כתבה: קרן שחר    צילומים: קרן שחר, אילן טבת, אלי שמש, גיא שחר, אורן שולדינר, יואב אלקן

החלטה נמהרת

לפני שנה, בתחילת 2019, יצא לדרך אתגר היוטה הראשון. 5 וחצי זוגות זינקו, ביניהם גיא בעלי, וירון בן זוגו. אני נשארתי בבית לעקוב אחרי הנקודות הזוחלות ב-trackleaders והתמונות בטלגרם. אני, מה שנקרא dot watcher- עוקבת מרחוק, אבל הפעם הקשר היה אישי ומלווה בדאגה גדולה יותר. בכל פעם שהם האטו, התקשרתי לאורן, חבר קרוב ושותף הרכיבה הקבוע של גיא, כדי שירגיע אותי שזה מעלה קשה, שזה איזור מדושדש או בלתי רכיב. אמנם לא פדלתי ולא ממש התאמצתי, אבל מהספה בבית הרגשתי לגמרי בתוך האתגר והחוויה. מביטה על התמונות שהרוכבים המרוגשים מעלים לטלגרם ופתאום מתחילה קצת לקנא, רוצה להיות שם איתם…

כשבועיים לאחר מכן בחזרה מטיול בדרום פגשנו במקרה בארומה עבדת את איריס ויואב, חברים טובים. גיא סיפר ליואב על היוטה והעיניים של יואב החלו לנצנץ. פתאום נפלטה לי השאלה "רוצה לרכוב את היוטה ביחד בשנה הבאה?" והוא, שבוי בהתרגשות של הסיפור, ענה מיד "כן".

ברגע אחד, ובלי מחשבה מקדימה, חתמנו "חוזה התאבדות" לצאת ביחד ליוטה…

רגע, מה זה בעצם יוטה?

YOTA, ראשי תיבות של Your Own Trail Adventure, הוא אתגר של ניווט בייקפקינג מדברי.

הכללים פשוטים: כמו במשחק פוקימון – נקודות ציון פזורות במרחבי הנגב. מקליקים בדימונה ותוך 72 שעות צריך לאסוף כמה שיותר נקודות ולהגיע לאילת. היציאה היא בזוגות, רוב הכבישים אסורים לרכיבה, הרוכבים עצמאים בשטח, ועזרה חיצונית אסורה בהחלט.

כחודש לפני הזינוק מתפרסמות נקודות הציון כל אחת והניקוד שלה. מאותו רגע כל זוג יפסל לעצמו מסלול לפי מטרותיו, יכולתו ומגבלותיו.

יש משהו שונה באתגר הזה – הזמן הוא שוויוני. ולכן במשך 72 שעות נדווש ככל יכולתנו, נסבול מכאבים, נתלבט כמה ואיפה לישון, נתכנן כמה מים ואוכל לקחת עד לנקודת ההצטיידות הבאה.

כולנו סוחבים מכשירי מעקב לווייני שמשדרים לאתר trackleaders, שם, כמו באח הגדול, אפשר לעקוב אחרינו ולראות בזמן אמת איפה כל זוג נמצא, מתי הוא זז ובאיזו מהירות, ומתי הוא נח. בכל הגעה לנ.צ. יש לשדר במכשיר שהגענו ולשלוח צילום זוגי לקבוצת היוטה בטלגרם כדי שיראו ששנינו הגענו לנקודה.

היוטה מתחיל הרבה קודם

קו דק מפריד בין טיפשות לאומץ ולא ברור לי באיזה צד של הקו אנו נמצאים. ככל שהמועד מתקרב החששות מתרבים. יואב ואני לא רוכבים חזקים וגם לא מנוסים כמעט בבייקפקינג. אני עוד פחות מיואב: לא מהירה, לא חזקה, ולא טכנית. בנוסף, יואב מתמודד עם דלקת מפרקים ואני עם טרשת נפוצה. אני היום בשלב רגוע של המחלה לאחר טיפול יעיל ו-5 שנים מאושרות ללא התקפים. במבט שטחי לא רואים עלי את משקעי המחלה אבל שיווי המשקל שלי פגוע והליכה על קרקע משובשת היא בלתי אפשרית. כשהחום עולה וכשאני במאמץ, סימפטומים נחבאים יוצאים. רגל ימין מפסיקה לתפקד וקורסת. החשש מבגידה של הגוף מצטרף ומגביר את שאר החששות.

