כתב: יואב מאור      צילומים: יואב מאור, ערן גיל בר, אוסף אישי

בעקבות פוסט-דוקטורט של זוגתי שתחיה, מכרנו את כל רכושנו, מכרתי את 'הקליניקה לאופניים', ארזנו את הילדים, ועלינו על מטוס לסן פרנסיסקו, כדי לכתוב עוד פרק בתולדותינו. בטור(ים) הבא(ים) אשתדל להביא כאן את הגיגיי, מחשבותיי, ותובנותיי אודות החיים על האוכף פה בניכר. כרגיל, כל הנכתב הוא סובייקטיבי לחלוטין, מבוסס על חוויותיי האישיות ואמור להיקרא בראש פתוח וחיוך קל. מקווה שתיהנו.

רגע לפני המטוס

יש משהו מאוד מפחיד, ומאוד מרגש, בהחלטה הזאת לעזוב את כל מה שיש לך בארץ מולדתך, ולעבור אל הלא הנודע והלא בטוח במדינה אחרת. כזאת שלא נולדת בה, שאף אחד לא מכיר אותך ברחוב (או בפייסבוק), לא סיימת עם אף אחד תיכון, לא עשיתם יחד צבא, ויש לך להשלים מיני פערי תרבות כאלה ואחרים. שיחות שקיבלתי אחרי הפרסום על הטיסה, נחלקו בין ניסיון החצי-נחמה של "טוב, זה רק לכמה שנים ותחזרו", לבין הפסקנות הישראלית של "כבר לא תחזרו לארץ, אה?" נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו לא יודעים אם נישאר או אם נחזור ומתי. הכל פתוח, ובהחלט מוקדם מדי להכריע. זורמים. זה גם חלק ממה שהניע אותנו ללכת על הצעד הזה – נקרתה הזדמנות, והלכנו עליה. לחזור תמיד אפשר.

כחצי שנה לפני הטיסה, כל הפרטים נסגרו וכבר ידענו לאן טסים ומתי (סן פרנסיסקו, ינואר 2020). בשלב הזה, הייתי צריך להחליט מה לעשות עם הסדנא והחנות שהיו מקור עיסוקי בשנים האחרונות. חוזה השכירות עמד להסתיים ממילא בסוף שנת 2019, וחשבתי לתומי שאוכל פשוט לעשות מסיבת סיום, לתת לבעל הבית את המפתח ולעלות על המטוס, צ'או ביי. מחשבה מעמיקה יותר, יחד עם לחץ מהאישה, דירבנו אותי לנסות למכור את 'הקליניקה לאופניים' שלי, ובכך לחסוך את כל החיסולים והקיפולים, ואולי אף להישאר עם כמה שקלים בכיס, שבטוח נצטרך להתחלה החדשה. אני חייב לציין, שהרעיון של מכירת חיסול די הטריד אותי. זאת תהיה ירייה ברגל לאג'נדה שביססתי לעצמי, שגרמה לי לא לאהוב ולא להציע הנחות ענק ומכירות-לקראת-סגירה שכאלה. היו ימים שטענתי, שכל חנות חדשה שנפתחת ואז נסגרת בטווח זמן קצר, עושה נזק פעמיים: בפתיחה, כאשר מציעה מחירי היכרות והנחות מפליגות – כדי להביא אנשים, ובסגירה, נותנת מחירי חיסול על סחורה שנמכרת במחיר מלא במקומות אחרים. בעצם, אני עדיין טוען את זה. בשנותיי בענף ראיתי לא מעט חנויות חדשות נפתחות, חנויות וותיקות נמכרות או נסגרות, וגם חנויות חדשות שנסגרו בתחילת דרכן הקשה. כך שמצד אחד הייתי סקפטי – מי ירצה לקנות חנות אופניים בימינו? חנויות האופניים בקושי מצליחות לגייס עובדים, וגם את הקיימים לפעמים קשה להשאיר. מצד שני, החנות שלי הייתה בעיניי השקעה טובה! (בשיא הצניעות!) כל הגרפים צמחו משנה לשנה, החשבונות היו בפלוס, המלאי יחסית קטן, ומעגל הלקוחות הלך וגדל. הספקים שעבדו איתי היו כאלה שהכרתי והערכתי שנים קודם, ונתנו לי תמיכה ושירות מצוינים – כאלה שעזרו לי לתת שירות טוב הלאה גם ללקוחות – עוד פלוס ברשימת היתרונות! כנראה שאי אפשר להיות בעל עסק עצמאי בארץ, מבלי להיות מאוד אופטימי…

