12:00 בלילה השעון מעורר מצלצל, ואני מתעורר לאחר שעתיים בלבד של שינה. הסתכלות מהירה מסביב בחושך מזכירה לי שאני לבד במתחם נטוש בשדה בוקר, עם משימה אחת בלבד – להגיע לאילת. צחצוח שיניים מהיר, קיפול הציוד ולבישת שכבות ואני יוצא לדרך תוך חצי שעה. לוקח לי באיזור השעה עד שהגוף שלי מתחמם מספיק כדי להוריד שכבות, ככה זה כשאני במחסור שינה חמור, הגוף מסרב לחמם את עצמו…

כתב: אבי פריד  תמונות: אבי פריד, יעל דיין, רובי כץ

האבסורד

אם הייתם תופסים אותי לפני שנה וחצי ואומרים לי שאני הולך לחצות את ישראל על אופניים, לא בשביל הכיף אלא כמשתתף באחת מהתחרויות הקשוחות בעולם, הייתי מנפנף אתכם כלאחר יד. משוחרר טרי, עם חלומות על טרק חוצה ארצות הברית, לא נגעתי באופניים מאז כיתה ח' וגם לא תכננתי על כך…

יצאתי בפברואר 2019 לטרק הPCT בו הייתי אמור להיות 6 חודשים עם הכל על הגב, הולך מעיירה לעיירה במטרה להגיע ממקסיקו לקנדה. לאחר שלושה חודשים השתעממתי, ההליכה הרגלית והאיטית כבר לא דיברה אלי וחיפשתי אתגר אחר. שמעתי מאחד המטיילים על "בייק טורינג", וכשהגעתי לעיירה הקרובה ישבתי לחקור את העניין. תוך שבוע הצלחתי למצוא אופניים יד שנייה (אופני עיר בעקרון), להשיג את הציוד הבסיסי שצריך ויצאתי לדרך. הכושר שפיתחתי בטרק איפשר לי לרכב כ100 קילומטרים ביום, הכל על הכביש, ותוך חודש הייתי בקנדה. משם רכבתי לשדה תעופה וחזרתי עם האופניים לישראל כמזכרת.

תחביב חדש

כשחזרתי לארץ עדיין לא שמעתי על בייקפאקינג. השתמשתי באופניים לטובת קומיוטינג, פלוס רכיבה אחת לירושלים דרך נחל שורק. הצמיגים החלקים, לחץ גבוה בגלגלים והעובדה שהם ריג'יד לא ממש פירגנו. כשחבר שלי מהצבא עומרי שמע על המעבר שלי לאופניים בארצות הברית, הוא הציע לי להצטרף אליו לרכיבות שטח, הוא הלווה לי את אופני ה "26 הישנים שלו. קצת בן שמן, קצת קנדה, הרבה נפילות וחבלות והתמכרתי, החלטתי לקנות אופניים. באותו הזמן שמעתי איכשהו על מרוץ בייקפאקינג בקירגיסטאן, ראיתי משם תמונות ופשוט נדלקתי, כאילו הנופים קוראים לי. הלכתי ל"דרך האופניים" בירושלים ויצאתי משם עם זנב קשיח, בולם  120 מ"מ וזווית יחסית אגרסיבית- שילוב מושלם בין יכולת רכיבה בסינגלים לבייקפאקינג.

הספקתי רכיבה אחת בדיוק עם האופניים החדשים בדרך הסוכר לפני שחברה שלי השתחררה וטסנו לדרום אמריקה… להזכירכם, משוחרר טרי שרק חולם לטוס. שלושה חודשים בדרום אמריקה כשהקורונה נושפת בעורפנו, ובמרץ מצאתי את עצמי חזרה בארץ, בבידוד וסגר כלל ארצי.

החלטתי לתת את כל כולי לאימונים לתחרות. התחרות בקירגיסטאן הייתה אמורה להתקיים באוגוסט- מספיק זמן למלא אחר אחת מתוכניות ארבעת חודשי אימון שמצאתי באינטרנט. קנייה פשוטה של טריינר הספיקה לי והתחלתי לטחון. 4 רכיבות ויותר בשבוע, אימוני כוח בין לבין. מצאתי ספר שמתעסק בתחרויות בייקפאקינג וכמובן שקניתי אותו, הצטרפתי לכל הפורומים האפשריים בנושא וחפרתי עם שאלות. כמובן שגם החור בכיס מקניית הציוד לא איחר לבוא.

