כתב: ניר בן ימיני Desert BikeAir ן צילום:  Desert BikeAir

כך הכל התחיל

באוגוסט 1973, שבוע לפני העלייה לכתה ו', וחודש ומשהו לפני מלחמת יום כיפור, קיבל אבי את הזכות לפקד על בה"ד 1, ועברנו לגור במצפה-רמון, שהיתה אז חור נידח.

עם ג'יפ כמעט בודד בהר הנגב, ללא סימוני שבילים, ועם חיליק מגנוס אחד שהיה אז הפקח האזורי של הרט"ג (והיום מוכר כמחלץ הלאומי), חרשה משפחתי את הנגב, וצרבה בדיסק שלי את אחת השנים המשמעותיות בחיי, כמו גם את האהבה למדבר.

כבר אז, בכיתה ו', שאלתי את עצמי למה לא באים לחור היפהפה הזה יותר אנשים.

לפני כ-10 שנים, לבשה השאלה ההיא צורה בדמות חלום להביא לכאן תיירות אופניים.

ביוני האחרון הושלם הצעד הראשון במימוש החלום, כש-26 רוכבי אופניים מופלאים השקיעו מכספם הפרטי כדי שהמיזם הזה יקרום עור וגידים – חבר'ה שמאד רוצים להרוויח מהעניין הזה, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה כי חשב שזו הבוננזה הכי טובה בעיר, אלא פשוט משום שרצו שזה יקרה. אין דברים כאלה!

עכשיו אני נוהג בחושך למצפה רמון. בדרך כלל בשעות האלה אני נרדם על ההגה, אבל עם האדרנלין שמתרוצץ אצלי כרגע בגוף, גם חבילת כדורי שינה לא תסגור לי ת'עיניים – עוד שעה יגיעו לכאן 22 תיירי אופניים מכל מערב אירופה, דרא"פ ואוסטרליה, ויחד נרשום את הפרק הראשון בהגשמת החלום. אני חסיד מאד קטן של המשפט "לסגור מעגל", אבל הפעם אין ברירה, זו בדיוק התחושה.

רגע לפני שהתיירים מגיעים, אוסיף עוד שני סיפורים צדדיים, אבל גם מרכזיים

סיפור ראשון:

יומיים לפני תחילת הטיול, הרעיפו עלינו שכנינו העזתים את אהבתם בדמות כמה מאות טילים. 'הכל הלך' אמרתי לעצמי, לא ישנתי מי יודע כמה בלילה, ביטלתי את מסורת יום שלישי של רכיבת הבוקר עם אשתי, והכנתי את עצמי לים הביטולים שעוד רגע נופל לי על הראש.

מגיע מייל מ-Derek מאנגליה עם שאלה בנושא, ואחרי זה Luca מאיטליה, וזהו. אני שולח להם תשובה אמיתית, אבל נודה על האמת, רק חלקית, שהטיול מתקיים באזור בו לא קורה כלום. Derek מבטל, Luca מתנצל שבכלל שאל, והשאר? איפה השאר? זה לא מזיז להם? לחליפין אולי לא קראו Ynet? במהלך הטיול תחקרתי את העניין, ותאמינו או לא – כולם ידעו וזה לא הזיז להם. שיעור מרתק!

אם כבר אז כבר, אשתף אתכם הקוראים בכך שבמהלך שיווק האירוע חששתי מאד מנאצות למיניהן. בפועל, למעט פלסטינאי שהדביק יום אחד דגלי פלסטין על כל הפוסטים שלי, ועוד בריטי שרשם Comment עם האותיות BDS ו-stolen lands, פגשתי המון סקרנות אלינו ואל הארץ שלנו – עוד שיעור מאלף.

סיפור שני:

שחר, בתי הבכורה, נולדה במשקל 625 גרם, כמעט ללא ריאות, ומאחורי גבינו הצוות הרפואי דיבר על כך שלא בטוח שתלך. אבל שחר עשויה מברזל, הולכת, רצה, עד לפני כמה שנים רכבה, סיימה בגרות בהצטיינות ואחריה שנת שרות.

השלכות הפגות הביאו את צבא הגנה לישראל להציע לה את התפקידים הכי low end שיש לו להציע, אבל היא רצתה לעשות שרות משמעותי.

