יואב בעיר הגדולה

פרק 2- מתאקלמים בעיר הגדולה

כתב: יואב מאור      צילומים: יואב מאור, Above Category

 

בעקבות פוסט-דוקטורט של זוגתי שתחיה, מכרנו את כל רכושנו, מכרתי את 'הקליניקה לאופניים', ארזנו את הילדים, ועלינו על מטוס לסן פרנסיסקו, כדי לכתוב עוד פרק בתולדותינו. בטור(ים) הבא(ים) אשתדל להביא כאן את הגיגיי, מחשבותיי, ותובנותיי אודות החיים על האוכף פה בניכר. כרגיל, כל הנכתב הוא סובייקטיבי לחלוטין, מבוסס על חוויותיי האישיות ואמור להיקרא בראש פתוח וחיוך קל. מקווה שתיהנו.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

מוטוליין 1070×200
רייז 24 1070×200
מוטוליין קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200

רגע לפני הנחיתה

נניח שהייתם יכולים לבחור כל מקום על פני כדור הארץ לגור בו (לתקופה או לתמיד, לא קריטי, תזרמו רגע), איפה הייתם מעדיפים? ככה בערך פתחנו את התהליך שהביא אותנו בסופו לבחור בסן פרנסיסקו. שנינו ביקרנו בעבר בהזדמנויות שונות בעיר, והיו לנו בה חוויות טובות וזכרונות טובים. איכשהו הצלחנו לפסול מקומות אחרים – בוסטון נפלה על סעיף קור יתר, ניו-יורק על עירוניות יתר, אוסטרליה וניו-זילנד על מרחק יתר, והצטרפו לשלילת אירופה על סעיף יוקרה אקדמית פחותה. כמובן שלעובדה שבמחוז מארין נוסד למעשה ענף אופני ההרים, הייתה חשיבות מכרעת בבחירה, אבל על כך בהמשך. תוסיפו אקלים נוח וידידותי, אוכלוסייה מגוונת ומקבלת פני זרים, שלל חופים והרים לצד מוזיאונים, מסעדות, בתי קפה ופארקים עירוניים, ואת העובדה שאנחנו מדברים על  אחת מהערים האייקוניות בעולם – פאקינג סן פרנסיסקו, כן? מה עוד אפשר לבקש? כחצי שנה לפני המעבר, הדוקטורית שלי נכנסה לסבב ראיונות, ואף טסה לפגישות בכמה מעבדות בקליפורניה, וחזרה משם עם חוזה סגור באוניברסיטת סן פרנסיסקו. זהו, אפשר להתחיל לארוז.

חלק גדול מהמעבר לניכר, היה עבורי ההכרה שכנראה אצטרך להתחיל הכלללל מחדש. בכל פן, ובעיקר במקצועי. כך גם ההכרה שכבר לא נוכל למשל, לרכוש אופניים וציוד במחירי עלות, ונשוב להיות כאחד האדם באספקט הזה (אם מישהו חיפש בונוסים ל'למה שווה לעבוד בענף האופניים' – הנה אחד). בירור מקדים גילה שני דברים: אחד, שמחירי אופניים ברמה גבוהה, כפי שהורגלתי אליהם ותקראו לי מפונק, הם גבוהים גם בארה"ב. שנית, מחירי האופניים בישראל הם לגמרי זהים (או מאוד קרובים) למחירי ארה"ב. לא עושקים ולא אונסים בארץ. אם כבר, סופר-הוגנים, וגם על כך – בהמשך. עם ההכרה הזאת, החלטתי להביא איתי את צמד הזוגות העיקריים שלי – אופני הגראבל ואופני ההרים. את הגראבל העמסתי על בן דוד שטס לעמק הסיליקון כשבועיים לפנינו, ואת אופני ההרים ארזתי בקרטון וביקשתי מאבא שלי לשלוח אליי בהזדמנות. אופניים לדוקטורית ולילדים החלטנו שנרכוש כשנגיע. על יתר האספקטים של להתחיל מחדש, אפרט בהמשך גם.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