ביולי בוטלה התחרות בקירגיסטאן והפנתי את עצמי במלוא עוזי ל HLC. אם היה משהו שידעתי בוודאות, זה שהתחרות תתקיים בארץ בין אם יש סגר או לא, שכן זוהי תחרות שהיא מלכתחילה עם אופי מחתרתי וכמובן מדובר בספורט הכי יחידני שיש. מועד התחרות הוסיף לי עוד כמה חודשי אימונים שניצלתי עד תום, עם רכיבות אימון טכניות, לילות בשטח, ניסוי וטעייה של ציוד שאספתי עם הזמן, כולל תיקים שהכין לי בחור באנגליה ללא תשלום.

לאט לאט התקרב מועד התחרות. הרגשתי לא מוכן בעליל, אבל בו זמנית מוכן להקריב את כל כולי עבור המשימה שהצבתי לעצמי, ומי שמכיר אותי יודע, שמהרגע שאני מקבל החלטה אי אפשר לשנות את דעתי- אני הולך לרכב את ה HLC, להגיע לאילת, ועוד לנסות לעשות את זה בפחות מ 9 יממות.

הלילה שלפני

הדרך לצפון הייתה לי לחוצה ממש. מי אני שאנסה בכלל אתגר כזה? ישבתי באוטובוס וקראתי בלחץ את הספר שלי על מרוצי בייקפאקינג. מה אני הולך להרגיש בימים הראשונים? איך לנהל שינה? מה לאכול? כל כך הרבה שאלות שרצו לי במוח ולא היה לי שום דרך לענות עליהם… את כל הדברים האלה לומדים רק מניסיון אישי, ולי לא היה כזה חוץ מהאימונים המצומצמים שעשיתי. האוטובוס עצר במגדל שמס, משם רכיבה של 15 דקות לנמרוד, שם החלטנו כולנו לישון. הרכיבה הזו עשתה לי טוב. האוויר הנקי של הגולן, הנוף של קריית שמונה, ההרגשה על האופניים הזכירו לי שאני פה ליהנות בסופו של דבר. ה HLC היא אולי תחרות קשה ועצימה, אבל כולנו באנו בסוף לרכב על אופניים, כי זה משהו שאנחנו אוהבים מעל הכל.

הגעתי למאהל בו קבענו. היו שם כמה פרצופים מוכרים מהעולם הדיגיטלי, אנשים איתם דיברתי ברשת אך לעולם לא נפגשנו. היה את דודו, זקן החבורה שרכב בעבר את ה HLC על אופני במבוק מעשה ידיו, את אסף, רופא מירושלים שבא לעשות את ה700, בריאן על אופני הסלסה היפים שעוד יישב לי חזק על העורף. דיברנו ציוד, חששות, לבטים וניסיון עבר. בעיקר חיכינו לארוחה שחנוך רדליך מארגן, קייטרינג דרוזי מפנק מכל הבא ליד, פצצת קלוריות ואוכל אמיתי לפני המחסור התמידי בקלוריות שיבוא. 

עם קיבה מלאה התיישבנו כולנו סביב השולחן והרצנו סיפורים מהעבר. דיברנו על השנים הקודמות של התחרות, על השטפונות, החום, הקשיים. האווירה הייתה טובה אבל כל הסיפורים רק העצימו לי בלב את החששות שקיננו מלפני. הלכתי לישון מוטרד, לא הצלחתי להירדם ונשארתי ער עד כמה שעות טובות אחרי שכולם ישנו.

רגע האמת 

ב 6:30 ב15 לאוקטובר התייצבנו 18 אמיצים ואמיצה אחת על קו ההתחלה במגדל שמס. כולנו הגענו חרף הסגר, התאמנו למרות החוסר ודאות בעידן הקורונה, והיינו מוכנים לאתגר שעמד מולינו. הכנות אחרונות, קפה ומילות עידוד, וב 7:00 הוזנקנו.

