלו ודמות בעלת תספורת מאלט מופיעה על חולצות המרוץ ועל שילוט ההכוונה.

וורמונט מקום נהדר לרכיבות גראבל

אומרים שאחוז הדרכים הלא סלולות בוורמונט מסך כל הכבישים, הוא הגבוה בארה"ב. הכוונה בכך היא לדרכים שמשמשות באופן יומיומי לתנועה של אנשים, מפלסים מהן שלג בחורף, מתחזקים אותן באופן רצוף אבל הן לא מכוסות באספלט. דרכים כאלה יהיו לרוב עם תנועה דלילה וישמשו בעיקר את אלה שגרים לאורך אותה דרך או דרכים שמציעות בעיקר קיצור דרך עבור כלים חקלאיים בין שדות. אחוז גבוה של דרכים כאלה, אומר שגם מי שרוצה לרכוב רכיבת כביש רגילה, יש סיכוי גדול שהוא יעבור בדרכים לא סלולות. בנוסף על כך, האספלט ברוב הכבישים די משובש. את אופני הגראבל כאן אפשר למצוא גם תחת ההגדרה של אופניים-שמתאימים-לדרכים-של-ורמונט.
לשבילי הגראבל יש אופי וחיים משל עצמם והם משתנים ללא הרף במהלך העונות השונות. רוב החורף הם מכוסים שלג וקרח ואין ממש אפשרות לרכב עליהם, למעט על פאט בייק ורצוי עם צמיגים ממוסמרים. בתחילת האביב הקרקע עדיין קפואה ברובה ולכן מים לא מחלחלים, הגשמים הופכים את השכבה העליונה של הדרכים לבוצית ולכן תחילת האביב מוגדרת גם כעונת הבוץ. בשאר הזמן, הדרכים יהיו רכיבות גם תוך כדי גשם, אחרי הכל מדובר בדרכים שבאופן עקרוני מיועדות לאפשר תנועה גם ברכבים משפחתיים רגילים. באופן מעשי, רוב הרכבים במדינה הם בעלי הנעה כפולה והרכב הנפוץ ביותר כאן הוא סובארו עם הנעה כפולה בגרסאות השונות.

רכיבה על אופני גראבל מאפשרת למתוח את עונת הרכיבה מעט יותר, לפני שעוברים לטריינר או לפאט-בייק. רכיבה ברוב הסינגלים (וגם הליכה במסלולים רגליים) לא מתאפשרת ולא מקובלת לפני ממוריאל-דיי, בסוף מאי, שמסמל את הפתיחה הרשמית של הקיץ ועונת הטיולים. הסיבה לכך היא לאפשר למים להתנקז וגם לחכות מעט עד שתהיה יותר צמחיה על הקרקע שמסייעת בניקוז המים מהשבילים. בסוף אוקטובר כבר יש סיכוי לשלג, הטמפ' בלילות יורדת מתחת לאפס צלזיוס ועם טמפ' נמוכה וצמחיה שכבר נבלה, הגשמים משאירים את הסינגלים בוציים לאורך זמן.
זה אומר שבתנאים אידיאליים, עונת אופני ההרים נמשכת בערך 5 חודשים, מינוס ימים גשומים כמובן. עבור אופני גראבל, השבתה מוחלטת היא למשך כשלושה חודשים בשיא החורף, כשבחודש נובמבר ומרץ אפשר למצוא כמה ימי רכיבה סבירים. כל שאר השנה, למעט בזמן סערה, אפשר לצאת ולרכוב. נישה אחרת שהולכת וגודלת היא של פאט-בייקס, אבל זה נושא רחב בפני עצמו.

