כתב וצילם: גיא כנען

בת קול חלושה קוראת בשמי, חושב שבאה מתוך האפילה אך לא מצליח לזהות את המקור.

תעזוב כבר את הפאקינג טלפון שך', באת לדבר איתי, רכבת מעל 90 ק"מ, טיפסת יותר מ 2,000 מטר והנה אתה פה ואפילו לא מרים את מבטך מהלוח המאיר שבידך.

מסילת ישרים פרק טו

"ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי מי שמסיר מעיניו ענייני העולם, כן מעביר חמדתם מליבו. וכבר הזכיר דוד המלך, עליו השלום, בשבח ההתבודדות ואמר (תהילים נה) "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה, הנה ארחיק נדד אלין במדבר סלה".  והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מיוחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים, זכרונם לברכה, הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם"

בדרך אל הר האלוהים

עשר שעות קודם חניתי בעזוז. היה קודר עם שמיים אפורים מאיימים וטפטוף קל מרקד על זגוגיות המכונית אך ידעתי שזו סופה של הסערה שהחלה בתחילת השבוע ועיכבה את יציאתי מיום רביעי לחמישי.

החבורה קבעה לרכוב באזור קטורה והנחלים הגדולים ואני פחות רציתי וממילא תיכף אהיה שם שוב בסמרתון אליו נרשמתי סוף סוף בפעם הראשונה. אך במיוחד רציתי לממש רצון עתיק יומין שלא הצלחתי עד אותו רגע להוציא אל הפועל והוא רכיבה בכביש עשר. אז כמו מיזנטרופ אמיתי, עשיתי UTURN והודעתי לחברים שאני חותך לנגב המערבי לטיול סולו במטרה, אולי, לפגוש מישהו.

האזור מוכר לי מאוד, רכבנו מבורות לוץ לעזוז בכל נאקב אפשרי שקיים, כנ"ל מלוץ לכרכום ולכביש 40. אבל על כביש 10 עצמו, אפילו לא פעם אחת.

על הכביש נכתב כבר רבות ותמציתן – הכביש היפה בארץ –ועם זאת אני מסכים, אבל זה לא כביש פרייאר. בתכנון היה כ 70 ק"מ של כביש עד להר שגיא וחשבתי שאוכל אותם ללא מלח. בפועל, הכביש שתה אותי בקשית עם כ 1,800 מטר טיפוס מצטבר. מה שנראה כקו ישר מישורי עם הפרעות קלות התברר ככביש מדהים, אבל עם עליות ועליות ועוד עליות.

חנוכה היום והכביש מלא בתנועה. אופנועים, קרוזרים, מכוניות עם משפחות והמון ג'יפים. הרבה חולפים על פני וזורקים מילת עידוד, קריאות התפעלות והצעות מגונות למאכלים ושתיה מפתים.

אבל אני חד ומדוייק, יצאתי רק בשתיים עשרה בצהרים ומיד הבנתי את בעיית הזמנים שנכנסתי אליה. אור יש עד חמש וחצי והחושך בעצמו גם אינו מגבלה אך הכביש נסגר בארבע אחה"צ ואם לא אעבור בזמן את המחסום בהר חריף, אצטרך לרדת לשטח וכנראה שלא אעמוד ביעד להגיע לחניון הלילה של הר כרכום. יצאתי במוד טיול והנה בלית ברירה צריך להתחיל ללחוץ וכך נמנעתי מכל אותן הצעות לאוכל טעים וחברותא שהוצע לי על כל גבעה בדרך.

לפעמים כשיש בחיים אלמנטים מסוימים שסוגרים עליך, אני רוצה להיות לבד, לעבד עם עצמי ואת עצמי מה אני חושב, איך אני צריך להתנהל או להתנהג ומה הן דרכי הפעולה או הפתרונות לבעיות שצצו. כך היה לי בשבוע האחרון ואני החלטתי שזו הזדמנות להיכנס שוב ללופ אינסופי של ליטוש ודיוק הבעיות ופרימת הפלונטר ומנסה לחבר שוב את הנקודות הפזורות במציאות החיים בצורה קצת רנדומלית.

כביש 10 מדהים, ממערב מרחבי סיני וככל שאני מדרים, הטופוגרפיה צומחת לגובה. ממחסום הר חריף ודרומה, תצורות המסלע והנוף מרוממות את מצב רוחי ואני משבח את עצמי שיצאתי ולא נכנעתי למזג האויר ומילות הפיתוי של מיטתי החמה בבית בבוקרו של אותו היום. אני למרגלות הר שגיא והוא מסמן את סוף הטיפוסים להיום. עוד כ 250 מטרים של טיפוס ומכאן אפשר לומר שתהיה בעיקר ירידה ומישורים עד לחניון.