פתחתי חזק. למרות כל מה שקראתי על זה שלפתוח חזק פוגע בהמשך התחרות, לא יכולתי לקבל את העובדה שאני צריך לשבת במרכז הקבוצה וזינקתי קדימה. בחזית היינו חנוך, ולאד, אורי ואני. חנוך זרק לי הערה להאט, שסתם אשחוק את עצמי ובאמת תוך דקות ספורות הוא וולאד היו מאות מטרים לפני, ואני הייתי עם אורי מאחורה, כאשר השאר היו מאחוריי.

רמת הגולן, גבוהה ככל שתהיה, מאופיינת בשיפוע שלילי קל ככל שמדרימים, כך שהיום הראשון עבר יחסית מהר. בעליות הקשות דאגתי למתן את עצמי, בירידות המדורדרות לרדת מהאופניים על מנת לא לפצוע את עצמי. גדרות הבקר לא עמדו לי כמכשול וכך מצאתי את עצמי יחסית מהר בדרום הגולן, מקום שלישי בתחרות אחרי ולאד וחנוך ועם הרגשה טובה. השוק הראשון לא איחר לבוא. לאחר רכיבה על גדר המערכת בדרום הגולן, יש ירידת כביש מדהימה, רוח פנים קלילה וקרירה, מהירות מטורפת וכיף חיים. אם הייתי יודע מה מחכה לי בצידה השני של הירידה, אולי לא הייתי שש כל כך לרדת אותה…

העליות

מסלול ה HLC מתגאה בכך שיש בו מעל 24,000 מטר גובה מצטבר, 10 פעמים החרמון, כ 3 פעמים האוורסט. על מנת להגיע למספר האסטרונומי הזה, מתכנני המסלול מצאו את כל העליות שאפשר לעשות בארץ, חיברו ביניהם את כל הסינגלים הקיימים באזור והוסיפו כמה שבילים לגשר ביניהם. העלייה הראשונה שפגשתי היא העלייה לכפר חרוב דרך נחל מיצר. חום היום, לא מוצל, שיפועים שגם בהילוך הכי קל הייתי צריך לרדת מהאופניים וללכת – בקיצור, טעימה קטנה ממה שהולך לבוא בהמשך.

את הלילה הראשון עשיתי למרגלות הר האושר, שמו של ההר סימן במובן כלשהו את מצב רוחי. השעה הייתה לקראת 2 בלילה, והייתי בסוף היום הראשון ל HLC. הרגשתי מעולה! הספקתי לבקר את הכנרת פעמיים ואת רמת הגולן פעמיים. שרדתי את מעלה סוסיתא, את שביל צופה כנרת המשובש וצברתי ברכיבה אחת את המרחק והגובה המצטבר הכי גדול שלי אי פעם. אף שריר לא כאב עדיין וחוסר הביטחון שהיה לי בלילה הקודם החל לפוג. "אולי יש לי סיכוי" אמרתי לעצמי. התקווה שאעמוד באתגר ואפילו אספיק בפחות מ11 יום החלה לצוף בי.

קמתי ב 6 והתחלתי לרכב. הדרך לאורך הירדן ההררי היתה מהממת ולקראת הצהריים מצאתי את עצמי קונה שווארמה בגוש חלב, דוחף אותו בשקית פלסטיק בתיק אוכף ומתחיל את הטיפוס להר מירון. ההרגל שפיתחתי לעצמי ביום הקודם של עליות קשות בחום היום לא פסח עלי פה, והגעתי למעלה מזיע כולי על אף העלייה הסלולה. ברז תקול בפסגה הכריח אותי להמשיך מיד עם סיום השווארמה הרטובה. אם חשבתם שעלייה קשה היא ה"תשלום" על ירידה כיפית, אז ככל שזה נוגע ל HLC, טעיתם ובגדול. הירידה מהר מירון חזרה לכנרת עוברת במסלולים מדורדרים, שטחי מרעה משובשים ואפילו קטע אחד כל כך לא עביר שלדעתי גם אופני דאונהיל לא היו עוברים שם. נפלתי פעמיים. בפעם השנייה התפנצ'ר לי השלוקר בתוך תיק השלדה וכל הניסיונות שלי לתקן אותו כשלו. בצומת מגדל הוא נזרק לפח ובקבוק נביעות החליף את מקומו.