תחום הגראבל הוא ממש לא רק ברירת מחדל שנובעת מאילוצי מזג האוויר. שפע הדרכים הלא סלולות מייצר אפשרויות בלתי נגמרות לחיבורים שונים של דרכים שעוברות לאורך נחלים, בתוך יערות, על קווי גובה, בין שדות, דרכים פתוחות עד האופק, בתים מבודדים, אסמים נטושים מטים ליפול וגם חוות ציוריות. יש ארבע עונות ברורות והנופים משתנים באופן רצוף והדרגתי לכן כמעט ואין רכיבה אחת שזהה לשנייה. מעבר מתמיד בין לבן-חום-אפור בחורף, באביב מתחיל להוריק, הקיץ ירוק זרחני ומרענן עם שלל פרחים. באוגוסט הירוק הופך לכהה ועייף ובמהלך ספטמבר מתחילה עונת השלכת עם השיא בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר. לאחר מכן Stick season שהיא השלב של עצים עירומים אבל בלי השלג, ואז חורף מגיע וחוזר חלילה.
ברכיבה אפשר לפגוש בין היתר יונקים קטנים, זוחלים, עופות דורסים, תרנגולי הודו, צבאים וסיכוי להיתקל גם בדוב שחור או במוס. השקט היחסי של האופניים בשילוב עם המהירות, מפתיע גם את החיות שרגילות להתרחק מהשבילים כשהן שומעות מכוניות או הולכי רגל. לשמחתי, דוב עדיין לא פגשתי בזמן רכיבה.

אז איך בוחרים אירוע רכיבה אתם שואלים?

אז למה אירוע רכיבה אם אפשר להגיע ברכיבה מהבית לכל כך הרבה מסלולים? שאלה מורכבת, שכוללת כנראה את הרצון לראות עוד רוכבים, להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, לסיים בהצלחה מסלול שמישהו אחר תכנן ואולי גם כדי לקבל קצת מוטיבציה לצאת מאזור הנוחות.
אירועי גראבל כאלה ואחרים לא חסרים, חלקם עממיים וחלקם תחרותיים וקיצוניים. אני חיפשתי משהו באמצע, כזה שיאתגר ויספק בסיום אך בלי להרגיש שהוא מוכוון לרוכבים תחרותיים.

כאירוע הגראבל האולטימטיבי סימנתי כבר מזמן את Rasputitsa– אירוע של פתיחת עונה המתקיים באמצע אפריל, עם סיכוי גבוה לקרח ושלג על קטעים מהמסלול, טמפ' סביב קיפאון, ופעמים רבות יורד גשם ואפילו שלג תוך כדי האירוע. מארגני האירוע מתגאים בחוסר ההיגיון של המסלול ובכך שחלקים רבים ממנו לא רכיבים בזמן עונת הבוץ.
נתתי לו את הכבוד הראוי, החלטתי לדלג על 2019 ונרשמתי למרוץ שיתקיים ב 2020 כדי להגיע מוכן אחרי שאחווה כמה מרוצים יותר קלים.

אירוע אחד ונחמד בו השתתפתי ביחד עם אשתי היה ה"Tour The Farms" שמאורגן על ידי המחוז בו אנחנו גרים ונועד לעודד תיירות פנים. באירוע הזה המסלול עובר בין חוות ויצרני מזון מקומיים, הרוכבים עוצרים לריענון וטעימות ויכולים גם לרכוש מהתוצרת, רכב של המארגנים עובר אחר כך בין כל התחנות ואוסף את המוצרים לנקודת הסיום. הרכיבה כללה מישורים ורולינג הילס לסירוגין, הורכבה מאחוז ניכר של דרכי גראבל ואפשר לראות אותה כמעין שוק איכרים שבו ההגעה מדוכן לדוכן היא על האופניים. היו שם רוכבים בכל הגילאים והרמות וכמעט על כל סוג אופניים שקיים. נהניתי מאוד מהרכיבה הזוגית, אבל העונה כבר כמעט נגמרה ועדיין לא היה רכבתי באירוע משמעותי, הרגשתי שזה חסר לי.

מטעמי נוחות, נרשמתי כבר בתחילת העונה לרכיבה שהייתה מתוכננת להתחיל ולהסתיים בעיירת מגורי בסוף ספטמבר, קשה למצוא משהו יותר נוח מזה. אבל מיעוט משתתפים יחסי, הביא את המארגנים להכריז על ביטול מה שהשאיר אותי נטול אירוע.

