עכשיו כשהסגר השני מאחורינו ועתידנו לפנינו (לפחות בתיאוריה), אפשר לחלום ולתכנן את חופשת האופניים הבאה שלנו ( שיום אחד תגיע). כדי לתת כיוון טוב ומקורי לחלומות שלכם, בחרנו להעלות את סיפור החופשה/ מסע הייחודי של גיא כנען וחבורתו בצפון איטליה ושוויץ בספטמבר 2017 בימי החופש הגדולים טרום הקורונה יימח שמה. חלומות נעימים והגשמות מוצלחות במיוחד חברים.

כתב: גיא כנען   צילומים: חברי הקבוצה

טיול באלפים, משמעו המון טיפוסים מחד, וירידות מאוד מאוד מתגמלות מאידך. ה"יעד" היומי נקרא COL או פס בסלנג העברי, אליו מטפסים בד"כ ללא שום הפוגות בדרך, אחריו ישנה התמסרות טוטאלית לגרביטציה. הירידה לעולם תהיה הרבה יותר מתגמלת מכזאת שהגעת אליה ברכבל. כל מטר של ירידה, הוא תשורה למאמץ הרב שהושקע עבורו וככזה, עוצמת הפאן המופק ממנו מוכפל עשרות מונים…

יום ראשון דכאון

שוכב לי על מיטת הקומתיים ברפוחיו Rifugio Chaligne Valle d'Aosta. בחוץ כבר דמדומים וקר ממש, הגוף חלש וקשה לו להתחמם אחרי מאמץ טיפוס מתמשך של 2500 מטר מצטבר, חלק ניכר ברכיבה, חלק לא מבוטל בטיפוס עם האופניים על הגב בשביל הולכי רגל.  אני נזכר בשביל האנדורו המדהים שירדנו קודם באותו היום. ירידה לא קלה והדופק והאדרנלין עלו לשמיים. למטה עצרנו, נרגעים מכל הראשש המטורף הזה. זה בדיוק גם הרגע בו הגוף עובר למגננה, הוא רוצה עכשיו ישר למיטה ולמקלחת, הספיק לו והוא לא רוצה לשמוע אפילו לא על מטר טיפוס אחד נוסף. אבל למסלול יש הגיון משלו.

אחר הירידה, עידו מתעקש על עצירת התרעננות בכפר הסמוך, קפיצה קטנה ומוצאים מסעדה פתוחה שמוכנה להכין לנו כריכים וקפה. אנו עדיין נפעמים מאירועי היום ומהנופים המשכרים, אבל עידו כבר מזהיר שתיכף תגיע נפילת האנרגיה. גרינוולד מודיע לנו שנותרו לנו עוד 15 ק"מ ועוד 1000 טיפוס. אני גוער בו ואומר לו שברגעים כאלו צריכים לאמר שיש רק ירידה עד לאוטו.

ואכן, אחרי כק"מ, הגיע הנמסיס. אחרי ההיבריס של החלק הראשון, בו היינו מוכנים להתקיף כל עליה, אסי ועמית, החליטו שהם לא רוצים לטפס יותר. הספיקו להם 1500 מטרים שבסיומם הייתה ירידה מטריפה טכנית וארוכה של כ 1000 מטר עם סלעים שורשים וסוויצבקים צפופים חזרה לעמק VALLEY OF CITRIN. הם חוזרים חזרה לכפר ומודיעים שימצאו כבר פתרון איך להגיע. אנחנו ממשיכים בטיפוס הסיזיפי ומגיעים בשעות אחר הצהרים המאוחרות לבקתה שנמצאת גבוה מעל העמק.

השעות נוקפות ואין כל קשר עם שני הליצנים (שבנוסף גם החליטו לא להיכנע לתכתיבי חברות הסלולר הישראליות והם גולשים רק בווי פיי). לפתע, הם מופיעים בדלת החדר. אני בטוח שהם תפסו טרמפ ושמח על החבירה, אבל הם בהיי מטורף, מדברים בקצב מהיר, בעיקר שטויות. רק מי שהגיע לקצה שלו "וניצל" יכול לקשקש ככה. הם פאקינג ירדו בכביש ואז  טיפסו הכל חזרה מסביב, ללא טרמפ, ללא עזרה, ללא קשר עם העולם החיצון (אולי רק בתשלום של 98 שקלים לדקת שיחה…), תוך שהם מדרבנים את גופם כמו עגלון עקשן, מקללים את ההר ומטפסים, מטר ועוד מטר, עד שהגיעו חזרה אלינו ולרפוחיו החם ונעים. מזלנו שהייתה ארוחת ערב מפנקת במיוחד בבקתה, בנוסף לכמה כוסות בירה, מה שגרם להתאוששות רוחנית מהירה אחרי היום הגדוש שעבר עלינו.