יואב ואני חברים טובים מעל 20 שנה אבל כמעט לא רכבנו ביחד והאתגר כולל איזו אינטימיות שתמשך 72 שעות. מחליטים לבדוק זוגיות ויוצאים לרכיבת אימון דו-יומית במכתש רמון, ובאותה הזדמנות לתרגל רכיבה עם ציוד על האופניים ולינה בשטח. עוצרים לקפה בארומה עבדת ורואים בכניסה אופני בייקפקינג מאובזרים למשעי. פוגשים את איתן בושרי שרכב חצי HLC השנה. השיחה איתו כל כך זורמת שאנחנו יושבים יותר מחצי שעה בה הוא גורם לנו להבין שהחשיבות של האתגר היא במה שקורה לפניו, במה שהוא גורם לנו להעז ולנסות.

כחודש לפני האירוע מתפרסמות הנקודות – עכשיו זה אמיתי. אל החששות מתווספת תחושה של התחזות כי אני לא מרגישה שייכת. עקבתי אחר חלק ממשתתפי האירוע בתחרויות עבר, הם ינסו לטרוף כמה שיותר נקודות, כמה שיותר מעלים קשים, ואני בספק אם נצליח להגיע לאילת ואולי גם לקושש כמה נקודות. המעקב ב-trackleaders הופך הכל לכל כך חשוף. ובדיוק כשאני תוהה אם השאיפות שלנו תואמות את רוח האתגר, מתפרסמת בפייסבוק הודעה למציאת זוגות ליוטה לפי שאיפות. בקטגוריה האחרונה רשום: "מאה ק"מ ביום נשמע לי סבבה. רק תן להגיע לאילת". הקלה!  מיועד גם לרוכבים כמונו!

יואב שולח לי טיוטה ראשונה של המסלול: הוא מעביר אותנו דרך מעלה נחש צמא, מכתש רמון וכמה סינגלים. נראה שיואב באתגר אחד ואני באתגר אחר… צריך תיאום ציפיות דחוף! מתחילים פינג-פונג של מסלולים, מתפתים, נהיים רגע אחד שאפתנים ורגע שני נזכרים שמה שנראה יפה על המפה יצטרך להיות מתורגם לעבודת רגליים קשה בשבילים המדושדשים של המדבר. בסופו של דבר אנו מסכמים על מסלול של 320 ק"מ וקצת יותר מ-3000 מטר טיפוס מצטבר. בשביל רב הרוכבים ביוטה זה יהיה "רק" אבל בשבילנו זה המון!!!

ההתעסקות במסלול והשיחות עם יואב עוזרות להפנים שזה אמיתי, אנחנו יוצאים ליוטה, החלום עומד להפוך למציאות. מתחילה לדמיין את החוויה ומבינה שיש כמה עניינים שעדיין זקוקים לפתרון. בכל זאת אישה, בכל זאת רגילה להרטיב ולסדר את השיער כל בוקר, לסדר גבות, אוהבת להיות נקייה ומסודרת. מבינה שבין הרומנטיות הספרטנית לבין היישום שלה יש פער. האם אני מסוגלת להיעצר ככה סתם באמצע הדרך לפרוס מזרון ושק שינה ולישון? האם אוכל לשרוד בלי מקלחת שלושה ימי רכיבה? לזחול מסריחה לתוך שק השינה? מתחילה לדמיין את עצמי ביוטה, לתרגל ולהתרגל למחשבה.