שחר כמו שחר, אין דבר שעומד בפניה – את הדרך למצפה רמון אני עושה היישר מטקס הסיום של קורס מפקדות הגדנ"ע שזה עתה סיימה, עובר ליד בסיס הגדנ"ע של מדרשת שדה בוקר בו תחל לשרת מן השבוע הבא, ואחרי זה גם ליד בה"ד 1 – התחנה הבאה שהיא מתכננת לכבוש… שהיא כזכור התחנה שהביאה אותי להתאהב באזור אי שם לפני כמעט 50 שנה…

ואז מגיעים התיירים

"מתרגש?" אני שואל את אסף, שותפי לחלום ולהגשמתו (אסף עמיחי, גיאופן מדרשת שדה בוקר למי שלא מכיר ומוקיר), אסף איש מופנם, אבל שלא יעבוד עליכם – שנינו מתרגשים, חלום של שנינו שקורם עור וגידים.

בעשר בלילה הם מגיעים, 22 איש, חצי מהם מגיע פחות או יותר כיחידה אחת – חבורה של עובדי חברת Dassault הצרפתית עליהם ארחיב בהמשך, וחציים 'סתם' תיירי אופניים.

אין כמו מקום פשוט במדבר (צל מדבר, מצפה-רמון), ארוחת ערב ויין מקומי משובח כדי לפתוח את הלב, וכבר בארוחת הערב נראים ניצנים ראשונים של יחסים בינלאומיים – אחת הפנטזיות שלי בתמונה הכוללת של המיזם.

בוקר במדבר – כמה פלא אפשר לדחוף לתמונת נוף אחת, ואיזו אווירה מדהימה זה משרה בשנייה. מכינים אופניים, ואז שתי הפתעות. הראשונה: אמיר הלוי, מנכ"ל משרד התיירות בכבודו ובעצמו בא כדי לרכוב איתנו חצי יום ולהראות לנו כמה תיירות האופניים בנגב חשובה לו, וכמה הוא רואה במיזם בשורה. השנייה: תוכנית הטיול היתה מה שנקרא 'מסלול פתוח' – כל אחד בקצב שלו, אבל אז הגיע עודד – מדריך ג'יפים ממצפה אותו גייסנו ברגע האחרון בסה"כ כדי שירכב ראשון. …אבל הבחור כריזמטי, ידען ומצחיק, וברגע אחד הפך לגורו של חבורה ענקית מקרב הרוכבים שפשוט נצמדו אליו, ובבת אחת ארגן לנו ים של חשיבה על מודל הטיול.

רוכבים על מצוק המכתש, את הנופים והשקט כנראה שלא נדרש לתאר פה לאף אחד, בהמשך גולשים למכתש, ובסופו של יום מגיעים לחניון הגבס החדש.

לילה של מדבר, מדורה, והמון בירה מקומית חופשית שנראית היטב בכל תמונה – אפשר שיהיה רע?

אבל בכל זאת…: Craig, Dave, Andrew ועוד 3-2 הם חבר'ה בני למעלה מ-60 שראו עולם, ובסופו של כל יום הניחו את ראשם על כרית במלון מפנק. עכשיו החבר'ה האלה ישנים על מזרון באוהל בדואי עם עוד 40 נוחרים, מתקלחים במקלחת חצי מאולתרת, ואוכלים תחת כיפת השמיים על שולחן קק"ל. אמנם הכנו אותם לכך מראש, אבל לך תדע איך יגיבו במציאות.

את אנחת ההקלה שלי בבוקר, כשראיתי אותם מחייכים מאוזן לאוזן, פשוט קשה לתאר.

יוצאים ליום הרכיבה הבא, ממכתש רמון דרך נחל נקרות, דרך הבשמים עם חרבת קצרה וחרבת מואה, וסיום בצופר. המדבר רטוב ברמה שלא תיאמן, לפעמים אפילו בוצי, וכאן נכון לנו עוד שיעור. אמנם לא חשוב במיוחד, אבל מרתק. עבורנו הישראלים מים במדבר הם יצרן התרגשות עוצמתי, ופרסת נקרות מלאה כמו בריכה אולימפית זה בכלל מראה של פעם ב…. אבל התיירים לא מתרגשים… – הם רגילים להמון מים – כל יום לומדים משהו חדש.

מה יש ל-10 צרפתים לחפש אצלנו בנגב?

בצופר מגיעים לחאן דרך הבשמים, החאן המדליק ביותר בטיול שכולל בין היתר בריכת שכשוך טרמית – להיט!

אנצל את הרוגע שהמקום משרה לספר לכם על הצרפתים: ישראל לא הייתה על מפת תוכניות התיירות של אף אחד מהקבוצה הזו, אבל התמזל מזלם, ובתוכם יושבת טל כהן פטרון, רוכבת ישראלית אדוקה, משוגעת לא קטנה (אצלי 'משוגע' ו'פסיכי' הן מלים סופר חיוביות), וסוכנות ציונית של אשה אחת שטחנה לחבורה הזו את המח במשך חודשים. התוצאה: תודיעו למשרד החוץ שיש לנו בצרפת 10 שגרירים חדשים. בעיני זה פשוט מעורר השראה.