יום שני עצבני

בתחילת היום הראשון חנינו בכפר Saint Nicolas, אולם תחילת הטרק היה בכפר אחר, כשבעה ק"מ בכביש מעליו עם 500 מטר טיפוס מצטבר. אותו היבריס כבר תקף אותנו עוד טרם התחלנו ברכיבה. במקום לעלות עם הרכבים לVens החלטנו לטפס ברכיבה. אלו היו ה 500 מטר טיפוס המיותרים שהביאו את כולנו פסע אחרי תחום הנוחות והסבל הרגילים. עם זאת, אותם 500 מטר פיצו בסינגל בירידה יפיפה בין תהום מצד אחד לאמת מים מצד שני.

חוק מספר אחד בתכנון טיול אופניים מוצלח- יש לסיימו בירידה מטריפה שמביאה אותך חזרה עד לדלת המכונית!

טיול באלפים, משמעו המון טיפוסים מחד, וירידות מאוד מאוד מתגמלות מאידך. ה"יעד" היומי נקרא COL או פס בסלנג העברי, אליו מטפסים תחילה בדרך עפר מתפתלת, בד"כ היא תהיה במגמת טיפוס ללא שום הפוגות בדרך, אחר כך מגיעים לשלב הדחיפה. אצלי שקע הכתף מפותח מאוד עוד מהימים העליזים שרכבתי עם חזי יצחק ממדרשת שדה בוקר, אז אני מעדיף כמעט תמיד להעמיס על הגב ולטפס את כל העלייה בקצב אחיד של בדואי בן 70. למעלה בפס, יחכה לנו שביל אנדורו מתפתל וטכני ואנו כבר שועטים במורד. הפסים שהגענו אליהם היו בין 2500-2800 מטר מעל פני הים, כך שתמיד היה קר מאוד ושטוף רוחות וממילא לא היה ניתן לעצור למשך יותר מכמה דקות היות והקור חדר מיד אל הבגדים הרטובים אחרי מאמץ העליה.

ירידה שכזו מפס, לעולם תהיה הרבה יותר מתגמלת מכזו שהגעת אליה ברכבל. כל מטר של ירידה, הוא תשורה למאמץ הרב שהושקע עבורו וככזה, עוצמת הפאן שחווינו יחד עם ההרים והיערות מסביב הותירו בנו חותם עמוק בנשמה. חותם שממשיך להיות צרוב גם בליל אותו היום, כאשר שנתך טרופה ובחלומך אתה משחזר את גלישות הסלעים האימתניות שצלחת מבלי ליפול או להוריד רגל.

הנוף גם מגוון, כי עד לקו העצים, התחושה היא של יערות עד גבוהים ושבילים מלאים בשורשים וסוויצבקים צפופים. מעל אותו קו, הנוף הופך להיות דומה למדבר שלנו, רק ללא אבק, עם הרבה מים ואבני גרניט מהפנטות שמנצנצות בכל רגע נתון כמו חוגגות את הימים האלה יחד איתנו.

הטיול נבנה בחוכמה רבה על ידידי עידו כטיול מתגלגל בעל 2 לגים עיקריים. הראשון בן יומיים tour of mont fallere עם 70 ק"מ ו3200 מטר טיפוס מצבר, לאחריו יום "מנוחה" בבייק פארק בפילה, שיכניס לנו קצת אדרנלין ואקשן מסוג אחר. אחריו, 3 ימים בGrand combin tour עם 125 ק"מ ו4,600 מטר טיפוס מצטבר.

יום שלישי לא נגמר

בין לבין התניידנו עם 2 מכוניות שכורות ושני מתקני רצועות פשוטים שהבאנו מהארץ. לא ענינו בדיוק על ההגדרה של בייקפאקינג כי לא היו איתנו כל ציוד שינה  ואוכל. הציוד שכן לקחנו, נכנס כולו לתרמיל גב מרווח (עד 30 ליטר), פיולטנק- תיק על השלדה לאוכל, ועוד תיק אוכף קטן לכלי תיקון. הציוד האישי כלל ליינר לשינה בבקתות, בגדים חמים ומעיל פוך, בגדי רכיבה חמים ונגד גשם, כלי רחצה מינימליים, חלקי חילוף וכלי תיקון חולקו ביננו מראש והארוחות וסנדויצ'ים התבססו על מקומות הלינה.

הדרך הזאת לטייל היא מיטבית. אין מגבלות של לוגיסטיקה ואפשר בעצם לתפור טיול אחד ארוך ללא צורך לסחוב הרבה ציוד שיעיק ,יציק ויכאב וגם יפגע בהתנהלות הרוכב והתנהגות האופניים. בתכנון אין כל מניעה לבחור כל נתיב או שביל אלא רק לוודא שהלגים היומיים הגיוניים וברי השגה לרמת הרוכבים וניתן יהיה להגיע למקום השינה בזמן סביר.

ביום השלישי, לאחר הסיבוב הראשון, היינו אמורים לבלות בבייק פארק PILA ולשחרר כמה שדים מסוג אחר. אך גשם מטריד שלא הפסיק גרם לנו לשנות את התכנית ולבלות את היום במיטה, בטיולים מקומיים, בקניות באכילה ובעיקר בהרבה שתייה.

למחרת, שוב מזג האוויר האיר פנים וכאן נפרדנו מעמית ואסי שפנו לבלות את הימים הבאים בבייק פארקים בסביבה.