על אף הנפילות, התסכול מהירידות והנימול שהתחיל להופיע באצבעות, הצלחתי להגיע לפאתי נצרת, עייף, תשוש אבל עם מצב רוח מורם.

נצרת בבוקר של סגר רדומה לגמרי. טיפסתי במהירות במדרגות העיר העתיקה וקינחתי את הביקור באספרסו ומאפה לפני החזרה לשטח. קיוויתי להגיע למעלה המוחרקה לפני חום היום וסינגל ריש לקיש הזורם חיזק את התקווה. אבל לא יכולתי לוותר על מקלחת ושופינג באלון הגליל, ושוב מצאתי את עצמי למרגלות עלייה בשיא החום. פה נתקלתי לראשונה בקהילת הצופים בספורט לא אופייני זה, קהילת ה Dot Watchers. בעודי מכין את עצמי מנטלית לעלייה (שהכרתי עוד מהצבא, רק עם אלונקות במקום אופניים), עצר לידי ג'יפ. "אבי?", אני פונה הצידה ורואה מישהו מדבר אלי מתוך הרכב. בחור בשם יונתן בא לתמוך בי ולהגיד שלום לפני העלייה, עד לרגע זה כמעט שכחתי שאני משדר את מיקומי בכל זמן נתון. כמה דקות נוספות של דיבורים והייתי כבר חייב להתחיל את העלייה, זאת תחרות בסופו של דבר. את הלילה ביליתי על ספסל מחוץ לבית קברות של הושעיה, לא היה לי אפילו כוח לנפח את המזרון שהבאתי.

היום הרביעי היה מישורי ברובו, וזכיתי לחמישה ביקורים של צופים (כבר התרגלתי בשלב הזה). ישנתי בכניסה לקיבוץ צובה כך שהטענתי מכשירים אצל השומר ובבוקר למחרת כבר נכנסתי בשערי ירושלים. רובי כץ, רוכב מקומי מוכר ליווה אותי בתוך העיר, והגעתי לנקודת החצי לאחר קצת יותר מארבע יממות, מלא גאווה, תחושת סיפוק וכוח להמשך.

הירידות

ירושלים, מעבר לזה שהיא מסמנת את נקודת החצי וסיום מסלול  ה 700 ק"מ, היא מסמלת באופן לא רשמי את המעבר למדבר. לרוב האנשים שדיברתי איתם, זה סימל את סיומו של החצי הקשה של המסלול והתחלתו של הקל. מעברי הבקר, הגדרות, השבילים הסבוכים ומעברים הרטובים מתחלפים בדבלים וסינגלים זורמים. פחות גובה מצטבר ביום, הכל יחסית רכיב והמהירות עולה. אני אף פעם לא רכבתי במדבר, לי זה סימן את התחלת הלא נודע.

אם תשימו לב בכותרת קראתי לחלק זה "הירידות". מעבר לזה שהחלק המדברי מתאפיין בירידות ארוכות וזורמות ופחות גובה מהחלק הצפוני, לי זה גם סימל הדרדרות במצבי המנטלי בתחרות.

את יומי הראשון בדרום סיימתי לאחר 120 ק"מ "בלבד". הלכתי לישון בשעה 22:00 תשוש לגמרי עם ההבנה שהמדבר הולך להקשות עלי ממש, ורצון להפוך יום ולילה כדי לישון בשעות החמות. פרסתי את השקש שלי בתחנת דלק של בית גוברין והצלחתי לישון שעתיים. יצא לי להנות קצת מרכיבה במישורים והסינגלים של קריית גת ולהבים (חלק קצר אפילו עם ליווי) לפני שהתחלתי לטפס את הר עמשא, שוב, בחום. את הירידות מערד, שאמורות להיות מהממות וכיפיות עשיתי כבר בחושך מוחלט. בשלב זה הגוף שלי כבר החל לבגוד בי מעייפות, אז הייתי חייב לעצור באמצע אחד הסינגלים הזורמים בארץ לישון חצי שעה ולהמשיך. רכבתי 25 שעות עד שהגעתי לנאות הכיכר, הסניקרס ברס והחטיפים בקושי מחזיקים אותי ער. כשהלכתי לישון אור הבוקר החל לעלות.