לקראת יום הרכיבה השלישי, הקפצנו את הרוכבים לשחרות, ויצאנו ליום הרכיבה הארוך ביותר, משחרות לתמנע – קטע מעט מפוספס בשל כמות הדבלים והדש דש, אבל מנגד מספק תצפיות מדהימות.

על אחת מהן, זו שמספקת תמונה מדהימה של פארק תמנע, חיכה לנו ערן, מר מדבר משחרות, שמילא עבורנו אקווריום בלימונדה עם נענע, פרס לנו סככה ומתחתה מחצלת ומזרנים – מה אומרים? ירגש את התיירים? חבל לכם על הזמן!

'מה דעתך?' אני שואל את אסף רגע לפני הנסיעה הביתה, 'נתנו להם הרבה מעבר למה שציפו, ואנחנו יכולים לתת פי מאה' הוא עונה – אהבתי. מעתה ואילך זו התשובה שנתתי לכל שואל…

אבל את מד מצב הרוח זה לא שכנע… : אני נוסע הביתה לבד, כדרכי בקודש בשקט בלי מוסיקה, מהורהר על גבול המדוכדך: 'עשינו פה משהו' אני אומר לעצמי, הגשמנו חלום, פרצנו דרך, למה אני לא מאושר? התשובה טמונה באופי המחורבן שלי: אני מסתובב בכל ארוע כזה עם הסמארטפון שלוף, רושם כל הערה, ולצערי נותן לשיפורים הנדרשים מקום גדול יותר בחווייה הכוללת מאשר לדברים הטובים…  אבל אל דאגה, האושר יגיע.

מגיע הביתה, ואז מתחילה ההפצצה: פוסטים בפייסבוק עם סופרלטיבים מפה ועד הנגב, כמות לא מוכרת לי של Comments ו-Likes בפייסבוק, וחוות דעת יוצאות דופן ב-Trip Advisor.

מיום שני כבר הייתי מאושר, לגמרי מאושר.

אז מה למדנו פה על איך מביאים תיירות אופניים לישראל?

ברשותכם שלוש המסקנות שלי.

הראשונה: הדימוי העצמי שלנו

אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לדימוי העצמי שלנו: לא שונאים אותנו, ההפך הוא הנכון – סקרנים לגבינו, ולא חוששים לבוא לבקר אותנו.

חשוב מכך, במשובים שקיבלנו ציינו האורחים את הצוות כאחת החוזקות המשמעותיות ביותר. מבינים? אנחנו, שכל כך ציניים כלפי עצמנו – אנחנו אחת החוזקות! (…איך הצלחנו לעבוד עליהם…)

השנייה: חדשנות ונועזות

הנגב הוא פלטפורמה מדהימה וייחודית, אבל לא מספיקה כדי לנצח.

בהייטק קוראים לנו בעולם Start up nation לא בגלל שיש לנו מהנדסים טובים, אלא בגלל שאנחנו יצירתיים ונועזים. כדי לנצח חייבים להביא את התכונות האלה גם לכאן!

ב-Desert BikeAir בחרנו להוסיף את חוויית המפגש הבינלאומי ולהעז ולהלין אנשים אמידים על מזרן באוהל עם עוד 40 איש, אבל זה יופייה של החדשנות והיצירתיות – יש אינסוף אפשרויות, וכל אחד מוזמן לתפוס את הכיוון שנראה לו.

השלישית: אופני השכרה איכותיים

בעבר, כשהייתי מציע ללקוח שנוסע לחופשת אופניים בחו"ל לשכור אופניים, נתפסתי בעיניו כמי שלא מבין את הראש של הרוכבים. אבל העולם השתנה, פה ושם צצו עסקים שמשכירים אופניים איכותיים, והיום הרוב המוחלט של הנוסעים למקומות אלה מתבסס על אופניים שכורים.

האם כשתהיה בישראל תיירות אופניים בהיקף גדול יהיה פה עסק כזה? הפוך גוטה, הפוך – אם יהיה פה עסק כזה מחר בבוקר הוא יעמוד על רגליו כבר מהיום הראשון, ובו במקום יקפיץ את תיירות האופניים כמה שנים קדימה.

יאללה, מספיק לחפור, המדבר קורא לנו!