כשבועיים לפני הזינוק אנחנו נרשמים לטרקלידרז. תחושת ההתחייבות עולה מדרגה. הולכת כל לילה לישון במחשבה, נגיע, לא נגיע, נגיע לא נגיע. ובחלומות כל תרחישי הזוועה מופיעים: שוכחת שק שינה, שוכחת מעיל, מפספסת את ההזנקה. מבינה שהפתרון הוא פשוט להתחיל לארוז. עורמת ציוד ליד המיטה ומדי פעם מחזירה פריטים לארון – כל גרם של נוחות הוא גם גרם של סבל בעליות.

הבוקר שלפני ההזנקה

לאחר לילה טרוף שינה, אורן, גיא ואני יוצאים לארומה דימונה שם נפגוש את יואב. בחניה מרכיבים את האופניים והתיקים ומרגישים את ההתרגשות גואה. רגע האמת הגיע. שבעה זוגות של רוכבים ואני האישה היחידה. שואלת את עילם המנוסה לטיפים. הוא עונה: "הולך להיות ממש קר". הוא לא יודע שהגוף שלי לא מתפקד טוב בחום ובשבילי זו ממש הרגעה.

השעה 10:00, רגע ההזנקה. אין כאן מארגנים. מנדבים את גיא לתת תדרוך. מישהו מציין את העובדה שהשנה בפעם הראשונה יש כוח נשי. אני מתמלאת גאווה אבל גם מרגישה פתאום את גודל האחריות לייצוג הולם. ברגע שהתדרוך מסתיים מישהו אומר "אפשר לצאת" ויוצאים. יש פער בין האתגר הגדול שאנחנו עומדים לצאת אליו לבין צורת ההזנקה, אבל יש גם משהו כל כך מקסים באופן הצנוע שבו היא מתרחשת. אין כאן טררם – יש פשטות יפה שממקדת את הזרקור על הרכיבה והחוויה הפנימית שאנחנו עומדים לעבור.

יצאנו

ברגע שאני עולה על האופניים, האושר מחלחל. זהו. אנחנו כאן, רוכבים את היוטה. יש משהו מרגש בשיירת רוכבים עם אופניים עמוסים שיוצאים לאתגר כזה של 72 שעות.

אחרי שאנחנו קוטפים את הנקודה הקלה בממשית, הנקודה הבאה שלנו היא שברי מטוס סקייהוק ישן בציר המצלעות של המכתש הקטן, הנ.צ. היחיד שלנו ששווה 3 נקודות. אנחנו מחליטים לאגף דרך נחל צין. הרכיבה עד לנחל היא בכביש דרך מעלה עקרבים, הר צין וצפון הערבה נפרשים למרגלותינו. בדרך אנחנו גם פוגשים את מרטין ויעקב רוכבים לצלילי מוסיקה בראש טוב. הרכיבה בתחילת הנחל זורמת ואנחנו מתפלאים על התוואי הפשוט שהולך לזכות אותנו ב-3 נקודות. האשליה לא נמשכת זמן רב, כי מהר אנו עוברים לדשדש בבוץ המדיף ריח עז של פוספטים, חוצים את נחל צין מספר פעמים בהליכה על סלעים במים, מתפללים שהרגל שלנו לא תטבול במים המסריחים. מגיעים לציר המצלעות ומגלים שרובו אינו רכיב. השטח מלא בהפתעות שהמפה לא מספרת: עליות משופעות ודרדרות איומות. אפילו לדחוף את האופניים קשה. כקילומטר לפני הנ.צ. אנחנו מחליטים להשאיר את האופניים בצד השביל וללכת ברגל. אם על האופניים אני מרגישה בריאה, חזקה ומסוגלת, ההליכה בשטח שכזה בלתי אפשרית והמוגבלות והחולשה מכות בי במלוא העוצמה. להתקדם על ארבע כזה מרחק לא בא בחשבון. יואב בג'נטלמניות מציע שאשען אליו. הוא מושיט לי יד וכך אנחנו מתקדמים לעבר המטוס באיטיות מטרידה. אחרי אחד הפיתולים מתגלים פתאום שברי המטוס. 3 נקודות!! מעולם לא שמחנו כל כך לראות מטוס שהתרסק. אנחנו מוציאים את הספוט לוחצים בסיפוק שהגענו, מצטלמים, ומתחילים את הדרך חזרה. השעה היא כבר כמעט בין ערביים. אנחנו תשושים מהעלייה למטוס ולמרות היופי של גבי צין והסביבה, אנחנו ממהרים להתקדם החוצה בגלל החשכה