החלטתי לחפש שוב אירועי רכיבה. העונה כמעט נגמרה ואל מול המוני האירועים בסוף האביב ובקיץ, קשה למצוא אירועים בסוף הסתיו. אחרי סינונים כאלה ואחרים בהתאם לכל האילוצים, נותרתי עם שתי אופציות, הראשונה נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה והשנייה מעל שעתיים. לראשונה אני יכול להגיע גם ברכיבה מהבית ואילו השנייה מצריכה נסיעה של יום קודם או יציאה בשעת בוקר מוקדמת.
בחרתי בזאת הרחוקה יותר והחלטנו להפוך את זה לסוף שבוע משפחתי במלון אופניים.

דה הייברנייטור- אירוע קטן עם נשמה גדולה

קודם כל, הרכיבה נקראת The Hibernator והתהדרה בלוגו של דובי. הסמליות של רכיבה אחרונה לעונה לפני תרדמת החורף השתלבה מעולה עם הסיבה השנייה – המיקום של הרכיבה הוא בצפון ורמונט בעיירה איסט-בורק, שם מתקיים גם אירוע הRasputitsa שפותח את עונת הרכיבה.
עניין נוסף, זאת המהדורה הראשונה של הרכיבה הזאת, מאוד מצא חן בעיני הרעיון של החלוציות והאפשרות לראות אירוע שאולי יתבסס כשהוא עדיין בחיתוליו. כמות המשתתפים קטנה יחסית, המארגנים הודיעו על מכסה של 100 לכל היותר לשנה הראשונה, וזאת בניגוד לRasputitsa שנכון לזמן כתיבת שורות אלה, כולל כבר מעל ל1400 משתתפים רשומים, אחוז ניכר מהם מגיע מחוץ למדינה במיוחד לאירוע. אוכלוסיית ורמונט כולה מסתכמת בפחות מ 630,000 תושבים, מה שהופך אירוע של מעל לאלף רוכבים למרשים עוד יותר.

את המסלול שנמצא ליד הבית, אני יכול לרכוב גם בלי סיבה מיוחדת, אבל אירועים שנמצאים באזור אחר, מוסיפים עניין וטעם ומהווים תירוץ לצאת ולחוות דרך הרגליים נופים חדשים. לרכיבה היו שתי גרסאות, קצרה בת 50 ק"מ וארוכה בת 100. החלטתי להסתפק ב 50 ק"מ, כי פתאום הבנתי שהרבה זמן עבר מאז שרכבתי מרחק כזה.
בכדי לסמן V על "אימון", יצאתי שבוע לפני המרוץ לעבר "לינקולן גאפ", שמוגדר כמייל הסלול התלול ביותר בצפון אמריקה, בעיקר כהכנה פסיכולוגית. לא הייתי בטוח מאיזה צד העליות יהיו תלולות יותר, אז כשהגעתי אל הפסגה, אחרי התלבטות של כמה דקות, המשכתי לדווש הלאה, ירדתי לצד השני וטיפסתי שוב. הדרך תלולה מאוד משני הכיוונים, בדרך חזרה באחד הקירות נאלצתי לרדת מהאופניים וללכת מעט, לא יודע אם בגלל השיפוע או בגלל שלא התאוששתי מספיק מהטיפוס הראשון. סיימתי את הרכיבה בצורה סבירה פחות או יותר והרגשתי שלמרות החוסר ברכיבות בשנה האחרונה, את הרכיבה בשבוע הבא אצליח לסיים בקצב טוב במידה וארכוב בצורה חכמה. עכשיו התפניתי לחשוב על מזג האוויר שיכל להפוך את החוויה למאתגרת מאוד. החשש היה מפני יום גשום, קר וסוער. ובאמת הימים שלפני האירוע, היו גשומים במיוחד וכללו יומיים של גשמים כבדים ללא הפסקה. למרות שהתחזית הבטיחה שהגשמים יסתיימו ביום שלפני האירוע, בפועל ירד די הרבה גשם גם במהלך הנסיעה צפונה. הגענו בערב שלפני בדיוק בזמן כדי לאסוף ערכת הרשמה שכללה חוץ מהמספר גם מדבקה קטנה עם הלוגו של הדובי, מחמם ראש, וגם כרטיסים לפיצה+ בירה בסיום.
המלון עצמו הוא מלון סקי בחורף ומלון אופניים בקיץ, מה שאומר שיש חדר אופניים נעול עם גישה ישירה מתוך המלון. חוסך התלבטות האם לנעול אופניים למתקן או להכניס מפורקים אל האוטו, אפשר להכין אותם לרכיבה בערב קודם ולחסוך עוד זמן בבוקר.

