כתב: אילון שגיא ן  צילום: אלון רון

בן גוריון היה כמדומני זה שאמר ש"עד ששוטר עברי לא יעצור זונה עברייה בקרן רחוב עברי, לא נהיה באמת מדינה" ואכן, כל קהילה המכבדת את עצמה מעצימה את משקלה הסגולי ככל שנצברים באמתחתה יותר ויותר סיפורים ואירועים הבונים את האתוס, הנרטיב והפולקלור שלה.
ענף הרכיבה הישראלי, אמנם עול בימים ביחס למוסדות כמו הטור דה פראנס, אבל מסתבר שבמהלך שני העשורים האחרונים הצליח לנכס לעצמו את אותם מאפיינים שהוזכרו בתחילה ובהחלט ניתן לומר בבטחה שיש לנו מורשת משלנו.
"חבורת הזבל", "כמה אלמוגים זה דרופ המחטים", "אבי ערס לייט" ואחרים הם סוג של אבני דרך שהוותיקים ודאי מכירים והצעירים – ראוי שיכירו אך לא פחות חשוב (ואולי אף יותר) ראוי שידעו מי הן הפרסונות העומדות מאחוריהם ומאחורי כל שאר נכסי צאן הברזל שמשבצים את ההיסטוריה של הענף שלנו. ואם באושיות עסקינן, הרי שלמרות שאנשים כמו נימי או רבי מנוחם ממשיכים (על אף גילם המופלג) לבעוט ולהיות רלוונטיים, ישנם לא מעט ברנשים שהיו מישהו או משהו בענף ואז משום מה פשוט התפוגגו ונעלמו. בסדרת הכתבות החדשה שזכתה לשם המתבקש "איפה הם היום", אנסה להתחקות אחר פועלם, הסיבות להיעלמותם ובעיקר להזכיר להם (ולנו), כמה חשוב מקומם בתוך הפולקלור הזה של קהילת רוכבי השטח בישראל.

פיש 

מעטים הם אלו שזוכים עוד בחייהם להנצחה בדמות אתר או נקודה הקרויה על שמם. מעטים עוד יותר הם אלו שבעצמם לא כל כך בטוחים מדוע זה קרה בכלל…
כל מי שרכב בפארק קנדה אמור להכיר את ה"דרופ של פיש", אותו סלע כמעט-אנכי שמהווה עבור רבים מבחן אומץ (במיוחד בחורף) ואתגר שמהווה אבן דרך בתהליך ההתמקצעות ברכיבה. אין רוכב שלא ישמח לסמן עליו V וגם עבדכם הנאמן ניצב בראשו שם אי שם לפני שנים רבות, מבוהל כדבעי, עם פיק ברכיים עד ש"שחרר" אותו רק כדי לומר (שוב) את המשפט האלמותי "נאאא… זה כלום, הכל בראש" למרות שלפני רגע כמעט ברח לו במכנסיים. גם אני כמו רבים לא ידעתי את מקור השם ופשוט התייחסתי אליו כ"דרופ של פיש" ותו לא. עכשיו אני יושב באיזה בית מרזח תל אביבי בשעת אחר צהריים מהבילה וממתין לזה שעל שמו קרוי המקום.

פיש (אריה פישלר בשבילכם) מגיע רכוב על אופניים חשמליים, וזה מצחיק, כי הברנש הזה שהיה אחד מעמודי התווך של עיתונות האופניים הישראלית כעורך מגזין Mountain Bike Action הי"ד, כבר מזמן לא רוכב על אופניים. לפני מספר שנים הוא פתאום התאדה, החליף את זוג הדוושות בזוג נעלי ריצה וזה כמה שנים שהוא פורח ומוכר בסצנת הריצה למרחקים ארוכים- עד מגוחכים בעליל. מאחר ותמיד הוקרתי את פועלו, גם כעורך וכותב מוכשר, אך בעיקר כאדם מיוחד במינו, חשבתי שיהיה נחמד לגלגל איתו איזו שיחה קצרה כדי להבין מה הביא אותו אל תחום האופניים, ויותר מכך, מה גרם לו להיעלם…