מגיעים לארומה חצבה לארוחת ערב. מחברים את הפלאפונים והפנסים לטעינה ומתיישבים לאכול. בשעה שמונה מרגישים שקצת התאוששנו והגיע הזמן להמשיך. יואב הולך לקנות משהו ואני נשארת לסדר את האופניים. בחור כבן 30 פונה אלי פתאום ומתעניין באופניים המצויידים ומאיפה באנו. אני מספרת לו על היוטה ורואה שהעיניים שלו נפערות. נראה שהוא נדלק על הרעיון כי הוא ממשיך לשאול שאלות וכשאני נכנסת פנימה להוציא את הפנסים מטעינה, אני שומעת אותו מספר בהתלהבות לחברים. מרומם שאדם זר מתרגש ומתפעל מהאתגר, נתן קצת דחיפה לצאת חזרה אל החושך והקור.

פותחת לרגע את הטרקלידרז ורואה שכולם מפוזרים ברחבי הנגב וצוברים מלא נקודות. פתאום קולטת שאנחנו לא אחרונים: יש זוג נוסף עם ניקוד זהה לשלנו. מספרת ליואב ושנינו מקבלים פתאום פרץ של תחרותיות. באנו בתקוה לסיים, להצליח להגיע לאילת בזמן עם כמה נקודות ופתאום משהו בנו משתנה, נהיינו תחרותיים. בא לנו להיות מקום שישי. מעכשיו נבדוק מדי פעם את ה-trackleaders.

נכנסים חזרה לשטח ורוכבים לעין שחק, הנ.צ. הבא שלנו. מגיעים קצת אחרי עשר בלילה ולמרות שלפי הספוט אנחנו על הנקודה, אנחנו לא מוצאים כלום. הולכים קדימה, אחורה, ויש רק שביל. מתלבטים מה לעשות ומחליטים לשאול את הקבוצה בטלגרם. מקווים שמישהו יענה כי אין כאן מארגנים. מנצלים את ההמתנה למענה כתירוץ ללכת לישון. מגלה שהפכתי לתתרנית כי בניגוד לחששותי, אין לי שום בעיה להיכנס לשק שינה ואני אפילו לא מרגישה מסריחה. מסתכלת על השמיים זרועי הכוכבים ולא מאמינה שאני כאן, ביוטה. במקביל, אורי וייץ כותב בטלגרם שהנ.צ. מדויק. מזל שיש עוקבים. נחכה כבר לבוקר.

יום שני לרכיבה

משכימים בחמש וחצי בבוקר, אחרי לילה קפוא, "5 מעלות בעידן" מישהו כתב בטלגרם, ואני מתחילה להבין על מה עילם דיבר. שותים קפה ואוכלים דייסה שיואב מכין ומשתדלים להתארגן מהר (לוקח לנו שעה…), מסתכלים על היופי שסביבנו, לוחצים על הספוט ומצטלמים. כשאני פותחת את הטלגרם לשלוח תמונה, רואה את כל התמונות שרוכבים אחרים העלו, כולם מחייכים. למרות שאנחנו לבד זה גורם לנו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. ממשיכים לכיוון חירבת קצרה. השבילים מדושדשים ויש רוחות פנים וצד חזקות. יואב משתף אותי שהוא חושש שיש לו בעיה רפואית בגללה לא יוכל להמשיך. חוששים מאובדן החלום אבל הבריאות קודמת ואנחנו מתלבטים מה לעשות. רוכבים למרפאה בצופר. יואב הוא רופא ובמרפאה יש רק אחות. חזרנו לנקודת ההתחלה. מסתמסים עם גיא ואורן ומחליטים להמשיך בינתיים.

