כתב וצילם: אורי ניצן

קצת היסטוריה

הצ'ימיצ'ורי נולד במוחם הקודח של אייל צ'רניחובסקי ויורם רוזן, מקימי קומונת Epic4, אי שם בשלהי העשור הקודם. הכוונה היתה לתפור מסלול מדברי קשוח באורך של 100 מייל אמריקאי (ומכאן שמו – צ'ימיצ'ורי זה עיוות של הסנצ'ורי האמריקאי) אשר ניתן להשלים ברכיבה רציפה אחת ללא לינה. בזמנו זה היה הזוי ובלתי נתפס. יש שיאמרו שגם היום.

בשנת 2008 הצ'ימיצ'ורי הראשון יצא משדה בוקר בירידה לכיוון מזרח, והסיום היה בעלייה של מעלה עקרבים, מעלה אברהם ושדה בוקר. הקור העז בירידה והתשישות בסיום בעלייה הפכו את המסלול לקשוח ומאתגר אפילו יותר מהיום. לאחר הפקת לקחים הוחלט להעביר את הזינוק לחצבה ולהתחיל את הבוקר בטיפוס. מהלך הגיוני שהפך את המסלול לנגיש יותר לקהל רחב יותר של רוכבים.

מאז, כבר 13 שנה, ביום שישי הראשון של דצמבר, בשעה 5 בבוקר, יוצאת שיירת רוכבים מתחנת הדלק של עין חצבה לכיוון עיר אובות ומעלה עקרבים.

הצ'ימיצ'ורי, אירוע פיראטי לחלוטין, ללא ארגון רשמי, ללא סימון מסלול וסיוע כלשהו, מעולם לא משך את המיינסטרים של הרוכבים בארץ. עם השנים האירוע ידע עליות ומורדות מבחינת מספר המשתתפים. היו שנים גשומות, שנים של רוחות עזות והיו כמה שנים בהן קבוצות רכיבה רשמיות השתמשו באירוע כאבן דרך בתוכנית האימון, אבל לרוב זה היה אירוע של משוגעים בלבד.

ואז הגיעה הקורונה. שילוב של מיעוט אירועים מצד אחד, והרבה זמן לרכוב מצד שני, הטו את הכף לטובת הצ'ימיצ'ורי והשנה נעמדו על קו הזינוק מספר שיא של רוכבים – מכיוון שאין מארגנים רשמיים אז גם אין ספירה רשמית, אבל ההערכות מצביעות על למעלה מ- 200 משתתפים ויש כאלה האומרים אפילו 300, בהשוואה לפחות מ- 100 בדרך כלל.

בהחלטה ספונטאנית של רביעי בערב החלטנו, אסף ואני, שאנחנו גם בעניין. 5 שנים בדיוק מאז הצ'ימיצ'ורי האחרון שלי ומספיק זמן בשביל לשכוח כמה שזה קשה, החלטתי ללכת על זה שוב.

טלפון לאפי טריפלר, הצדיק מעין יהב, סגר לנו את הפינה של הלינה וכל שנותר הוא להכין את האופניים והציוד. הגענו לביתו של אפי בעיצומה של חגיגת יום ההולדת של אשתו רויטל ומיד צורפנו לחפלה כאילו אנחנו בני משפחה מקרבה ראשונה.

יוצאים לדרך

האירוח המפנק בבית טריפלר המשיך גם ב- 4 בבוקר, כשאפי דואג לאספרסו, עוגיות ושלל פינוקים בזמן שאנחנו מתארגנים. היה כל כך חמים ונעים שיצאנו טיפל'ה באיחור מעין יהב, מה שגרר התארגנות חפוזה ולא מאוד מסודרת בתחנת הדלק של עין חצבה. בשעה 5:00 בדיוק, ללא כרוז ובלי מוזיקת אווירה, טור הרוכבים הארוך יוצא מהתחנה לכיוון צפון. המקטע של כביש 90 מעין חצבה לעיר אובות מואר כולו בעשרות פנסים שבוהקים באור לבן חורך אישונים ומנוקד במספר דומה של נצנצים אדומים שצובעים את הערבה באדום עוצמתי.

עשרות רוכבי אופניים שועטים קדימה להרפתקה מטורפת. לחלקם זו הפעם הראשונה והחשש לקראת הלא נודע גדול. אצל אחרים זו הזדמנות לשפר את הזמן שלהם במסלול או להוכיח לעצמם שעדיין יש להם את זה. אין אחד שלא מתרגש לקראת הרכיבה הגדולה. זה לא משנה אם אתה רוכב ותיק ומנוסה, או אחד שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הסיבולת, הצ'ימיצ'ורי הוא אתגר גדול, משמעותי וקשוח.

ביננו לבין עצמנו החלטנו שאנחנו לא באים לפוצץ את המסלול, שננסה לשמור על קצב טוב אבל שקול, והצבנו לעצמנו יעד של 9 שעות (ברוטו) לסיום. עכשיו צריך להתחיל לרדוף אחרי הקבוצות החזקות ששועטות קדימה במהירות כדי להצליח ליהנות מקצת דראפט איכותי עד לתחילת מעלה עקרבים.

