כתב: יוסי פוקר  צילומים: אוסף אישי

הסיפור שאני מעלה כאן מתחיל בשנת 1972, כשעולה חדש ( עקיבא רזניק) מגיע מאודסה אל כפר החורש ושמו עולה בפרוטוקולים של איגוד האופניים כמאמן רציני, ומסתיים במפגש שנערך איתו לפני שבוע, לאחר שלושים שנות היעדרות מהארץ.

בטווח שבין שני קצוות ניצבת רשימה של כמה וכמה קפיצות מדרגה ליסודות ותשתיות ענף הרכיבה בארץ, דור מאמנים שמגדלים רוכבי עילית ( כמו תומר בארי ,עידו סירקין), הרוכב המקצוען הראשון שרכב ברמת הפרו יחד עם שון קלי בקבוצת SHIMANO SKIL  ( יהודה גרשוני ) ורוכבים שחיו והתחרו  תקופות באירופה בנסיון לחיות את החלום (זוהר רובין, מיגל רויטמן וכו' ) שהתחרו כתף אל כתף עם טובי הרוכבים באירופה (אביב  טולדנו מקום 23 באליפות העולם בכביש בשנה שגם יאן אולריך השתתף…)  ואחד עמוס גרי שממשיך להתחרות עד היום, וגם לאמן.

במפגש שכזה תפקידם של סיפורים ואגדות למלא את פער השנים, אבל כפי שאני רואה זאת, הקו החזק ביותר שעלה מבין הסיפורים לא נוגע דווקא לאופניים. הגדירו אותו יפה עופר גל, בן המחזור הראשון של חניכי עקיבא במילים: "בדברים רבים עקיבא היה בשבילי משמעותי יותר מאבי". ארי מלמד שהתחיל כילד בהפועל עפולה והיה לימים אלוף ישראל לנוער, מספר איך השתתף כמנכ"ל קימברלי חוגלה בכנס עולמי של מנכ"לים של תאגיד קימברלי, וכשנתבקש כל משתתף לתאר מי האדם שהשפיע על חייו בצורה החזקה ביותר ותרם להיותו מי שהוא, תשובתו  לעצמו ולכולם הייתה  ברורה  – האיש שעיצב אותו להיות בן האדם שהוא יותר מכל אדם אחר הוא המאמן עקיבא רזניק…

מפתיע מאוד לשמוע את זה על אדם שהיה נוקשה וקפדני, הרעים בקולו ולא חסך בשבט לשונו ממי שלא התאמץ מספיק, שעבורו הכלל היה "אם הוא לא אתנו, הוא נגדנו…"  והיה ההיפך הגמור מכל מה שהישראלי הממוצע רגיל אליו…

המפגש נערך ביוזמה, ארגון ובמימון מלא של הרוכבים של עקיבא רזניק.

מקצוען חדש מגיע לארץ ישראל

לפני עלייתו לארץ עקיבא למד באוניברסיטה בלבוב, ולאחריה שימש כמורה ומאמן אופניים בלוקומטיב וספרטה, קבוצות ספורט של עובדים וסטודנטים שהכשירו רוכבים ברמה הלאומית הרוסית.

בהגיעו לארץ עקיבא הכניס לענף האופניים גישה חדשנית דאז, שהתבססה על תהליך הפיתוח של ספורטאים בדוקטרינה הרוסית, שמבוססת על איתור צעירים  בעלי פוטנציאל, כשרון ונחישות וטיפוח בפנימיות מונחות ספורט הישג.

כדי להתאים את השיטה לארץ עקיבא החל למיין ולסנן ילדים ונערים בבתי ספר בצפון, ואת אלו שבחר הוביל בגישה הוליסטית שראתה את הנער/הצעיר הרוכב בכל תחומי חייו – אוכל, שינה, לימודים, משפחה ובית, יחד עם חתירה לנצחון, התמדה "עד המוות", גישה ששום תנאים חיצונים אינם סיבה לבטל אימון  בכל מה שנוגע לספורט, ומעבר לכך – מקצוענות.