עולים לקצרה. יש רוחות חזקות והעלייה עם אופניים עמוסים קשה. הרגל שלי מתחילה לקרוס שוב ושוב ואין ברירה אלא לעבור להליכה. בשן ועין מגיעים לחירבת קצרה אבל כגודל הקושי והמאמץ כך גם תחושת הסיפוק. הנוף של הערבה ומזרח הרמון כל כך מרהיב ובא להישאר עוד אבל אנחנו ממהרים. מחליטים לחזור דרך הנחל ומגיעים ליישוב צוקים. אנחנו באיחור זמנים מטורף ומתיישבים לאכול בשעה חמש בערך באורסולה. לפי התוכנית לא היינו אמורים לאכול כאן כי לצוקים תכננו להגיע בבוקר. החשש שלא נגיע לאילת מכה בנו. אנחנו אוכלים בחוץ כדי לשמור על האופניים. מגיעה חבורת רוכבים רצינית שרוכבת את שביל ישראל לאופניים ומתעניינת באופניים, ביוטה ובנו. אחד מהם פגש את לייל ווילקוקס בתחרות בקירגיסטן, רוכבת שהיא בשבילי ההשראה למה שאני כרגע עושה. מרגישה כמו בסגירת מעגל. הדליקו מעלינו פטריה, כל כך חם ונעים כאן, היציאה אל החושך והכפור קשה.

מתחילים להתקרב לפארן. השעה 22:00. יואב מעדיף לישון בפנים ואילו אני מעדיפה לישון בחוץ. המחשבה להיכנס למקום מסודר במצבי המלוכלך לא עושה לי טוב ומגלה שנעים לי עם החיבור לטבע ולאדמה. אני מתפשרת על חאן אבל מסתבר שהתפוסה כבר מלאה. גיא מתקשר (שיחה ראשונה שלנו) ומספר שגם הם בדרך לפארן והם ישנים ביחד עם ירון ודורון בחדר האוכל של חאן אבירם. לא בטוחה שבא לי לישון באותו חדר עם 5 גברים (שלפי הסטטיסטיקה חלקם בטח נוחרים). אנחנו נעצרים כ-2 קילומטרים לפני פארן, פורסים שקי שינה בקור חודר עצמות. למרות התשישות אני מתקשה להירדם: קר בשק שינה, האדרנלין מהחוויה גבוה, והמחשבה אם נצליח להגיע לאילת לא מרפה.

יום שלישי ליוטה

קמים בבוקר עם כאבים חזקים. ביומיים שעברו הספקנו לפתח ריטואל של שיחת זקנים: רוצה משחת החתלה? שמת משחה סטרואידית? נורופן? שמים כל משכך אפשרי ועולים על האופניים. עולים על שביל ישראל לאופניים שעובר לאורך הגבול עם הנוף היפהפה של הרי אדום. באמצע הדרך רואים שני רוכבים על שביל מקביל, יואב פותח את הטרקלידרז ומגלה שאלו גיא ואורן. למעט שתי שיחות קצרצרות לא דיברתי עם גיא ואין לי הרבה מושג מה עובר עליהם. מכיוון שאין איך להתקשר כי הם על "מצב טיסה", אנחנו דוהרים כדי לנסות לפגוש אותם בנקודת המפגש של שני השבילים. משקיעים הרבה מאמץ אבל מתפספסים.

קצת לפני יהל יש כביש פנימי, רגע קצר של חסד. אחרי האבנים הבלתי פוסקות של המדבר הכביש מרגיש רך ומלטף כמו חמאה. אנחנו עוצרים בצל של המלון ביהל לאכול ולמלא מצברים. מחליטים לא לוותר ולעלות לנקודה בבולבוסי נחל יעלון. השביל קשה, החום גומר והרגל קורסת. מחליטה לעבור להליכה. מגיעים לבולבולסים היפהפיים. עוד לחיצה ותמונה. ממשיכים להתקדם וביטבתה עושים עוד עצירה מסודרת אחרונה. פתאום אילן ואלי, שהיו לפני חצי יום בצפון הנגב, מופיעים. לא תאמן המהירות של הרוכבים האלה. אילן מספר על גיא ואורן ועל חוויות משותפות. מבינה שגם עליהם עוברות חוויות חזקות.