פיש הוא בכלל הייטקיסט, זה שנים שהוא בתחום. החברה הראשונה שהקים הייתה מן הראשונות שזיהו את הפוטנציאל הגלום ברשתות החברתיות והציעה שירותי פרסום ושיווק המבוססים על הפלטפורמה. אבל מאז זרמו הרבה פוסטים מתחת לגשר צוקרברג, העולם השתנה ונדמה שפיש מצוי בסוג של חיפוש עצמי. "לא מזמן עשיתי קורס שנקרא: טיפול באמצעות מסע והרפתקה" הוא מספר לי. "זוהי שיטה טיפולית ייחודית אשר מסייעת להתמודד עם קשיים באמצעות חוויות ואתגרים בשטח. עושים בה שימוש בטיפול בנוער בסיכון, חיילים פוסט-טראומטיים וכד'".
"תגיד" אני שואל, "יכול להיות שגם העובדה שנטשת את האופניים והתחלת לרוץ קשורה לתהליך החיפוש הזה?" ועוד לפני שהוא עונה לי, ברור לי שהתשובה היא – כן. כי עבור אריה, כמו כל "האנשים החושבים", זו לא שאלה של רצון, אלא חלק אינטגראלי ממה שהם.

עוד נחזור לריצה והמקום שהיא תופסת בחייו, אבל עם כל הכבוד לספורט הזה אנחנו קודם כל מגזין אופניים ולכן אני מאיץ בו לספר לי איך בכלל הגיע לתחום הרכיבה.

על משברים ואופניים

"האמת", הוא מספר לי, "שהאופניים קשורים לאחד המשברים הראשונים שלי בתחום ההיי-טק ואותו תהליך חיפוש עצמי תמידי שאני שרוי בו. באותה תקופה הייתי שקוע כל כולי בעבודה, מן עכבר נאונים שכזה בלי תחביבים מוגדרים. החברה בה עבדתי הגיעה, כמו הרבה חברות הזנק, למצב בו הקופה התדלדלה והאווירה הייתה עכורה משהו. מפה לשם, ואני לא באמת זוכר איך, מצאתי את עצמי יוצא לרכיבת שטח ראשונה בסינגל שוהם. אני הייתי על אופני מדבקה, בלי פנימיות ובלי שום ניסיון ולמרות הפנצ'רים וההתמודדות עם הפעילות החדשה הזו, משהו בעניין מאד משך אותי. בדרך פגשנו את אשתו לעתיד של מיקי בר-אור שרכבה שם עם עוד ברנש ואני זוכר שממש הייתי מהופנט כשהם התחילו לדבר על סינגלים והשתמשו בכל מיני מושגים שלא היו מוכרים לי. הרכיבה השנייה הייתה בכסלון ושם כבר חשתי בסימפטומים הראשונים שבישרו לי שכנראה נדבקתי בחידק הרכיבה. אפשר לומר שתמיד היה בי שילוב של סקרנות ואוטודידקטיות ומאותו רגע החל אצלי מסע של חקר ולימוד של תחום הרכיבה על אופני שטח. די מהר מצאתי את עצמי נשאב עוד ועוד פנימה אל תוך התחביב הזה ומתחיל גם למלא תפקידים שונים ומשונים כמו לנהל איזה פורום טיולים עם יורם חן וכאלה. לא עבר זמן רב והייתי כל כולי בעניין. חופר, קונה, משדרג ורוכב, הרבה רוכב…