האמת שחששתי מאוד ממה שפרסום הידיעה על העזיבה יעשה, ולכן ניסיתי לדחות אותו כמה שניתן. החלטתי לפצוח בערוצים חשאיים למציאת קונה, ופניתי לספקים שלי בבקשה לעזרה – אולי מישהו מהם יודע, מכיר, ויכול לשדל אדם ראוי ופנוי. קיוויתי שיהיה להם אינטרס להשאיר את נקודת המכירה והשירות הזאת פתוחה ועובדת. בפועל, ועם כל הרצון הטוב, הדבר לא הניב אפילו כיוון, והתגובות שקיבלתי גרמו לי לשקוע, שוב, בהרהורים על עתיד הענף שלנו. חלק מהם חשבו שבאמת קלוש הסיכוי למצוא מישהו שירצה לקחת על עצמו את החנות…וכמובן, כמו כל סוד טוב – מהרגע שהידיעה עברה לספקים, היא כבר עברה דרכם לחנויות, ומשם ללקוחות. הבנתי שאין ברירה, ושיניתי אסטרטגיה. הישועה כנראה לא תבוא ממישהו שצמח בענף, ומחפש את השלב הבא באבולוציה התעסוקתית שלו. קהל היעד המתאים נמצא איפשהו בדמות רוכב ותיק, אמצע גיל ה-40 (עם או בלי משבר), שמחפש לעשות שינוי קריירה או להפוך תחביב לעיסוק. וכך נולד לו פוסט פייסבוק המחפש אחר יורש ל'קליניקה'.

בשלב זה, האופטימיות חזרה למחוזותינו, יחד עם ההקלה הנלווית לאחר גילוי של 'סוד' שניסית להסתיר. החודש האחרון שלי בחנות לווה בביקורים של לקוחות שבאו לומר מילים טובות והערכה על השנים, כמו גם לטיפול אחרון יחד עם שיחות אחרונות על קפה או בירה. הופתעתי מכמות המתעניינים ברכישת החנות, ואף נפגשתי עם חלק שבאו לשמוע ולהבין את הדרישות מתפעול עסק שכזה. אני יכול להפליג כאן ולתאר אותן, אבל זה נושא לסדרה אחרת של כתבות, שנדמה לי שכבר כתבתי פעם, או שאכתוב בעתיד. בכל אופן, השתדלתי להיות ישיר וכנה עם הקונים הפוטנציאליים, בעיקר בהסברים על כמה קשה העבודה הזאת, ואיך אני חושב שנכון להתנהל בעסק שכזה, שהוא בתמציתו של עניין עוד מקרה של שירות לקוחות קלאסי, עם ניחוח של צמיגי אופניים… שמחתי לגלות שמסתובבים שם בחוץ עוד אנשים נלהבים, שחושבים שעבודה בחנות אופניים זוהרת ומגניבה, כמו שזה הרגיש לי פעם בתחילת הדרך, ושיש מצב שחלק מהעוסקים בענף כבר שכחו. אה, בסופו של דבר נמצא גם קונה מאושר לחנות ,ואחרי חודש חפיפה – שהוכתב על ידי מגבלת הזמן וכרטיס הטיסה שלי – מסרתי לו את המפתח ויצאתי לדרכי, מאחל לשנינו הצלחה בהמשך הדרך.