דובי ענק עם מגאפון מגיע לתחרות גראבל. לא התחלה של בדיחה, אלא של מרוץ.

הזינוק נקבע לשעה 9:30 הנוחה מאוד, בייחוד כשהטמפרטורות היו רק נגיעה מעל הקיפאון. אחרי ארוחת בוקר בנחת עם הילדים, יצאתי לשאוף קצת רוח ולהרגיש את הטמפ' כדי להחליט כמה שכבות אני צריך לשים עלי. היה יום בהיר, כמעט בלי רוח ועם ראות עד קצה האופק. אל נקודת ההתחלה יצאתי ברכיבה, בין היתר כדי לוודא שבחירת הביגוד נכונה. מהדרכים בחוץ נראה היה שירד שוב גשם בלילה, החשש לגבי מלכודות בוץ וכמות הלכלוך שאחטוף הלך והתגבר. רכיבה של 50 ק"מ עם שרשרת שמתמלאת בבוץ וחול כבר אחרי חמש דקות, זאת לא חוויה נעימה.
בחניון היו סביב 60 רוכבים ורוכבות, רובם על אופני גראבל אבל חלקם על אופני הרים ואפילו פאט בייק אחד. חלק מהרוכבים נראו נינוחים והתמקדו בשיחות חולין וחלקם היה בעיצומו של חימום רציני. כדי לא להיראות לא רציני, בחרתי באופציית ביניים ועשיתי כאילו אני עושה חימום נינוח.

ואז הגיע דובי גדול, לקח את המגאפון, הקריא כמה שורות לגבי הרכיבה הצפויה והמרוץ הוזנק באופן מבוקר. תוך דקה או שניים כבר התחלנו בטיפוס הראשון, ובמשך בערך מייל אחד הטנדר מקדימה נסע מהר, כדי לוודא שהראשונים לא רוכבים מהר מאוד. הרכיבה הזאת התנהלה בסגנון של "מאלט", עסקים בחזית וחגיגה מאחור, שכנראה מאפיין אירועים רבים ברחבי העולם כולו, כאלה שכוללים אחוז קטן של רוכבים שנאבקים על המקום הראשון. חלק אחר של רוכבים שנאבקים על תוצאה אישית ועיקר הקבוצה הם רוכבים שנמצאים שם בשביל האתגר והחוויה מבלי לרכוב דרך השעונים. אחוז קטן נוסף יהיה של רוכבים שנמצאים שם כדי לנסות ולסיים את האירוע שמהווה עבורם קפיצת מדרגה אישית ומתיחה של המעטפת. אני מצאתי את עצמי איפה שהוא באמצע, סוג של ביזנס קז'ואל. בלי לוותר באף עליה אבל גם בלי להגזים כי המטרה היא ליהנות מהחוויה ככל האפשר.