בנוסף הכניס עקיבא את הפורמט של מחנות אימון, שלא היה מקובל עד אז, והוסיף אליו השתתפות במירוצי נוער ובוגרים בחו"ל כמאמן הנבחרות, יחד עם אנטולי גורילוב.

כדי להבין את גודל ההבדל – בהגיעו לארץ נתבקשו רוכבי נצרת דאז  (עופר גל, יואל גיגי וכו') להגיע לאימון עם עקיבא ואחריו לעוד אימון, כאשר לאחר שני אימונים עקיבא קבע לתדהמתם כי בשנה הקרובה לא יתחרו כלל. ( למרות שכבר נצחו מירוצים ואף היו אלופים…) וזאת כדי להגיע למצב שהם יכולים לרכוב כקבוצת אופניים ולהיקרא רוכבים. ואכן כך היה, ורק לאחר שנה של אימונים מפרכים ללא פשרות חזרו למעגל המרוצים ושלטו בזירה.

הישגים אז, ועקבות היום

היה מרגש לראות את האיש החזק והמפחיד הזה, היום כבר בן 84, אחרי 29 שנים שלא היה בארץ ולא פגש את הרוכבים שגידל, מחייך חיוך ענק, מתרגש, מרעים בקולו וממשיך בלהט להסביר מה צריך לעשות כדי לעזור לענף האופניים של היום לצמוח כמו שצריך.

רבים עלו לברך את עקיבא ולספר סיפור מצחיק ומייצג, גם יריבים מרים של האימפריה הצפונית ( או הגברדייה הרוסית) שהייתה מורכבת מקבוצות הפועל נצרת עילית, עפולה ומגדל העמק כמו דני זית מהפועל קריית גת, יהודה מחפודה מהפועל רמלה ואנוכי (הפועל רמת גן) תיארו את העוצמה של הקבוצות השונות שעקיבא גידל ביחס להתארגנויות מקומיות של רוכבים כישרוניים ואוהבי רכיבה אך מעוטי ידע והכוונה כפי שהיה בקבוצות שלנו.

דני זית תיאר את הקנאה שהתלוותה למאבק שלו ברוכבי נצרת שהגיעו כקבוצה כבר באמצע שנות השבעים עם ראיה והתנהלות קבוצתית, ועם מאמן שאין עבורו ספקות והיסוסים, אלא החלטות חדות וברורות. ומנגד דני לבדו, מלווה באביו, שלא מוותר ומשיב מאבק ומלחמה ועובד לבד בניסיון לנצח.

אם מסתכלים על הקריירה של עקיבא כמאמן הפועל נצרת/עפולה ומאמן נבחרת ישראל, ניתן למצוא כמה דמויות שהשאירו חותם מהותי וסללו דרך …

הראשון בעיני הוא יהודה גרשוני, שלמרות שעקיבא מספר בלהט ש "אם יהודה גם היה מוכשר ורציני, אולי בסוף היה יוצא ממנו רוכב…" יהודה היה הרוכב הראשון מישראל שרכב בקבוצה מקצוענית (שימנו סקיל) באמצע שנות השמונים, רכב עם שון קלי, ונאבק בטור של שוויץ על מקום לטור דה פרנס. יהודה החזיק בתואר אלוף ישראל ארבע פעמים, והיה יריב אימתני עבור כל מי שלא היה מנצרת. בשנת 87 היה חלק מנבחרת ישראל שניצחה את מרוץ ששת הימים, שהיה הטור דה ישראל של אותם שנים והתקיים במסגרת כינוסי הפועל.

יחד איתו בנבחרת רכב עוד נער זהב – עמוס גרי. גם הוא היה אלוף ישראל 4 פעמים, וממשיך להתחרות ולאמן עד היום, ולא משאיר שום גביע ופודיום לאף מתחרה, ככל שזה תלוי בו…

השלישי בחניכים שמשאיר חותם עד היום הוא תומר בארי. תומר שהיה הרוכב הצעיר ביותר בקבוצה של עקיבא לקראת עזיבתו את הארץ, והיום מאמן את טים משגב ומגדל דורות של ספורטאים ברמה בינלאומית כמו גיא גבאי, גיא לשם ועוד.