מאז, כבר הספקנו לעלות על המטוס, לעצור בדרך לפיסת שלווה בתאילנד, לנחות בסן פרנסיסקו, לחיות קצת על מזוודות, להשתקע במעונות של האוניברסיטה, להתאחד עם אופניי שנשלחו מהארץ, לבקר בחנויות אופניים מקומיות, לחוות שירות אמריקאי, לקנות אופניים משומשים לילד, אופני עיר לקומיוטינג ולכיסא תינוקת, אופני גראבל חדשים לדוקטורית, לצאת לרכיבות אקספלורינג, לרכיבות מאורגנות, לרכיבות גראבל, לרכיבות עם ישראלים, להכיר שבילים וסינגלים, להתעדכן בסטראבה, ועוד שלל חוויות שאשמח לחלוק ולהעלות על הכתב בפרקים הבאים. המשך יבוא בהמשך.

רוצים לרכוש חנות אופניים? שאלו אותי כיצד…

בכל זאת, אם אני צריך לתת כמה טיפים לקונה פוטנציאלי של חנות פוטנציאלית (וגם כדי שהעורך ירגיש שלא מדובר פה ביומן אישי בלבד…), או 'מה צריך לדעת בבואך לעבוד בחנות אופניים?' – הרי הם לפניכם (רשום בלשון זכר, אך פונה גם לנשים. מבוסס כמובן על דעתי וניסיוני בלבד, ויתר הדיסקליימרים):
האובייסט כמובן הוא להיות חובב אופניים מושבע, וגם להיות רוכב לא מזיק. כידוע, ההמלצות הכי טובות לקנייה מגיעות מניסיון אישי.

צריך להיות בקיא בחומר – אם אתה מוכרן, תשלוט בכל אספקט של אמנות המכירה, כמו גם ידע טכני ומחירים. מצד שני, לא להתבייש להודות בחוסר ידע כזה או אחר, אבל תמיד לתת תשובה. חוצמזה, שכל יום לומדים משהו, וזה ענף עם יחסית הרבה חידושים והמצאות, אז צריך לעקוב.

אם אתה מכונאי – מעבר לידיים טובות, אתה צריך ידע וניסיון. אם אין לך – תרכוש. עכשיו, פה נמצא מלכוד מסוים, ולכן יש כמה סוגים וכמה רמות של מכונאים שם בחוץ.

דע את החוזקות שלך, ותפגין אותן. ושוב, זאת לא בושה להודות בחוסר ידע, או יכולת. יש פתרונות להכל, העיקר להיות כנה מול הצד השני.

אה, הצד השני! הלקוחות – הם הסיבה והזכות לקיומך. ושוב, עם כל האהבה לאופניים ולרכיבה, בסוף היום אתה עובד בשירות לקוחות. אתה רוצה לקוחות מרוצים, לקוחות חוזרים, לקוחות ממליצים, ובשורה התחתונה כמובן – לקוחות משלמים.

ככל שתקדים להפנים שזה הג'וב האמיתי שלך, תשלים איתו ועם הדרישות שלו – כך תטיב לתת שירות טוב, כזה שיכירו בו ובסוף גם יתורגם לשקלים בקופה. כן, הלקוח הישראלי ידוע בתור לקוח קשה, וכן, לא עם כל בנאדם שנכנס לחנות ישר יש כימיה וזרימה נהדרות, אבל זאת בדיוק הסיבה שהג'וב הזה כל כך תובעני – הוא דורש אנרגיה אדירה ביחסי אנוש, והבנה טובה של מה שאפשר לכנות 'הפסיכולוגיה של הלקוח'. וכל זה עוד לפני שמכרת לו את הצמיג שהוא צריך, או איבחנת את התקלה באופניו.
יש, כמובן, עוד לא מעט טיפים ואספקטים שאפשר לדבר עליהם, אבל אלה בעיניי הן אבני היסוד.
בפרקים הבאים אולי אכתוב על שאר האבנים. יותר סביר שאמשיך לכתוב על חוויותיי כרוכב ואדם בחוף המערבי של ארה"ב. טיל נקסט טיים… תהיו חזקים שם.