קצינת קרקל מחויכת מסמנת לנהג הגיפ לנסוע בקצב שלי ושואלת אם הכל בסדר ואם אני מודע לעובדה שהכביש סגור כבר מארבע. אני מתנשף בעליה ועונה לה בחיוך שהנה תיכף, הפסגה ומשם אעלם לה מהצפ"ע אז אין לה מה לדאוג. הנהג נותן גז רגע לפני שאני מבקש ממנה אם אוכל להיאחז בחלון הגי'פ רק לכמה מטרים הקרובים, מקסימום עד לפסגה.

עוד סיבוב פדל ועוד אחד והנה אני כבר בתצפית מדהימה בצידו הצפוני של ההר. שתי משפחות מפרגנות ומרימות לי בתארים שאיני בדיוק ראוי להם, אבל  נו, ככה זה היום. נחמד.

שואל אותם אם הם בדרך לכרכום ומוודא שאוכל לשנורר מהם מים בחניון לחסוך לעצמי את העצירה בבסיס הצבאי. רבים מבני האדם נדיבים בצורה מעוררת התפעלות וזה יחזור על עצמו במשך כל המסע.

בחרתי בתכנון לא לרדת בכביש אלא בנאקב עתיק שמוביל אל באר כרכום. נאקב שכבר רכבתי אותו מספר פעמים ולכן ידעתי מה צפוי לי בחציה הראשון של הירידה. בחציה השני בחרתי לנסות לבדוק את מידת העבירות של נחל שגיא עד למפגש עם הציר האדום שמוביל אל ההר.

ויעל אל הר האלהים ויכס הענן את ההר.

לחניון הלילה הגעתי בשבע וחצי בערב. אחרי 91 ק"מ ו1,800 מ' טיפוס. המקום גדוש במטיילים ואורות הלד של המחנות הרבים נראים למרחקים. אני חונה ליד זוג צעיר שמיד מציעים לי שיפודי פרגית ואני ניאלץ לסרב בחינניות. משפחה אחרת מגיעה עם קערת אורז ואני מודה להם ומבקש אם אפשר לשנורר מים והם נותנים לי בשמחה בקבוק. אני יושב עימם ליד המדורה ומספר לילדים על קורותי וקצת על ההר הזה שאנו חונים למרגלותיו. לאחר כרבע שעה, הקור חודר אלי ואני פורש מהם על מנת להתלבש ולהקים את המחנה מעט שלי סמוך לתחילת שביל העלייה להר. מחליף את בגדי הרכיבה בגופיה וגטקעס טרמים ולובש את מעיל הפוך האהוב שלי וכמעט מיידית הצינה הופכת לחום נעים שמתפשט בכל הגוף.

מוציא את הכהליה, את אבן האש, את כירת הטיטניום המינמליסטית ומבשל לי ראשית מרק חם מפנק עם פרוסת לחם ומיד אחריו את מנת השף. תזונה בטיולים צריכה להיות מתגמלת עוקצנית מינימליסטית אך טעימה. אורז ספרדי של אוסם, בישול קצר והמתנה, תוספת של קופסת אנשובי קטנה על השמן שבה, משלימים מנה שסימנה את כל הטיקים הנזכרים מעלה.

אולי אם אקשיב בקשב רב, אתבונן ואתמקד, אתרכז ואתחדד ואצעק מספיק חזק, אולי, אולי, אצליח גם לדבר עם אלהים.

שבע ומרומם נפש, מעמיד את כידון האופנים על אבן לייצר הגבהה, מותח מיתר (כתום כמובן) ופותח את הביוי הזעיר (אוהל קטן במידות שק"ש), מכניס לתוכו את קוילט הפוך החם ואת שאר הציוד וסוגר. מביט על אופני הגורילה, הפיסטולט האהובים שלי עם נגיעות הכתום, על הציוד, הביוי והמזרן החדש שהמצאתי. אחרי טיולים רבים ושנים של ניסיונות כאלה ואחרים, אני יכול לומר בסיפוק שצברתי ציוד איכותי ומותאם לרמת המיקרומטר לצרכיי ולרצונותיי.

עולה רגלית אל הפסגה בשעת ערב מאוחרת. האופניים, האוהל וכל הציוד נשארים מיותמים בחניון הלילה, מחכים לי שאחזור.