המארגנים פרסמו את מסלולי הרכיבה והקבצים בימים שלפני התחרות, כשאת המסלול הארוך יותר הם שינו כמה פעמים עקב אילוצים שונים וביטולי הרשאות מצד בעלי הקרקעות שבהן עבר המסלול.
הרכיבה כללה דרכי גראבל, דרכים סלולות וגם כמה מקטעים בתוך יערות, דרכים שמשמשות בעיקר חוטבי עצים  וכנראה שנים לא עבר בהן רכב ממונע. מה שאהבתי ברכיבה הוא שאחרי הקילומטרים הראשונים בסגנון רולינג הילס במגמת עליה, שכלל גם מקטעים מאתגרים טכנית, שאר הדרך כללה טיפוס ארוך ואחריו ירידה ארוכה וחוזר חלילה בלי מקטעי בוץ או דרכים משובשות באופן חריג. זה אפשר להיכנס אל זון של טיפוס ולאחר מכן לטוס במהירות כמה קילומטרים עד לתחילת העלייה הבאה. הגראבל היה במצב מושלם, וכשסיימתי את הרכיבה הופתעתי לגלות שהאופניים נשארו די נקיים למרות כמויות הגשם שירדו עד לבוקר המרוץ. הדרכים שעברו בתוך היער היו מעט בוציות וחייבו טיפוס טכני ומתיש, תכנון של הקו רכיבה מעל סלעים והתמודדות עם אחיזה גבולית.  בדרכים הפתוחות הנופים מהממים, הרוכב כמו מתגלגל בין גלויה לגלויה. הטמפרטורות היו נמוכות, סביב 2 או שלוש מעלות צלזיוס, הרגיש סביר כל עוד נמצאים בתנועה איטית ובטיפוס אבל הופך למאוד מאתגר בזמן ירידות ארוכות ומהירות, בייחוד בקצוות.
כמו בהרבה רכיבות בסגנון כזה, אחרי בערך חצי שעה של עקיפות מכל הסוגים, כולם די מקובעים בקצב שלהם ולכן היה מעין אקורדיון של קבוצת רוכבים קטנה ורק אותם ראיתי לסירוגין. זה הביא אותי לחשוב על הטירוף של מעל אלף רוכבים על מסלול אחד. המסלול הורכב מכמה מקטעי עליות יחסית ארוכים ואחריהם ירידות מהירות, ארוכות מבחינת מרחק אבל קצרות בזמן. לא היה צורך אמיתי במכשירי ניווט כי כל פניה במסלול סומנה באופן ברור ובצבעים שונים עבור שני המסלולים כדי למנוע בלבול.

מסלול ה50 ק"מ כלל 2 תחנות ריענון של מתנדבים, הראשונה הציעה חטיפים, שתיה ובננות, השנייה הציעה עוגיות ביתיות וגם סיידר חם שנסחט במקום עם חיזוק של סירופ מייפל למעוניינים. תחנות הרענון מוקמו בסיומי מקטעי עליות מרכזיים, הזדמנות טובה לעצור ולארגן מחדש את שכבות הביגוד לקראת הירידות המקפיאות. אחרי נקודת הרענון השנייה המסלול התפצל כשרוכבי גרסת ה50 ק"מ המשיכו באותה מתכונת של דרכים פתוחות ורכיבות עד לסיום ואילו עבור ה100 הסיפור הולך ומסתבך, כשחוץ מעוד טיפוס מצטבר הם מגיעים במיילים האחרונים אל טיפוס תלול שממשיך בירידה על שביל מחורץ בעשרות תעלות ניקוז ממולאות בסלעים.

ההגעה לנקודת הסיום היא דרך רשת הסינגלים של בורק מאונטיין, גם כאן משתתפי ה50 מקבלים את המסלול הזורם והפשוט ואילו משתתפי ה100 מתחברים אל רשת הסינגלים בנקודה גבוהה יותר ואל מסלול טכני יותר בחלקו הראשון וממנו מגיעים אל הסינגל הזורם שמוביל אל נקודת הסיום, בה היה אזור צ'ילאאוט עם תנור פיצה ובר-בירה עם אופציות לבירה מהחבית או מבחר של בירות אחרות.
בסיום לא התקיים פודיום מסודר, אבל הראשונים והראשונות בכל קטגוריה קיבלו דובון, וגם הצמד שסיים אחרון את מסלול ה-100 קילומטרים קיבל דובונים לאות הערכה על המאמץ.