בבוקר של היום השביעי עצרתי פעם ראשונה במכולת לרכוש אספקה. עד אז הסתפקתי בחטיפים מתחנות דלק וסנדוויצים מוכנים, ככה בזבזתי פחות זמן על הכנת אוכל. יצאתי משם עמוס בכל טוב, אבל בעיקר במים. היה מולי קטע של כמעט 100 קילומטרים ללא מים על המסלול, מדבר קשה ללא צל, עליות קשות מאוד ואופציה בכלל לא בטוחה של מים רק אחרי כ 50 קילומטר. יצאתי עם 7 ליטר מים. 5 שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי מטפס את מעלה העקרבים עם הליטר האחרון שנותר לי, 35 מעלות חום בחוץ וכלל לא בטוח שיחכו לי מים בסוף העלייה. הייתי מוכן לגרוע מכל, הצורך לבקש מים מהאדם הראשון שאראה והצורך לפרוש עקב כך מהמירוץ.

למזלי היו מים בבסיס צבאי קרוב למסלול, שם נחתי והתרעננתי להמשך. איכשהו קרטעתי עוד 50 קילומטר לשדה בוקר, שם הלכתי לישון על בטן מלאה בפיצה, אחרי היום הכי קצר אבל הכי קשוח שלי עד כה.

התעוררתי ב 12:00. המדבר כבר לא היה לי כיף. הייתי 36 שעות מאילת בחישוב שלי, והתחלתי להאמין שאוכל לעשות את זה במכה אחת. ברבור אחד, הרבה רוח פנים, קצת התייבשות והרבה דשדש לאחר מכן, ומצאתי את עצמי בסוף נחל נקרות בערבה, ממש בשקיעת השמש. אני מדליק את הפנס שלי וממשיך לרכב לכיוון צוקים כדי לגלות שהפנס מהבהב, ולאחר חמש דקות נכבה, הכבל שמחבר אותו לדינמו נקרע. אני משתמש בפנס ראש שלי לקילומטרים הנותרים ומגיע לתחנת הדלק צוקים, שם הנחתי את האופניים ופשוט בהיתי בהם בחוסר אונים.

רגעים כאלו הם רגעי קבלת ההחלטות הקשות במירוץ מסוג זה. אני נמצא קצת יותר מ 200 קילומטרים מהיעד, ואין לי איך לרכב בלילה. האם אני מחכה לבוקר ומוותר על המקום שלי במירוץ? האם אני ממשיך רק עם פנס ראש חלש? דיברתי עם כמה מקומיים ומצאתי שיש מישהו בפארן שיכול למכור לי פנס, אבל קודם הייתי חייב להגיע אליו. ה20 קילומטר אליו היו מהקשים במירוץ, בתנאי שטח מהקלים במירוץ. הפנס שלי האיר כ3 מטר לפני, השטח מונוטוני ומלא דשדש, הגוף מותש והמוח עייף, לא מצליח להתרכז באור העמום שהפנס הפיק. הפנס היה כל כך חלש שכל כפל קרקע הפתיע אותי ואיים להפיל אותי מהאופניים. הגעתי לפארן לאחר 24 שעות סה"כ של רכיבה, אספתי את הפנס ונרדמתי בשירותים של היישוב.

חצי שעה לאחר שנרדמתי העירו אותי ילדי המקום שבאו לשחק במועדון. ארזתי את הדברים והתחלתי לדהור לכיוון אילת, רק 200 קילומטר אחרונים, לא היה אכפת לי שכמעט ולא ישנתי. כשהגעתי לנאות סמדר, גיליתי שולאד התעכב שם והיה רק שעתיים וחצי לפני! החלטתי שאני מנסה להגיע אליו בכל מחיר, לא אכפת לי תוואי שטח או חום. את הר ברך טיפסתי שוב בחום היום ו"זכיתי" בירידה שאחריו, 30 קילומטר של סינגל הרוס ומדורדר, מלווה בקילומטרים של דשדש כמעט בלתי רכיב עד פארק תמנע. הגעתי לסינגל המפורסם של הפארק, (שה HLC לוקח אותו בכיוון ההפוך) מיד כשהחשיך. הדלקתי את הפנס החדש מפארן, נאדה. ניסיתי שוב, כלום. הסוללה שלו כנראה החזיקה רק שעות בודדות. קימבון קטן עם המטען נייד שברשותי סיפק לי תאורה עד היציאה מהפארק, שם כבה סופית.