יצאתי על מנת לדייק את עצמי ואין מקום טוב יותר מאשר פסגתו של הר כרכום–הלא הוא הר סיני אליבא ד'עמנואל ענתי.

מתחיל לטפס ב 21:00 לפסגת ההר לפגוש (אולי) את אלהים. אור הפנס האדום מאיר לי רק את הצעדים הקרובים וקצת קשה למצוא את השביל, לעיתים מאבד אותו ומוצא אותו שוב בעזרתו של העגל וIHMAPS. השביל מתפתל ואני רואה את הגיפים הרבים שחונים למרגלות ההר. איני יכול להמנע מהתחושה שבקרוב אני הולך לקבל את לוחות הברית הפרטיים שלי ואשכרה לדבר עם אלהים.

בדרך למעלה אני מספר לו על מצוקותיי, על איתמר בני עם הצרכים המיוחדים שתיכף מגיע לגיל 18 והעתיד לוט בערפל בדיוק כמו חשכת הלילה שאני עטוף בה ברגע זה, על אחותו המתבגרת על מצוקותיה ואהבותיה, על העבודה, על שותפי לעבודה ועל התחושה הכללית של חוסר משמעות ותוחלת שלעיתים מצליחה להבליח דרך חומות ההגנה הבצורות שנבנו במשך כל חיי.

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת

בת הקול נשמעה שוב, חלושה… אני עומד על מישור חשוף רחב ידיים, גבולותיו אינם ברורים ומתמזגים עם שחור האופק. הירח נראה כקו מטושטש בשמיים השחורים ואינו מורה לי את הדרך. בני ישראל חונים מתחת להר, מהדהדים את עגל הזהב של תור המסכים. בפסגה הם אינם מורגשים כלל.

אני שומע צליל מוכר של כניסת הודעות. אלהים זה לא ואני כולי חוזר אל העגל אשר בכיסי.

מבול של הודעות, מיילים ועדכוני פייסבוק ואני ממשיך אל הפסגה, מוצא אבן נוחה ומתיישב להתמכר חזרה ללוח המואר בידיי. מתקשר אל זוגתי ומעדכן בשלומי, עונה להודעות, שולח צילומים, ומקבל בחזרה המון אהבה ותמיכה.

אני מוצף שם למעלה, מוצף בעיקר בעצמי. בת הקול נעלמה ולא חזרה. איך תישמע בין כל הרעש הזה מסביב, הצפצופים וזיהום האור של הלוח הקטן?

לאחר שבאתי על פורקני, ירדתי בזריזות חזרה אל המחנה. כל העניין לקח כשעתיים פלוס, בני ישראל במחנה היו מרוכזים בעיקר בעצמם ולא קיבלו אותי אף לא בהנד עפעף. נכנסתי אל תוך המחילה הצרה התכסיתי בשמיכה הנעימה ופרשתי לישון.

ובהעלות הענן מעל המשכן, יסעו בני ישראל בכל מסעיהם

טל הבוקר הרטיב את הכל. הכהליה נרטבה כולה והתקשיתי להדליק אותה עם אבן האש אך לאחר מספר נסיונות הצלחתי והרתחתי מים בבוט (שזה בקיצור לבוטל אנד פוט) עם עלי איזוב ממרפסת ביתי. התה הניס את צינת הבוקר והשמש עלתה מעבר לכתף הדרומית של הכרכום.

עברתי כקבצן במחנה והשגתי עוד מים על מנת שלא יחסר על אף שמתוכננת נקודת תדלוק בעוד ארבעים ק"מ בלבד בבורות לוץ. רכבתי אל באר כרכום, שם פגשתי במטיילים נוספים, טיפסתי אל מעלה שגיא וגלשתי אל נחל ברוקה, הלאה למעזר עד לרגלי מעלה לוץ אותו טיפסתי רגלית.

הירידה בנחל אליאב עם תפאורה מדהימה של אלות אטלנטיות גדלות מימדים ותצורות סלעים מרתקות היתה כיהלום שאינו מלוטש. תחושת הוד קדמונית יש באזור הזה ואינך יכול שלא להיזכר בסצינת העצים המהלכים משר הטבעות.

טיפוס קצר בנאקב של נחל שקדים ואני חוזר לציבילזציה בבורות לוץ. ממלא מים, אוכל וזורק את האשפה שסחבתי עימי עוד מהמחנה בכרכום. התכנית גמישה ונתונה לשינויים והיעד הינו חניון לילה של נחל חרשה. עם זאת, משם חזרה למכונית בעזוז המרחק קצר כך שאני מחליט שיתכן שאמשיך ואסיים כבר בערב יום שישי.