נוחתים בעיר

מכירים את זה שהתחביב הזה שלכם כל כך חשוב וכל כך משמעותי לכם, שבכל טיול או ביקור במדינה אחרת, אתם ישר מחפשים איפה חנות האופניים הקרובה וקופצים להסניף מעט ניחוח צמיגים?
אז אצלי בדיוק ההיפך. בתור עובד יחסית ותיק בענף, לא טוען לרגע שנמאס לי ושאני שחוק, אבל האיזון בין תחביב לעבודה הופר כבר מזמן, והעיסוק באופניים מתנדנד בין עבודה שאני נהנה לעשות, לבין תחביב שאני עובד בו. כשהגענו לכאן, ממש לא חיפשתי חנויות אופניים. אבלללל…השילוב של הפוגה קלה מהעבודה בענף, יחד עם התחושה שתרבות האופניים בסן פרנסיסקו היא כל כך משמעותית, וכל כך מורגשת – שאי אפשר שלא לחזור ולהתלהב מהתחביב המדהים הזה. תוסיפו מזג אוויר נוח ונעים, כבישים ושבילים חדשים שרק מחכים לחקירה וגילוי, ואת העובדה שאופניים הם כלי תחבורה מאוד מרכזי בעיר, ואפילו ציניקן כמוני חוזר להתלהב מכל שלדת קאסטום שהוא רואה, או מאופני וינטג' שעברו הסבה לפיקסי.

אז מהי הדרך הכי טובה להכיר איזור חדש? אני למשל חסיד גדול של רכיבות אקספלורינג. מתחילים לרכוב, הולכים לאיבוד, הולכים ברגל לפעמים, נשרטים מקוצים בסינגל שאף אחד לא רכב בו בעשור האחרון, אבל לאט לאט מקבלים תפיסה והבנה של השטח. מצד שני, אם רוצים להאיץ את התהליך, או לעשות דברים אחרת – אפשר להצטרף לרוכבים מקומיים שמכירים את האיזור. איך עושים את זה בעיר זרה, במדינה זרה? שתי אופציות מאוד פופולריות כאן – סטראבה ורכיבות מאורגנות. רוב הזמן שילוב של שתיהן. בארץ לא הייתי חסיד גדול של סטראבה (אני עדיין לא, גם כאן), אבל גיליתי שזאת רשת חברתית לכל דבר ועניין, רק על אופניים. כל חנות, כל מועדון, כל עסק שקשור לאופניים – חי ובועט בסטראבה. אז אפשר כמובן לרגל אחרי מובילי דיעה מקומיים, ואפשר להצטרף לאחת או יותר מהרכיבות הפתוחות שמפורסמות בסטראבה, פייסבוק או חנויות פיזיות. עוד דבר שעולה משיטוט בסטראבה כאן, הוא הכמות העצומה של רוכבים שעוברים כאן בכל מקטע נתון. אני לא מדבר על הסיכוי להתברג בעשירייה הראשונה של איזה סגמנט. אני מדבר על מקום ריאלי בטופ 1000. ואני מדבר על המסות שרוכבות ומקליטות כאן, מבלי להוסיף כל מיני רוכבי יוממות או תיירים שמשכירים אופניים, שמן הסתם לא פותחים סטראבה בכלל. סתם לדוגמא, הרחוב הראשי של העיירה 'סוסליטו' במחוז מארין, ממש היישוב הראשון שעוברים בו ביציאה מגשר הזהב המפורסם – הוא אולי מקטע הסטראבה הכי הומה כאן בגזרה ובכלל. קרוב ל-50,000 יוזרים בלעדיים הקליטו כאן. בפעם הראשונה שעברתי שם "זכיתי" להתברג במקום ה-15,255 (וגם אותו אני חולק עם עוד שלושה רוכבים)…עכשיו לכו לבדוק כמה הקליטו בירקון.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