סוף דבר

עבור אירוע שכולל כמה עשרות אנשים, ובכל מקרה לא היה מיועד ליותר ממאה, המארגנים עבדו קשה. השלב הראשון הוא ההרכבה של המסלול עצמו שמצריך תיאום עם אנשים שהמסלול עובר בחצר האחורית שלהם, פשוטו כמשמעו ולבקש מהם אישור. לסמן את כל המסלול ולאחר מכן לאסוף את השילוט. לעקוב אחר ההרשמה ולהכין את הקיטים למשתתפים. לארגן את אזור הזינוק וגם לנקות אותו, לארגן את אזור הסיום, ולקפל גם אותו. עמדה של בירה ותנור פיצות. עד כאן, זה נשמע כמו תיאור של אירועים שכולם מכירים גם בישראל, קבוצות ומועדונים שבבסיסם הרצון לארגן אירועים לקהילת רוכבים.

הסיכום שלי לדברים הוא שבהחלט יש ערך מוסף להשתתפות באירועי רכיבה. חלק מהיתרונות יהיו קיימים גם כשיוצאת קבוצת חברים אחרי "מוביל" מקומי שלוקח אותם לחצר האחורית שלו, אל השבילים, החיבורים והנופים שהוא מכיר היטב מניסיונו האישי. צדדים אחרים קשורים לחלק החברתי, בעידן של שיתוף מתמיד ברשתות החברתיות, יש משהו נעים יותר כשיש שיתוף מידי של החוויה עם רוכבים אחרים. אם תמונה שווה אלף מילים, הרי שרכיבה משותפת שווה הרבה יותר.
עכשיו נשאר לי לנצל את תרדמת החורף בצורה המיטבית וחוץ ממשחקים בשלג עם פאט בייק צריך להתמסר קצת לרולר וטריינר, כי הרספוטיצה עוד מעט כבר כאן.

קצת על מאחורי הקלעים של המרוץ

אז מה מניע אנשים לארגן אירועים כאלה? מאחורי ההייברנייטור, נמצאים שניים: כריס וטים.

פניתי אל כריס, שהיה בחזית האירוע, וביקשתי ממנו לספר מעט על הרקע ממנו הוא מגיע, על מה שהוביל אותו לארגן את האירוע ומה השאיפות עבור ההמשך.

כריס נולד וגדל במדינת מיין, צפונית מזרחית לוורמונט. בעברו הוא היה רוכב XC עם העדפה לאירועי סיבולת והוא סיים מעל 24 אירועי רכיבה של 24 שעות. לאחר שהתחתן הוא גר תקופה מסוימת במסצ'וסטס ואז עבר לצפון ורמונט באופן די ספונטני כדי להקדיש יותר זמן לפעילות אאוטדור בכלל ורכיבה בפרט. האהבה שלו לקהילה המקומית הביאה אותו ליצור את האירוע בהחלטה של הרגע האחרון, אחרי ביטול של אירוע סיבולת אחר. לדעתם, האזור של NEK כולל כמה מדרכי הגראבל מהמיטב שיש לוורמונט והם רצו לחשוף אנשים לאזור.
האירוע הזה נולד בהחלטה של רגע וההרשמה נפתחה חודש בלבד לפני יום הזינוק, זאת לאחר שאירוע סיבולת אחר שתוכנן לאותו אזור התבטל. כריס וטים החליטו לנצל את המשבצת הריקה, כי המטרה שלהם היא לעודד עוד אנשים להגיע אל האזור ולחוות את הנופים והדרכים הרבות שיש לו להציע. האירוע שמתוכנן לשנה הבאה מוגבל ללא יותר מ-250 משתתפים, כדי לוודא שבעלי האדמות שבשטח שלהם עובר המסלול לא ירגישו שנפח התנועה גדול מדי, מה שעשוי להגביל את האישורים בשנה הבאה. מסלול המאה קילומטרים של השנה הנוכחית השתנה מספר פעמים עקב שינויים מצד חלק מבעלי האדמה.
אבל המארגנים לא מחפשים ליצור אירוע רב משתתפים, או אירוע שמתהדר באפטר-פרטי יוצא דופן, אלא אירוע שמאתגר את המשתתפים ומשאיר להם זיכרון מהחוויה ומהנופים. זהו האירוע הראשון שהם הפיקו, מרוצים מהתוצאה ובהחלט מתכוונים להמשיך.