הטיפוס של מעלה עקרבים מאפשר לגוף קצת להתחמם. אנחנו שומרים על קצב רגוע ונהנים מהנוף ומתחילתה של הזריחה. שובל ארוך של אורות לבנים משרטט את הסרפנטינות של המעלה, וניתן להתפעל מכמות הרוכבים הגדולה שהגיעו לאירוע. מרשים מאוד.

בקצה המעלה, בואכה המכתש הקטן, מרגישים את צינת הבוקר. הירידה המהירה למישור ימין לכיוון המכתש הגדול מקפיאה את העצמות ומי שהחליט לחסוך במשקל ולצאת לרכיבה ללא ווסט או שרוולי ידיים נאלץ לסבול בשקט.

נכנסים למכתש הגדול ועוברים את גשר הרכבת המרשים. מפה נותרו עוד כחמישה ק"מ של כביש עד לכניסה הראשונה לשטח.

נכנסים לשטח

43 ק"מ מהירים מהזינוק ואנחנו בכניסה לשטח. אנחנו עדיין די טריים ודי קפואים, כך שאנו לא מרגישים צורך לעצור בשביל להתקלף או לאכול. הכניסה לשטח מרעננת. אחרי שעתיים של ישיבה די סטטית על האופניים סוף סוף מתחילים קצת לזוז, עוברים לעמידה בקטעים הטכניים ומנסים לשמור על זרימה בשביל המתפתל.

תוואי השטח די קשה, חוצים ערוצי נחל, קוליסים עמוקים וגינות סלעים קטנות. בשנים עברו הכניסה לשטח היתה מלווה בסוג של שוק ולרוב הייתי חווה את המשבר הראשון של הרכיבה בשלב זה. השנה, כנראה בזכות הרכיבה השקולה והרגועה יחסית, 12 הקילומטרים עד למעלה אברהם עוברים ללא התרחשויות מיוחדות.

הטיפוס למעלה אברהם טחון ומדורדר, מה שמצריך מעבר להליכה בשלב די מוקדם של העלייה. אם בשנים הראשונות של הצ'ימיצ'ורי היו כמה יחידי סגולה שטיפסו את כל הדרך מבלי להוריד רגל, היום זה כבר בלתי אפשרי. מאות שיירות של רייזרים רעשניים טוחנים את המעלה הזה עד דק בכל שנה והופכים אותו לבלתי רכיב בעליל.

בראש המעלה עוצרים לתצפית יפה על המכתש הגדול באור השמש המלטף של שעות הבוקר המוקדמות. זה גם הזמן להוריד את הווסט ולאכול משהו קל. מצלמים כמה תמונות בשביל הפייסבוק וממשיכים בדרך. רוב הטיפוס היומי מאחורינו, ונותרו לנו 30 ק"מ שטוחים יחסית עד לעצירה המבורכת בשדה בוקר.

עוצרים להתרעננות

קצת לפני הכניסה למדרשת בן גוריון נכנסים ימינה לרחבת החניה של קבר בן גוריון, שם מחכה לנו פיד זון מטורף עמוס כל טוב. חנות גיאופן, שבאופן מסורתי ארגנה את הפיד זון במדרשה, סגרה את שעריה. הודות לאנשים טובים שהרימו את הכפפה, הרוכבים שהגיעו לשדה בוקר אחרי 86 ק"מ מפרכים נהנו מפיד זון מושקע ואיכותי ומעמדת מכונאופן מדוגמת. מה לא היה שם: קפה טוב עם עוגה משובחת, בננות, ג'לים ואיזוטון מתנת GU, תמרים איכותיים ישר מהמטע של אפי טריפלר, כריכים, סוכריות ועוד.

זו ההזדמנות להודות לקרן שחר ודניאל זמלר שנרתמו למשימה, יחד עם בני משפחה וחברים וארגנו לרוכבים פינוק מרענן באמצע המסלול.

בהמשך לגישה הרגועה שהחלטנו עליה בתחילת היום, אנחנו מרשים לעצמנו לשהות במתחם המפנק איזה 20 דקות טובות, להעמיס מים, איזוטון ומזון לקראת החצי השני והקשוח יותר שצפוי לנו בהמשך היום.

נכנסים לעומק המדבר

יוצאים מהמדרשה לכיוון המנחת ומתחילים בירידה זהירה של מעלה צין. השביל המדורדר עמוס מטיילים ורוכבים ואנחנו לוקחים את הזמן ונמנעים מנפילות מיותרות.

שיירה של רייזרים מגיחה מולנו במהירות מטורפת, מעיפים אבנים לכל עבר ומעלים אבק בכמות תעשייתית. למרות ההולכים והרוכבים הרבים שעל השביל ולמרות סימוני הידיים שלנו, הרייזרים רק מגבירים מהירות וחולפים מטרים בודדים מאיתנו. מחזה מפחיד שגם מסביר במידה את המצב הרעוע של השביל.