סן פרנסיסקו בגדול, היא עיר של כבישונים. יש כאן שבילי/נתיבי אופניים מסומנים כמעט בכל כביש בעיר ומחוצה לה. ומרגישים בטחון לעלות פה עם אופניים על הכביש. אפילו בכבישים ללא שביל אופניים, הנהגים סופר-סבלניים, נותנים כבוד ושומרים מרחק. שבילי האופניים התיירותיים, וכאלה שגוגל מפות מנווט אותך עליהם מכאן לשם – נמנעים כולם מהגבעות המפורסמות והתלולות של העיר, ואפשר תכלס להתנייד פה במישור רוב הזמן. בעיקר לצורכי יוממות מן הסתם. פועל יוצא של הכבישוניות שלה, יחד עם הצמידות למחוז מארין, היא סצינת הגראבל הגדולה כאן. השבילים כאן פשוט מושלמים לז'אנר הזה – הם כמעט לגמרי נטולי סלעים, והסינגלים לא טכניים בעליל, אלא יותר זורמים באופיים. ראייה נוספת ל"כבישוניות" של העיר, היא חנות הדגל של 'ראפה'. אפילו שהמותג זוכה להרבה גנאי, את הסטייל אי אפשר לקחת ממנו. עוד לפני שדרכה רגלי במקום, היה אפשר לראות שיש נוכחות מאוד חזקה של הביגוד שלהם פה בעיר, ואחוז מאוד גבוה של רוכבים לובש את המותג. החל מרוכבים שנראים סופר מקצועיים, מגולחים למשעי, ועל אופני קצה במעל 10 אלפים דולר, ועד לרוכבות מבוגרות על אופני הייבריד. חשמליים. כמעט כל רוכב שתרכב אחריו או תחלוף על ידו, יהיה לבוש בפריט אחד או יותר של 'ראפה'. ממש כך. אז כשגיליתי שאני "צריך" איזה סווצ'ר חם, החלטתי לעבור ולהתרשם מהמקום. וכן, יצאתי עם סווצ'ר, אבל גם יצאתי עם הזמנה לרכיבת השבת הפתוחה בכביש של מועדון ראפה. וכך, בלי הרבה מידע מקדים – התייצבתי לתומי לרכיבה. קודם כל, קובעים לשעה 0800 בבוקר. שזאת שעה די מאוחרת במונחים ישראליים. יותר מאוחר נתקלתי והשתתפתי בעוד רכיבות מאורגנות שכאלה, שהתחילו גם בשעה הזאת. מסתבר שהאמריקאיים לא ממש אנשי בוקר מוקדם, בטח לא באחד מימי החופש של הסופ"ש. מסתבר גם ש'חלוקת הנטל' בין בני הזוג ברוב המקרים, נשענת על כך שצד אחד עוסק בתחביב שלו בשבת, והשני ביום ראשון…מצד שני, לא בדקתי את סטטיסטיקת הגירושין כאן, אז אל תמהרו להציע את זה לבת/בן הזוג. חזרה לרכיבה – הגעתי ברבע לשמונה, רק כדי לגלות שנפגשיםםם ב-8, יוצאים ב-0830. ישבתי לקפה, וצפיתי איך לאט לאט מתקבצים להם שלל רוכבים, כמובן סופר מדוגמים, על אופני קצה, ביגוד קצה וכו', שותים קפה ומפטפטים בנחת. כיוון שהייתי היחיד על אופני גראבל, לא קצה, זכיתי ליחס חם מאחד הרוכבים, פול שמו, שהתברר מאוחר יותר כאחד מעמודי התווך של סצינת הגראבל המקומית. הוא הסביר לי שברכיבה הזאת לרוב יש שתי דבוקות, שמתחילות יחד, ועושות שני מרחקים – ארוך וקצר יותר, ושנראה לו שאני יכול להצטרף לארוך. שאלתי מה זה ארוך, ונעניתי 60 מייל, יחד עם המלצה שלא לפספס את המסלול היום ספציפית, כיוון שמדובר בקלאסיקה מקומית, שכוללת רכיבה על שלושת הגשרים האייקוניים שיוצאים מסן-פרנסיסקו (הזהב, ריצ'מונד והמפרץ). בעוד המספר 60 עצמו, נשמע לי די סביר, אפילו ברמת הכושר הירודה שלי באותו זמן – בפועל לא השכלתי לתרגם אותו ממיילים לקילומטרים. כך יצא שבעומק הרכיבה, במקום חדש שאין לי מושג איפה אני ואיך לחזור, נגמר לי האוכל ועימו האנרגיה, והתחלתי לדעוך לאיטי, כמו הסמרטוט שאני. לזכות יתר הרוכבים יאמר שהם היו סופר-ידידותיים ונחמדים, ובסוף אף שרדתי כדי לספר. אבל הסקתי את המסקנות שלי מטבילת האש הזאת, כשאחת מהן ללא ספק הייתה – לתרגם מיילים לקילומטרים…