ולאד הגיע לים, וניצח. אני, שעתיים מאחוריו במישורים של אילת, כל מה שנשאר לי זה לפדל ולהגיע, נשמע יחסית פשוט, עם או בלי תאורה.

פה פגשתי שוב את המחסור בשינה. מיד לאחר היציאה מתמנע, התחלתי להירדם בזמן רכיבה. פעם ראשונה התעוררתי כשנתקעתי בגדר, פעם שנייה באבן, פעם שלישית כשמצאתי את עצמי 100 מטר מימין למסלול. לא הייתי מסוגל להמשיך והלכתי לישון לצד הדרך עם שעון לחצי שעה. התעוררתי לאחר שעה והמשכתי, רק שמשהו פה לא היה בסדר. לא הצלחתי להבין לאן אני רוכב, למה אני רוכב, או בכלל להזכר שאני בתחרות. עקבתי אחרי הקו האדום ב GPS כ10 דקות עד שקלטתי שמשהו לא תקין. המציאות שחוויתי לא הייתה אמיתית, התחרות כבר לא הייתה. שחקניות הוליווד דיברו אלי, דמיינתי שאני בשיעור בכיתה, ואז בשטח, ושוב בכיתה. התיישבתי על הרצפה והוצאתי את הטלפון ע"מ להבין יותר, בהיתי בו דקות ארוכות לפני שהבנתי שאני צריך להדליק אותו. 5 דקות נוספות של בהייה במפה בטלפון לא עזר לי להבין מה מטרתי פה.

לפתע, קיבלתי שיחה נכנסת מחברה שלי. היא ראתה שהטלפון היה דלוק ורצתה לראות מה קורה איתי. זה העיר אותי מהר ואיפס אותי מספיק לגרור את עצמי באפס כוחות לאילת, שם ולאד ואשתו חיכו לי, בדיוק 5 שעות לאחר שהוא סיים. את הערב סיימתי רדום בכסא האחורי של הרכב שלהם, בטרמפ עד הבית.

כיף #3

אומרים שיש שלושה סוגי כיף.

כיף מספר 1: הכיף שנהנים בו במיידית, הכי תמים שיש.

כיף מספר 2: כיף שלא בהכרח כיף ברגע ביצועו, אך עם סיומו או קרוב לביצועו נזכר ככיף.

כיף מספר 3: משהו שלא כיף בזמן ביצועו או אפילו לאחר מכן. רק עם הזמן וטשטוש הזכרון, נזכר ככיף ומאפשר לנו לרצות לחוות אותו שוב.

ה HLC הוא שילוב של כל השלושה. היו רגעים בהם רכבתי באיזורים היפים בארץ, במסלולים הזורמים והכיפים שיש לה להציע ונהניתי, ממש כך. רגעים נוספים בהם לא נהניתי יותר מדי, אך בסוף היום או כמה שעות לאחר מכן יכולתי להגיד שזה היה כיף, רגעים כגון טיפוס המוחרקה, הסינגלים בחשכת הלילה, ההליכה במים בנחל ציפורי וסמך.

הסוג השלישי הוא הכי קשה. אני יושב וכותב את זה שבוע בדיוק אחרי התחרות, ואני לא יכול להגיד שהכל היה כיף. היו רגעים שקיללתי את המסלול ואת עצמי על ההחלטה לצאת אליו. רגעים שבכיתי, רגעים של חוסר אונים. זמנים של עייפות וסבל פיזי. פציעות פיזיות שעדיין לא החלימו.

אבל, אני מכיר את עצמי, ואני יודע שבעוד כמה חודשים זה יהיה כיף. אני אזכור הכל, והכל יזכר לי ככיף, ואז, ברגע הזה, אני ארשם שוב ל HLC, או לקירגיסטן, כי כזה אני. כאלה אנחנו.