בסיום הירידה אנחנו עוזבים את ציר הנפט העמוס ומתחילים להיכנס לעומק המדבר. ככל שנעים מזרחה התחושה של המדבר משתלטת, הצבעים הופכים עמוקים יותר והשקט חוזר לאזור. רצים לאורך נחל צין, עוברים מתחת לגשר הרכבת הגדול (כן, זו אותה רכבת מהמערכה הקודמת בכניסה למכתש הגדול), ודוהרים בשביל רחב וטוב במורד הנחל עד הפנייה ימינה לכיוון דרום.

הצ'ימי הקשוח מתחיל

בקילומטר ה- 110 שוב עוברים מתחת לפסי הרכבת אך הפעם במנהרה חשוכה. יוצאים מהמנהרה לתוך הדשדש העמוק של נחל חווה ופה למעשה מתחיל הקושי הגדול של הצ'ימיצ'ורי. אחרי למעלה ממאה ק"מ לא פשוטים מתחיל מקטע התשה רצוף עליות קצרות, כואבות ותלולות, דרכים קשות, דשדש עמוק אשר בשילוב עם טמפרטורות שמתחילות לטפס מצליח להתיש כל רוכב, גם את המיומן ביותר.

המדבר העמוק צבעוני ויפיפה. הנוף הנשקף מהעלייה מרהיב ביופיו. אבל למי יש כוח להרים את הראש. אנחנו זוחלים לאיטנו במעלה השביל. לאחר כל עליה יש קטע מישורי קצר ואפילו ירידה קלה, ואז נגלית לעיננו העלייה הבאה שנראית יותר ארוכה, יותר תלולה ויותר מאיימת. כך זה ממשיך לאורך 10 ק"מ מתישים ומפרכים עד שמגיעים לעלייה הארוכה והקשה מכולם – הטיפוס של שלוחת צלעון.

בשיא הגובה של השלוחה אנחנו עוצרים למנוחה קצרה ולצילום המסורתי בפיצול השבילים ליד השלט. השלט הזה מסמן עבורי את סיום הקטע המתיש ביותר של המסלול. אמנם נשארו לנו עוד 40 ק"מ של שבילי מדבר קשוחים, אבל התחושה היא שהקושי הגדול מאחורינו.

מריחים את הסוף

מתחילים בירידה מהירה אך מטלטלת משלוחת צלעון אל נחל מרזבה. השביל אלים ביותר ודורש זהירות רבה. ישנם אפילו כמה מקטעים שמאלצים מעבר להליכה. בצ'ימיצ'ורי הראשון שלי ב- 2010, לפני עידן הרייזרים, עוד הצלחתי לרכוב את כל הירידה, כולל את המדרגה המפורסמת של המרזבה, בלי לרדת מהאופניים. אולם היום השביל טחון עד דק, מדורדר ומסוכן לרכיבה.

מנחל מרזבה נשפכים לנחל נקרות ופה מתחילה התמודדות נוספת עם קטע דשדש של כ- 10 ק"מ. אחרי כקילומטר הדשדש בשביל הופך עמוק וטובעני ומאלץ אותנו לחפש דרכים חלופיות. טיפ שנתן לנו אפי ערב קודם לכן עזר לנו למצוא דרכים חלופיות בנחל הרחב ואנחנו מצליחים להתקדם בקצב לא רע. מדי פעם חוצים את שביל הדשדש העמוק על מנת להגיע לאזור מהודק יותר, המאפשר תנועה מהירה לאורך הנחל. אנחנו מרגישים שפיצחנו את השיטה ואנחנו מצליחים להתקדם מהר לאורך הנקרות בלי יותר מדי בעיות.

3 ק"מ לפני כביש הערבה אנחנו פונים שמאלה ומתחילים לנוע צפונה על שביל המעיינות. זהו המקטע האחרון לפני הסיום, ואנחנו כבר מתחילים להריח את הסוף. נכנסים לטור של ארבעה רוכבים ומתחילים לעבוד בקצב לכיוון הסיום. נותרו עוד 20 ק"מ לסיום וחשבון פשוט אומר שצריכים לשמור על 20 קמ"ש ממוצע על מנת לעמוד ביעד שהצבנו לנו – לסיים את הרכיבה בפחות מ- 9 שעות ברוטו.

הרוח הצפונית שנושבת בערבה בשעות הצהריים אינה עוזרת, אולם בעבודת צוות מאומצת אנחנו מצליחים לסיים את המקטע האחרון בפחות משעה ומגיעים לתחנת הדלק של עין חצבה בשעה 13:52. 8 שעות ו- 52 דקות מהזינוק.

בחניון התחנה כבר יושבים רוכבים מותשים שסיימו את המסלול, מתאוששים על כוס קולה וכריך ארומה. מחליפים חוויות עם החברים הוותיקים, נשבעים שזו הפעם האחרונה, ומבטיחים להיפגש באירוע קומונה הבא שרק יהיה. אינשאללה!