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2
זה גראבל אמיתי למי שתהה

מסקנה נוספת, ודי ברורה, הייתה שחייבים להיכנס לכושר (רק אני חייב, לשון רבים כצורת ביטוי וזה)! מיד הכרזתי על כך באוזני הדוקטורית, גם כדי שתדע שמעכשיו הבקרים והסופ"שים מוקדשים לרכיבות שלי ושימות העולם, וגם כדי שתבעט אותי מהמיטה כשאני מכבה את השעון המעורר… לאחר מכן פצחתי בתכנית אימונים א-לה אדי מרקס, שהיא בגדול – לרכוב כמה שיותר כמה שניתן. מודה שזה לא תמיד צלח, אבל לא הייתה לי מטרה מוגדרת באופק, ובטח שלא הייתה לי כוונה להתחיל אינטרוולים בסף חומצת חלב סתם כך ללא מטרה שכזאת. ברוחו של אדי הקפדתי כמובן גם על שתיית בירה בסוף כל יום, עם רכיבה או בלי. על תחום הבירה כאן, IPA במיוחד, אפשר לכתוב סדרת כתבות שלמה, אבל נשאיר משהו ל'בלייזר'. עוד מסקנה שעלתה די מההתחלה היא שיש כאן פאקינג עליות! עם כל הכבוד לכרמל, ההר האהוב עליי, הוא בסוף היום שילוב של כמה גבעות נחמדות. ואין ספק שהגבעות של מחוז מארין המפורסם, ובכן, הן יותר הרים. למרות שבהתחלה זילזלתי בנתוני הטיפוסים המצטברים כאן, גיליתי בפועל שהעליות יכולות להיות מאוד ארוכות, או מאוד תלולות, או גם וגם. בשלב הזה, נטיתי כמובן להאשים את הציוד. הבעיה היא לא בי, אני הרי מאוד חזק (NOT), הבעיה היא ביחס ההעברה! או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי. מיד רכשתי קסטה "קלה" יותר עם גלג"ש גדול בן 40 שיניים, לעומת ה-30 שהיו שם קודם. מקדימה נשארתי עם גלג"ש בודד, גם הוא עם 40 שיניים. אם כתבתי קודם על יתרונות העבודה בחנות אופניים – זוג הגראבל שלי הוא דוגמה טובה לאסופה של חלקים שהתגלגלו לקופסת המיחזור אחרי שלקוחות שידרגו את אופניהם, ומשם הורכבו אחר כבוד על אופניי…אגב סטראבה, מדד ה'שיא האישי' שלה נותן אחלה אינדקציה למגמת שיפור. למרות שגם לצלוח קיר ברכיבה רצופה, מבלי להוריד רגל, אחרי שבחודש שעבר הלכת אותו ברגל – הוא אינדיקציה לא רעה בכלל.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2
טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

מוטוליין 1070×200
רייז 24 1070×200
מוטוליין קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200