MBA

ואז יום אחד איזה חבר הציע לי לצאת לסקר אירוע בשם "המטמון הגיאוגרפי" בקפריסין עבור מגזין בשם Mountain Bike Action… האירוע עצמו היה איום ונורא, אבל אחר כך אותו חבר סיפר לי שהעורך של המגזין התפטר ושאל אותי אם מתאים לי לקחת את התפקיד".
"אני זוכר את הרגע ההוא" הוא מספר בהתרגשות, "כאבן דרך חשובה בחיים שלי, מפני שלא היה לי שום ניסיון בעריכה ולמרות שתכלס, מה לי ולזה, היה לי ברור כשמש שאני יכול למלא את התפקיד וגם ידעתי בדיוק מה צריך לעשות. זה באמת היה רגע מכונן בו חברו הסקרנות, ההתרגשות מהאתגר, השמחה לקראת משהו לא נודע וחדוות היצירה ואת אותו דכדוך כללי שמשל באותה תקופה בחיי פתאום החליפו חיל ועזוז יוצאים מן הכלל.
את תפקיד העורך עשיתי במקביל לעבודה שלי וזה בהחלט היה מאתגר אבל זה דרש ממני המון ומצאתי את עצמי עובד בלילות ורץ בלי הפסקה כדי לעמוד בלוחות הזמנים ולדאוג שהכל יתקתק.
אבל זה היה קשה…"

קשה, חברים, זה אנדרסטייטמנט וזה אולי המקום לעשות איזו אתנחתא ולומר כמה מילים על ההיסטוריה העגומה של מגזיני האופניים המודפסים בישראל. הוותיקים ודאי זוכרים את כל הבוחלטריה מאחורי הקלעים של Mountain Bike Action , הצעירים בטח לא יודעים על מה מדובר אז בקצרה נספר שהמגזין היה שייך לחברת הוצאה לאור שהפיקה מספר מגזינים במגוון תחומים. ניהול החברה היה בעייתי (בלשון המעטה) ואיך נגדיר זאת בעדינות, נשלט על ידיד ברנש מפוקפק. הניהול הכושל הביא בסופו של דבר להכחדתו של המגזין הזה אך גם גורלו של המגזין הוותיק יותר, מגזין אופניים לא שפר עליו וגם הוא נפח את נשמתו בשלב מסוים בשל קושי אמיתי לעמוד בעלויות ההפקה הגדולות של מגזין מודפס שצריך להתמודד עם קהילה קטנה מדי של אנשים שמוכנים להשקיע את הכסף במנוי ועם האינטרנט בו יכול כל אחד למצוא בחינם מידע רב ומגוון בנושאים המעניינים אותו. אני חייב לציין שבאופן אישי עצוב לי שאין לנו בישראל מגזין מודפס שכן כל מי שהתרגש כל חודש מחדש כשקיבל בדואר את המגזין, פינה לעצמו זמן, ישב, אחז בידו כל גיליון דפדף, עלעל וחש באצבעותיו את מגע הדפים, יעיד שמדובר בחוויה מסוג אחר, חוויה שאני באופן אישי מאד מתגעגע אליה…

"אלו היו 8 חודשים מאד אינטנסיביים אך קסומים, מעשירים ומהנים מאין כמותם" מסכם פיש את ההרפתקה הזו. "אך יכול מאד להיות" הוא מוסיף בעגמומיות, "שהיה להם חלק נכבד בתהליך הנטישה שלי את עולם הרכיבה והמעבר לריצה"…

נווד של תחביבים

רגע, תתן לי להבין, אני מקשה, אתה נמצא בצנטרום של הפיילה, וככה, פתאום תולה את הקסדה ונעלם? "כנראה שאני סוג של נווד של תחביבים" הוא מסביר, "הגעתי באמת לפיק אבל כל מיני גורמים חברו להם יחד והביאו אותי פשוט להפסיק לרכוב. התחלתי עבודה חדשה ומאד תובענית שלא הותירה לי זמן ופתאום כל העניין הזה של להתלבש, לשים את כל המיגונים, להעמיס את האופניים וכל זה הרגיש לי מעיק. מעבר לזה כל התקלות הטכניות תמיד ביאסו אותי לאללה וכל ההתעסקות הזו עם התיקונים וכל הפיצ'יפקעס שמסביב די התישו אותי והוציאו לי את החשק".

השנה היא 2008, האופניים מעלים אבק במחסן, פיש שקוע עמוק בעבודה, משמין מאד (כך הוא מעיד על עצמו) ופשוט נעלם מהסינגלים.