בנחל אלות עוצר ליד חבורת ג'יפאים בהפסקה ושואל שתי שאלות שתמיד ממיסות. האחת שאולה מחברי הטוב טל.

תגידו, איפה פה זה הסטף?

צחוק מתגלגל עולה מכל הנוכחים ומיד יורה את השאלה הבאה, הקפה, הקפה כבר מוכן?

חבורת הגיפאים (בהנהגתה של ולקירית יפיפיה שנוהגת בג'יפ משל עצמה ולבדה ושלטענתם הינה הדבק של כל החבורה-לגמרי מבין אותם) מתכנסת סביבי ומיד הפינג'ן נעמד על הגזיה. שותים קפה, מקשקשים וחוקרים אותי על הפורמט.

נפרדים לשלום ואני עוד חושב על יופיה של ההיא, שם במדבר.

נחל אלות נשפך לנחל חרשה ואין טוב ללא רע שמגיע בצורת דשדש מעצבן. מוריד אויר וממשיך תוך שמחפש נתיבים בדפנות הערוץ. לבסוף מגיע לחניון הלילה, מכאן נותרו רק כעשרים ק"מ קלילים. אמנם 62 כבר מאחורי אבל יש בי רצון להגיע כבר, לשתות בירה בקפה עזוז ולחזור לביתי, גם אם השעה תהיה מאוחרת.

משה נשאר ארבעים יום ולילה, אני החלטתי על לילה אחד נוסף

בחניון הלילה עומד ג'יפ אחד בודד. אני מחליט לעצור רגע ולשאול אם זה המיקום המדויק של חניון הלילה.

שני גברים, בערך בני גילי עונים שכן. משהו בגוון קולם סימן לי להישאר כאן עוד לילה נוסף ועל אף שהשעה היא שעת אחה"צ מוקדמת והדרך למכונית קצרה, החלטתי להשאר.

שני חברי ילדות, עמיחי וינור, שותפים בהווה עם ילד אחד ונער בן 17, יצאו לעוד בילוי משותף וזמן איכות, שאר המשפחה נשארה בבית ואלה, לבד, תקועים עימי בשום מקום. שאלתי את ינור מה משמעות שמו, הוא ענה לי, י' עבור אלהים, נור עבור אש. "אש האלהים". ברגע ההוא נותרתי קצת המום מנסה לעכל אם זו סתם מקריות לפגוש במדבר איש בעל שם נדיר כל כך או שבת הקול מנסה לאותת לי שוב.

היה ערב קסום בו דיברנו רבות סביב המדורה על דא ועל הא, על שותפוית ועל עבודה, על גישה לחיים, על פשרות ועל מנועי הצמיחה הפרטיים של כל אחד ואחד. גם דיברנו הרבה על אופניים, חפרנו על ציוד, על טיולים ועל חוויות עבר. אחד הבונוסים היותר גדולים של הטיול היה לפגוש בהם.

בבוקר נפרדנו וקבענו להיפגש מאוחר יותר בקפה, דבר שלא הצליח להתמשש.

אני רוכב לי בניחותא, מתגלגל לי בקצב נוח. סוזן וגו'אי מתנגנים לי באזניות ואני שר בקול גדול וחוזר על חלקי משפטים שספק זוכר ספק ממציא.

עזוז נגלית אלי מעבר למישור נרחב ואני מתקדם במהירות אל עבר היישוב. שעה וארבעים, 24 ק"מ ואני נוחת בקפה עזוז ומיד קולט זוג בייקפאקרים ומסתבר שזה לא אחר מאשר גיא שחר, איש הIHM עם חברו אורן. הזמן הוא זמן מדבר ולמנה שיוצאת ממטבח בית הקפה יש זמן משלה, אנו יושבים ומספרים אחד לשני על מאיפה באנו ואנא אנו הולכים.

בינתיים שני רוכבים נוספים נכנסים ואלה הם עילם ופרי. את עילם הכרתי לראשונה במרוץ הנונסטופ שנערך לפני כחודשיים ושמה של פרי הולך לפניה. כך שיצא שהנה במקרה הכרתי/פגשתי בסוף העולם שמאלה באחים לתחביב.

סוף דבר

כשאחד נמצא לבדו, הוא מדייק ומלטש עצמו פנימה, אך בו בזמן עלי כותרתו הצבעוניים נפתחים ומהדהדים אותו אל סביבתו, בפתיחות רבה ובקשב רב אל בני האדם אשר פוגש כך סתם באמצע הדרך.

יצאתי קצת כבוי וחזרתי בוער, אז אולי כן נגלה אלי הסנה