וכך, עם יחס העברה משופר ועם כושר מעט יותר סביר, התייצבתי כעבור חודש לרכיבת הגראבל החודשית של אחת מחנויות הבוטיק של סוסליטו – Above Category – שמה. כל כך בוטיק שהתצוגה כולה מורכבת מאופניים בנויים משלדות קאסטום של מיטב הבנאים האמריקאיים, מאובזרים בחלקי קצה, ערימות על גבי ערימות של טיטניום, נירוסטה, קרבון ו…עוד קרבון, כשבעומק תצוגת החנות חונה דוקאטי פאניגאלה גרסת מסלול בלבד של הבעלים. אז כזאת בוטיק. אם התקציב שלך הוא "רק" 5,000 דולר, חפש חנות אחרת חביבי. את הרכיבה הוגה ומוביל דרק Derek – איש יחסי הציבור של החנות – מה שמחזק את התחושה הכללית שכנראה הולך להם ממש טוב (סתם פתיחת עין ישראלית מצידי, אני יודע) ומאידך, יש תחרות מאוד חזקה באיזור. רכיבות חנות/לקוחות כאלה הן דבר סופר-נפוץ פה בגזרה, וכמעט כל חנות מייצרת איזשהו אירוע כזה אחת לחודש. מה שנראה כמו הזדמנות לייצר קשרי לקוחות טובים, בפועל מנוצל פה לנסיונות מכירה כאלה ואחרים. ולראייה, דרק שלנו לפני התדריך מנסה להושיב שני לקוחות על אופני מבחן כדי שיתנסו תוך כדי הרכיבה. לי לא אכפת, אני לא קונה כלום, אני רק באתי לנצל את הרכיבה להכיר שבילים חדשים.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2
טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2
טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

מוטוליין 1070×200
רייז 24 1070×200
מוטוליין קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200

הרכיבה הפעם באורך כ-50 מייל של גראבל, והרחש בקהל מרמז שהמסלולים של דרק ידועים בטיפוס המצטבר שלהם. מזל שהחלפתי קסטה…עוד מושג שלמדתי להכיר כאן בהקשר של הרכיבות האלה, הוא מה שהם קוראים לו – No Drop Ride – כלומר, אף אחד לא נושר, או, מחכים לאחרונים. מה שאמור לעודד רוכבים פחות חזקים להצטרף. בפועל, נוצרות שתי דבוקות – קדמית ואחורית – שמתקדמות כל אחת בקצב שלה. אני השתדלתי להישאר בחוד הקדמי, ובעצירות בחנתי (ושפטתי כמובן) את יתר הרוכבים כדי לגלות שחלקם היפסטרים רוכבי פיקסי לשעבר, שגראבל הוא ה-דבר החם עבורם. הם גם מצוידים במצלמות ריפלקס על גבי רצועת כתף, שארית מימי אתגר הצילום של חנות הפיקסי המפורסמת MASH SF – בו נשלחו המשתתפים על גבי הפיקסי שלהם, לצלם את עצמם ליד מדבקות של החנות שהודבקו מבעוד מועד בפסגות חלק מהעליות האכזריות בכביש. כנראה שככה זה כשצריך לתחזק את הבלוג שלך בנושא "גראבל וסטילס" או שיט דומה. עוד מאבחנותיי העלו שקוד הלבוש של הז'אנר כאן הוא די חופשי, ופחות כבישוני באופיו, ושלא מוזר לראות רוכבים עם מכנסי באגי, או עם חולצות פלאנל או הוואיי… לא מנדפות, כן? עוד פריט אופנתי/פונקציונלי כאן הוא תיק כידון או פאוץ' מותן רחמנא ליצלן, ממנו שולפים בעצירות את החטיף. וכשאני רושם חטיף, אני מתכוון לדוריטוס או פרינגלז. כמו כן, נתקלתי ביותר מזוג אופניים אחד עם צמיגי כביש סופר רחבים, ולא עם צמיגי קוביות. עוד ראייה לכמה לא-טכני כאן, וכמה התפר בין הכביש לשטח הוא דק. במהלך הרכיבה יצא לי גם לחזות ברוכבת סופר חזקה, שפשוט נעלמה לי בעליות. חייכתי לעצמי בעצב, וגרסתי שגם הנשים כאן הן "חיות" שנותנות בראש. יותר מאוחר, יצא לי לרכוב אחריה בירידת אחד מהסינגלים הארוכים שרכבתי עד כה, וקלטתי שיש לה מוט כסא מתכוונן! חרפה! הירידה הייתה כל כך ארוכה, שבאיזשהו שלב היא נתנה לי לעקוף כי כבר כאבו לה הידיים (גם לי כאבו, אבל נשארתי המאצ'ו הגברי שאני). לבסוף נפגשנו בתחתית, וניגשתי להחמיא לה על כישוריה. חלק מהשיחה נסוב על הזוג עליו היא רכבה – גראבל חדיש של ספשלייזד. היא ציינה שלמזלה, זהו הדגם שמצויד בבולם זעזועים קדמי אינטגרלי, שעזר לה מאוד בירידה הזאת. ואילו אני הבחנתי באיזור מאוד מעובה בשלדה מאחורי הקרנק, ושאלתי אם לא מדובר גם באיזשהו שיכוך אחורי סמוי? "אה, לא, זה המנוע!" – ענתה לי…