רביעי (הכי הכי חופשי) התחלף לו עם חמישי (הקצת מיותר)

התחלנו בטור סובב גראנד קומבין בן השלושה ימים.

את היום הראשון סיכמנו כאחד מימי הטיול הטובים שהיו לנו Ever.

התחיל כרגיל בטיפוס סיזיפי בדרך ג'יפים ביער, עובר לרכיבה בין חוות ומבנים שוממים. סינגל קצר מביא אותנו ישירות לבית קפה חמוד בודד בהר, זהו בסיס לחבורות ציידים שיושבות בו ונקודת התחלה לכמה שבילי הליכה. עוד טיפוס, עוד סינגל טכני בירידה, מעבר על קצה תהום סטייל מרסבא, עד לפאס שנמצא בגובה  2,805 מטר. העלייה בסוף כמובן רגלית והפאס עצמו מוכה ערפל רוחות ושלג. מכאן נכונה לנו ירידה של כ1100 מטרים בסינגל טכני מדהים חזרה אל העמק. למטה החלטנו לחתוך קצת מהמסלול המקורי, החלטה שהייתה בדיעבד מוצלחת מאוד. נותרו לנו כמה ק"מ בעיקר מישוריים על גדות מאגר מים מרהיב כאשר בסוף הדרך נכנסנו למעבר חצוב בהר. מסתבר שאורכו של מעבר זה הוא מעל 2 ק"מ, מידי פעם יש ארובות וחלונות אוורור, הוא עובר מעל מפלים שוצפים ובסוף יוצא אל ראשו של סכר גדול- כמעט בגודל של הסכר בבית זית :-)…

המעבר הזה בין כמעט חשיכה אל האור אל הסכר היה חוויה מטלטלת. עוצמת הגובה והידיעה באיזה כוחות פיזיקליים עצומים הסכר הזה אוחז, גרמו לי לחוש שהמקום פשוט קדוש.

לשמחתנו, המלון שלנו היה 500 מטר בעמק בתחתית הסכר.

אחרי שזכינו לחוות מאניה וריגוש עז כל כך ביום הראשון, היום החמישי הרגיש בעיקר עליה אחת לא נגמרת לרפוחיו חדיש ב COL DE MILLE. הגישה אליו אפשרית רק בשבילי הליכה או בצורה מוסקת. גם הירידה אחריו הייתה על הצד הפושר של כוס התה שלי, כך שמצאתי עצמי בסיומו של היום הזה בצד הקצת דפרסיבי שלי.

יום שישי מסיבה!

פאס, פאס, פאס- אני פאס!!!!! נמאס לי לטפס נקודה סימן קריאה.

אז ביום האחרון שוב התפצלנו. עידו, רונן וגיא גרינוולד המשיכו במסלול המקורי ליום האחרון שהתאפיין בעלייה לפאס COLLE DEL GRAN SAN BERNARDO. זהו מעבר הרים בעל חשיבות היסטורית שהווה חיבור בין צפון ודרום אירופה לאורך השנים. אומרים שגם הטור דה פראנס עבר פה… תחילת העלייה בשטח, אך לקראת הפאס עצמו הם עלו על הכביש המפותל. בפאס עצמו כבר קיבל אותם שלג… מרק חם וירידה אחת ארוכה עד הרכב … שם כבר חזרו לביגוד הקצר.

אני הצטרפתי לעמית ואסי לבייק פארק VERBIER בצד השוויצרי. אחרי כל המטרים המצטברים בעליה בפידול ובסחיבה, הגיע גם לי קצת כוח עילוי ממוכן.

סיימנו יום שלם שכלל מסלולי אנדורו, מסלולים אדומים וגם ראנים על מסלול ה DH וורלד קאפ. כרגיל אצל האירופאים האלה, הכל בשיפועים מטורפים עם שורשים רטובים ומזרונים על העצים שלשמחתנו לא נדרשנו לבקר אף אחד מהם.

סוף דבר

רכבו שישה. עידו פלג המתכנן הראשי, גיא גרינוולד הנווט כמובן, רונן פלג שר המשקים והלוגיסטיקה, עמית לוי האופטימי שבחבורה עם החיוך התמידי, אסי שטנסקי אחראי על Plan B והפאן הפקטור ואנוכי, גיא כנען, שתפקידי העיקרי לעצבן את עידו.

אם תרצו גם אתם לצאת לטיול בסגנון הזה, חשוב שתהיה זאת חבורה הומוגנית ככל האפשר, עם אנשים חיוביים וסבלניים. הטיפוסים המתמשכים, הקור, הגחמות והשריטות של כל אחד ואחד מאתנו, יכולים לעיתים לשחרר שדים קטנים ומציקים. אז רצוי מאוד לדעת ולהכיר את השותפים להרפתקה וכך להעביר באמת גם את הרגעים הפחות קלים בתמיכה הדדית, ברוגע ועם שארית חיוך כאשר כל אחד מגויס כשנדרש עבור האחר. כל הדברים הללו יחד עם סביבה הררית מוטרפת, שבילי אופניים אתגרים, הווי משובח ולפחות אח אחד אהוב, יותיר בכם חותמת מתוקה מאוד בנשמה.