יוצאים בחושך מיטבתה. צריכים לגמוע כמה שיותר מרחק אם אנחנו רוצים להיות מחר ב-10:00 באילת. צריך לחצות את כביש הערבה ואנחנו מוצאים מעבר מים קטן מתחת לכביש ומחליטים לנסות לעבור דרכו. האפשרות היחידה היא לצעוד לאחור מכופפים ל-90 מעלות ולמשוך את האופניים. באמצע הדרך האופניים נופלים לי ואני לא מצליחה להרים אותם. יואב נחלץ לעזרתי ואני ממשיכה ללכת בכיפוף עד הקצה. יוצאת החוצה ו… לא מצליחה להתרומם. תקועה במצב של ה-90 מעלות. לאט לאט נחלצת מהמצב המביך. ממשיכים.

גיא מתקשר. ראה שאנחנו כמה קילומטרים לפניו על אותו שביל. מסתכלת בטרקלידרז. יפה לראות איך הבלונים של הרוכבים שהיו מפוזרים קודם בכל רחבי הנגב מתכנסים פתאום ליד אילת. יש תחושה של סיום. גיא ואורן מדביקים אותנו. מהטלגרם אני מבינה שיש מתח בקרב המובילים ומישהו כנראה לא יישן הלילה. גיא אורן יואב ואני ישנים ביחד ליד מכרות תמנע. למחרת, יואב ואני יוצאים כחצי שעה לפני גיא ואורן ובשארית כוחותינו מדוושים לשחורת, עליה שנמשכת ונמשכת ולא נגמרת. השעה כבר כמעט תשע. מתחילה לתהות אם היה חכם לטפס לנקודה הזו, אם לא נרוויח נקודה שתתקזז עם האיחור שלנו לאילת. פוגשים את אילן ואלי בדרכם חזרה מהנקודה והם מעודדים ואומרים שאחרי שחורת הכל בירידה.

סוף דבר  

דוהרים לאילת. הים האדום משמאלנו. אמנם עוד לא בדגל הדיו אבל כבר מבינה שעשינו זאת. העומס של הקשיים שהדחקתי כל הדרך מתפרץ פתאום. מנגנוני ההגנה וההדחקה כבר לא צריכים לעבוד. חלום התגשם. תחושת סיפוק אדירה. ופתאום זה נגמר. תם לו מסע. תחושת ניצחון.

נפגשים כולם ב-10:00 בדגל הדיו לתמונת סיום. אין כאן פודיומים לא גביעים ולא מדליות. סמל למה שהיוטה הוא באמת. חוויה פנימית ועוצמתית ולכן כולנו מנצחים. גם אנחנו שרכבנו 312 ק"מ עם מעל 3200 מ טיפוס מצטבר והגענו במקום השישי עם 14 נקודות.

היוטה בשבילי הוא סוג של הזדקפות אל מול המחלה, הוכחה למה שאפשר לעשות, לפחות כרגע, עם ולמרות הקשיים, תחושת הבריאות בהתגלמותה. כמו ההתאוששות מהתקפי המחלה גם החזרה מהיוטה מעצימה את ערכן של ההנאות הפשוטות של החיים. אם במחלה זה היכולת ללכת, לעמוד, לראות, לחוש, לעשות דברים בכוחות עצמך, ביוטה זה הבית, המשפחה, החברות, החום, המיטה הרכה וריח הסבון.

כמה ימים אחרי היוטה, השרירים עדיין נוקשים ותפוסים, תזכורת נפלאה ומתמשכת לחוויה שהייתה, חוויה שחשבתי שתהיה חד פעמית. אבל עם שוך הכאבים, מתחילה לחשוב אם יכולנו להיות יותר יעילים, לנוח פחות, לאסוף יותר נקודות, לבחור מסלול יותר יפה או יותר מאתגר. מתחילה לחשוב על שידור חוזר.