ניצחונות  – בארץ ובחו"ל , אישי וקבוצתי

היום הדברים אולי נשמעים מחויכים אבל יריבים מן העבר כמו אלי סמוכה יודעים לספר על איש חזק שגם מטיל מורא, לא מהסס להתווכח עם מנהלים ויו"ר איגודי והתאחדויות הספורט, לא נבהל ממלחמות ומצליח באמצעים זעומים להרים מועדוני אופניים. בנוסף לכך מצליח לגדל ילדים ונערים שצומחים להיות רוכבים שלא נופלים מהמקבילים להם ברמת החובבים באירופה, ומגיעים לתחרויות בחו"ל כדי להיות עמוק במשחק וגם לנצח.

אלי סמוכה מספר על הטור הראשון שאליו הצטרף כמכונאי לנבחרת ישראל, על ויכוחים ועימותים שהיו בין עקיבא כמאמן נצרת לבין אלי שייסד את עמותת גלגלי העץ, ומתאר איך מתוך העימותים נוצרה היכרות, כבוד הדדי וידידות שנמשכת גם היום. ידידות שמבוססת על אהבה ותשוקה משותפים לתחרויות אופניים ולרוכבים  חזקים, ולמה שנדרש כדי להביא אותם לשם.

בין ההישגים שעקיבא מציין בכל זאת, ישנם השתתפות נבחרת הנוער באליפות העולם ב 1978 ( גרשוני, ברדוגו, לויט וקמחי) כאשר במרוץ המבחן שהתקיים על כביש החוף, הקבוצה רכבה 100 ק"מ בפחות משעתיים וחצי.  הישג נוסף הוא ניצחון קבוצתי ראשון לנבחרת ישראל במרוץ ששת הימים בשנת 1987, לאחר ניסיונות רבים במהלך מרוצי ששת הימים מ 1974 ואילך, שני רוכבים שהיו אלופי ישראל 4 פעמים ברציפות ( יהודה גרשוני ואחריו עמוס גרי)  ועוד

סוף דבר

בסוף הערב עקיבא ציין בדבריו כי פרש ונסע לקנדה בשנת 1990 אחרי שבמשך 20 שנה בארץ הספיק לעשות 5% מבחינת הישגים והתקדמות ספורטיבית ביחס ל 10 השנים הראשונות שלו כמאמן בברית המועצות.

מנגד – לי באופן אישי היו שני דברים לומר לו – הראשון , שאני שמח שהוא מרשה לרוכבים שלו לחייך, כי בעבר הסגרת רגשות הייתה אסורה בתכלית האיסור…

השני – שכל אחד ואחד מהאנשים שהיו במפגש איתו, וגם כל אלו שרכבו אצלו בעבר, פשוט אוהבים ומעריכים אותו. אפילו אם המילה הזו אינה משמשת אותם באופן רגיל, ועל כך שמחתי לשמוע אותו עונה בחיוך " טוב מאוד, ככה צריך…"

והאחרון – למרות תחושת האכזבה שלו על ההתקדמות הספורטיבית האיטית – אין ספק שעקיבא נטע וחיזק יסודות איתנים מאוד שמשמשים בסיס וקרש קפיצה להתקדמות העצומה של הענף, מעבר לכך – נכון להסתכל על הקריירה שלו בארץ בהיבט של אמירתו של יאנוש קורצ'ק – "מי שחושב לימים, זורע חיטים, מי שחושב לשנים, נוטע עצים ומי שחושב לדורות – מחנך בני אדם".  בכך אין לי שום ספק, אני מסתכל על כל הנוכחים ועל ההיסטוריה של רוכביו שאני מכיר לאורך השנים, ובזאת הוא ללא ספק גידל בני אדם.