אופניים, ילדים והורים מופלאים- טיול ירח מלא בנחל פרצים

ילדים רוכבים

אופניים, ילדים והורים מופלאים- טיול ירח מלא בנחל פרצים

כתב: ניר בן ימיני צילומים: חגית ברעם, מוטי אמיר, שמעון שומרוני

נחל פרצים, אמצע הלילה, חום נוראי, 28 ק"מ, עשרות ילדים על אופניים…

ושוב הם מראים לנו שהחומר ממנו הם עשויים הרבה יותר משובח ממה שאנחנו חושבים.

הלחץ שלפני

2:17 לפנות בוקר בלילה שבין חמישי לשישי, חתול אחד מחליט שדווקא עכשיו נכון לו לטפס על חלון השירותים בבית שלי ולהפעיל את האזעקה, וזהו, עבורי שנת הלילה הסתיימה.

למה, אתם שואלים? כי בעוד 24 שעות יש לי "על הראש" 30 הורים ו-45 זאטוטים שהולכים להתחיל ב-12 בלילה, ובטמפרטורה לא ידידותית של למעלה מ-30 מעלות, רכיבה של 28 ק"מ במדבר. רכיבה שכוללת טיפוס קצר אבל תלול להר סדום אי שם בשלוש לפנות בוקר אחרי 14 ק"מ, שנת לילה קצרצרה של שעה עד שעתיים (שהאתגר הגדול בה הוא ההתעוררות), ואחרי זה עוד 14 ק"מ כשהילדים מסטולים מעייפות, השמש מתחילה לכתוש להם את הראש, ובסוף יש עוד עלייה מתישה. נראה אתכם ישנים כשזה על הראש שלכם.

מתחילים

שישי 23:00, אני יוצא מהאוטו הממוזג הישר למכת חום של 34 מעלות בנווה זהר, מפחיד…

מסביבי מתחילים להתאסף עוד ועוד מכוניות, הורים וילדים.

כמה פסיכי צריך להיות כדי להצטרף לחוויה כזו? מי המשוגע שהשתכנע, ועוד שילם על זה במיטב כספו?

ובכן איך אני אומר לילדים בתדריך: יש לכם הורים משוגעים ופסיכים, להיות משוגעים ופסיכים זה התכונות הכי כיפיות בעולם, וכשתהיו גדולים תודו להם שזכיתם בהם.

יוצאים לדרך. ליל ירח במדבר הוא חוויה אדירה, על אחת כמה וכמה בנחל פרצים שהקרקע בו מאד בהירה.

הרעיון של רכיבת לילה ללא פנסים היווה עוד חסם שהפחיד אנשים מלהצטרף (כאילו שהיו חסרים חסמים…), אבל איך שנכנסים למדבר מגלים את הקסם. רואים הכל… …והמראות נפלאים, כי סופו של נחל פרצים, שם אנו מתחילים, הוא ערוץ רחב שהולך ונסגר לקניון ככל שמתקרבים לסופו במישור עמיעז. מרהיב. אין מילה אחרת.

והילדים אתם שואלים? הם מראים בשלב זה התעלמות מוחלטת מהעובדה שאנחנו באמצע הלילה, שואלים כל 3 מטר כמה ק"מ עברנו, וכרגיל מרגשים אותי בתחושה שכאילו 28 ק"מ באמצע הלילה זה ה-daily business שלהם ולא איזה מאמץ מנטלי יוצא דופן.

ב-2:30 לפנות בוקר אנחנו מגיעים לתחתית הר סדום, טיפוס של כ-75 מטר על פני ק"מ רכיבה, או הליכה ברגל, לפחות חלקית. אם זה היה הטיול הראשון, הייתי נלחץ, אבל אני כבר מכיר את הסחורה שלי (לפחות חלקית, כפי שתקראו בהמשך) – הם מטפסים, מחייכים, וממשיכים הלאה.

מגיעים לתצפית של הר סדום. כמות המטיילים שבחרו לישון שם כדי לקום לזריחה מדהימה אותי.

הילדים והוריהם זוכים למחצלות ומזרנים דקים שפרסנו עבורם, בלבי אני שואל מי ילך לישון עכשיו עם האדרנלין הזה, אבל תוך דקה ורבע + כמה בירות של המבוגרים, מתחילות באוויר נחירות, וכולם, אבל כולם, ישנים.

לך תשכים ילדים לרכיבה אחרי שעת שינה בודדת בלילה…

אני מצליח לכבות מנוע לזמן קצר (זוכרים את האזעקה בלילה שלפני? זה…), ומתעורר מהמתח של מה תהיה התגובה כשאעיר אותם, ואיזה מרד יפרוץ לי שם…

אבל כנראה ששוב שכחתי עם מי יש לי עסק, כנראה גם שלעולם אשכח: יש לי עסק עם הורים משוגעים ופסיכים, שמגדלים את הילדים שלהם להיות משוגעים ופסיכים כמוהם, והלוואי, הלוואי שכולם יהיו משוגעים ופסיכים כאלה, כי העולם שלנו ייראה הרבה יותר טוב!