ואז הוא מתחיל לרוץ…

"לריצה" הוא מסביר לי, "נכנסתי בדיוק באותה צורה מקרית כמו לאופניים. יום אחד הרגשתי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים ופשוט יצאתי לרוץ קצת בשכונה. את הריצה הזו גמרתי על הגחון כי הייתי בכושר נוראי, אבל כמו אז בשוהם, משהו תפס אותי. תוך זמן לא ארוך, בדיוק כפי שקרה עם האופניים, מצאתי את עצמי נשאב עוד ועוד לעומק הדבר ומריצות של כמה קילומטרים בודדים מצאתי את עצמי רץ מרחקי אולטרה, צולל עמוק לתוך עולם ריצות השטח ומגלה תחום חדש ומרתק. בריצה, בשונה מאופניים, אתה לא תלוי בציוד מסורבל וכל עוד יש לך את רגליך – אתה יכול פשוט לצאת לדרך. אין צורך בהכנות מיוחדות וגם אם תדרוך על קוץ, לא יהיה לך פנצ'ר" הוא מתלוצץ.
אריה, כדרכו, עושה חיל בתחום ומחליט לעשות מעשה ולחולל סוג של מהפכה בריצות השטח בישראל. הוא יוזם ומפיק אירוע ריצת שטח שמתקיים כמה שנים ברצף בו יש דגש גדול על המסלולים עצמם ועל החוויה שבריצה עצמה ולא מוגדרים כתחרות. "הריצה עבורי" הוא מסביר, "היא פעילות מדיטטיבית חווייתית שמאפשרת לי לטייל וגם לבלות זמן איכות עם עצמי וכל זה בלי להתעסק בכיווני בולמים, קפיצות הילוכים ומגיני ברכיים שגורמים לך להזיע למוות…" ☺

שניה לפני שהוא מצליח להמיר את דתכם ולהעביר את כולכם לנעלי ספורט ומימיה, אני עוצר אותו וזורק לפתחו את ה-שאלה: אז מתי אתה חוזר לרכוב?
"אתה יודע" הוא צוחק, "הצמיגים שעל האופניים שלי עדיין חדשים, וזה די מדהים בהתחשב בעובדה שהם משנת ייצור 2008… אבל האמת, לא נראה לי שאני חוזר לאופניים בקרוב".

מאחר ואני מבין שלראות את פיש מדווש שוב, דומה לסיכוי לקבל תשובה ברורה מה עדיף, 27.5 או 29, אני מוותר ונדרש רק לעוד עניין אחד והוא כמובן אותו סלע בפארק קנדה שקרוי על שמו.

אז ספר לי, אני דוחק בו, איך נולדה האגדה שהייתה באמת על "הדרופ של פיש"?

"אני חושב שזה קשור בירון פדות" מחייך אריה, "הוא המציא את הקשקוש הזה. אני חושב שהראשון שראיתי יורד שם היה סער גלוון, אני לא זוכר אם אני הבאתי אותו לשם או מה, ואז יום אחד זה צץ באחד הפורומים של תפוז הי"ד ומשם הכל היסטוריה".

הריאיון הרשמי מסתיים פחות או יותר בשלב הזה, אבל פיש ואני ממשיכים לשבת עוד שעה ארוכה לדבר על נושאים שונים ומשונים ומפליגים למחוזות הרחוקים שנות אור מאופניים וריצה. השמש כבר שקעה ואריה אומר שהוא עוד צריך לחזור ברכבת הביתה. פתאום אני שם לב כמה זמן ישבנו וזוכה לחוש את אותה קורת רוח השמורה למפגשים שמותירים אותך "שבע" מבחינה אינטלקטואלית שכן בן שיחך היווה לך פרטנר מושלם להרהורים, לרעיונות ולהתפלפלויות. צר לי  שאנו נאלצים לקטוע את השיחה, אבל יותר מכך, אני מבכה את העובדה שאריה כבר לא חלק מהעולם הדו גלגלי, שכן לדידי ההפסד כולו שלנו.