החבר'ה מתעוררים בקלות, אף רטינה לא נשמעת באוויר, בטח לא של מבוגר, אבל גם לא של ילדים מסטולים מעייפות…

האמת שדווקא היה ילד אחד כזה, והיה מדהים לראות את ההתמודדות של אבא שלו: הילד, דווקא לא מהיותר צעירים, התעורר בבכי, לא בדיוק משהו נעים, על אחת כמה וכמה כשמסביבך עשרות הורים וילדים שאתה לא מכיר שמתעכבים רק בגללך. האבא, תוך התעלמות מוחלטת מהסביבה, לקח את הילד על הידיים, הרגיע אותו במשך כמה דקות, נתן לו כוס תה חמה, והופס, קסם, הילד מחייך ויוצא עם כולם לדרך… …הכל בראש כבר אמרתי?

מתחילים לגלוש מטה מהר סדום.

"ילדים, רוצים שאלמד אתכם איך יורדים מההר במהירות מטורפת ובדרך עושים חרקות" אני שואל?

"בטח" הם צוהלים ומחככים ידיים בציפייה…

"מבקשים מאבא ואמא שייקחו אתכם לכאן לבד ויאפשרו לכם לעשות את זה" אני מגלה להם את הפטנט, "איתי יורדים לאט לאט לאט, כולם עומדים על האופניים, ולוחצים על שני הברקסים באופן זהה כדי שהאופניים לא יחליקו"…

והילדים האלה, שיהיו בריאים, איזה תענוג צרוף זה לראות אותם עושים את זה (רק מזכיר: 5:30 בבוקר אחרי לילה ללא שינה).

גולשים לנו לאורך הפיתולים המופלאים של נחל סדום, כ-5 ק"מ שכמעט ולא מצריכים פידול, ומנגד מאפשרים לרכב פה ושם על הקירות, שעשוע סופר חביב.

בהמשך מתחברים חזרה לנחל פרצים, השמש מתחילה אט אט לקפוח לנו על הראש, אבל נווה זהר כבר נראית באופק והכל טוב.

בנווה זהר אני משסה את הילדים בהורים: תשמעו חמודים, ההורים שלכם עצלנים, ולכן מפה ועד ארוחת הבוקר במצד זהר הם ייסעו באוטו, אתם לעומת זאת תרכבו. סה"כ 2 ק"מ, אבל 100 מ' טיפוס.

כמה ילדים לא קנו את הסיפור שלי והצטרפו להוריהם, אבל הרוב לא ויתר (בעיקר כי לא ידע מה מצפה לו…), ויאללה לג'חנון ולשקשוקה של ארוחת הבוקר במצד זהר.

נשים, נשים וסבים סבתא

לא אוכל לסיים את הכתבה מבלי להקדיש כמה מלים חמות לשני מרכיבים יוצאי דופן בטיולים שלנו.

טלי וחגית כבר רכבו איתנו מלאן טיולים, נעמה הצטרפה אלינו רק בטיול האחרון, אבל עד היום לא נפלה בחלקי הזכות להוביל את הקבוצה שבה רכבו הנשים הנפלאות האלה והילדים שלהן.

הפעם זכיתי בזה, ובסיום הטיול לא יכולתי שלא לומר להן עד כמה רואים על הילדים מי האמא שלהם: אמצע הלילה, חם, רכיבה ארוכה – מה זה משנה? הילדים באו ליהנות. אפס קיטורים (אולי לאמא, אבל מה'כפת לי ☺), מלאי סקרנות, וחיוכים בלי סוף, איזה ילדים! איזה אמהות!

ועוד "תופעה", גם היא לא חדשה אצלנו, אבל בטיול הזה תפסה תאוצה: הסבים והסבתא.

סבא עמי שהגיע כבר פעם שנייה עם הבן והנכד (וסבא עמי בן ה-79 נותן לכולם בראש), סבא שמעון שגם מכבד אותנו בנוכחותו כבר פעם שנייה, הפעם בליווי של סבתא אתי, וסבא יגאל שהצטרף אלינו לראשונה עם נכדיו המתוקים.

מה אומר ומה אדבר, כולי קנאה, כשסוף סוף הצלחתי פעם לשכנע את סבא ישראל לבוא לים לראות אותי מפליג בקטמרן שלי, אבי הביא אותו באוטו עד קו החוף, ואחרי שתי דקות הוא ביקש לנסוע הביתה בגלל הרוח…

לפחות לילדים שלי יש חוויה של סבא וסבתא עם הראש המשוגע הנכון.