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2
החשמלוקית

אחרי הרכיבה הזאת סטראבה הוכיחה את עצמה כרשת חברתית, כשפול – אותו רוכב ידידותי מראפה – כתב לי בתגובה לרכיבה שאני מוזמן להצטרף לרכיבת הלילה המסורתית, הראשונה לעונה, של מועדון הגראבל של ראפה. הרכיבות הללו מתקיימות בכל יום חמישי, החל מהשבוע הראשון של שעון הקיץ המקומי. נפגשים עם פנסים טעונים ב-1700 אחה"צ בחנות של ראפה, ויוצאים לרכיבה בת שעה וחצי-שעתיים שמסתיימת בביר גארדן של מייסד הרכיבה. הם קוראים לה STAMMTISCH בגרמנית, שהתרגום הוא "השולחן של הקבועים", והתרגום המעשי הוא מפגש חברותי וקליל שמתקיים על בסיס קבוע. השתכנעתי. למוד ניסיון הגעתי הפעם ב-1700, ועדיין הייתי הראשון שם…הרכיבה התקיימה חרף איום הסגר מפני הקורונה (חמישי 12/3), והוערך שמספר המשתתפים יהיה מועט בשל כך. בפועל התייצבו קרוב ל-60 רוכבים, באווירה שיתכן שזאת תהיה הרכיבה הראשונה והאחרונה לעונה. את התדריך העביר רנדי, אל כריזמה וסטייל, כשהמסר המרכזי הוא 'באנו להנות, אין אגו, יש בירה בסוף' וגם 'אף אחד לא עוקף אותי'. המסלול עבר ברובו בחלק מהריאות הירוקות של העיר, כולל מלכודת חול ים משעשעת וסינגלים של הומלסים בפארק גשר הזהב, כשבסיום התגלגלה הדבוקה הגדולה באחד מהרחובות הראשיים של העיר, היישר למסבאה. על קנקן בירה (אישי) העניק פול לרנדי גביע זהב שהכין מבעוד מועד, בשאיפה שיועבר הלאה מרכיבה לרכיבה לרוכבים אחרים, כפרס על היותו "הרוכב הכי לא בולט" ברכיבה. אחרי שעה וחצי רכיבה, ושעה וחצי שתייה, התפזרנו לבתים. נשמע כמו פורמט מוצלח, הייתי אומר. למרבה הצער, באותו סופ"ש הצעדים נגד התפשטות הקורונה נכנסו לתוקף בקליפורניה בכל הכוח, ועד עצם היום הזה לא חזרו להתקיים רכיבות משותפות משום סוג.
בנימה נוגה זאת, אסיים הפעם. בפרק הבא אכתוב על חוויותיי כלקוח מן השורה בחנויות אופניים, על המיסים (ועל הנפלאות של קניה באינטרנט), על אחוות רוכבים ישראליים, ועל מה שהפורמט יאפשר. בברכת שלום חמה.

טור אישי- יואב בעיר הגדולה, פרק 2

מוטוליין 1070×200
רייז 24 1070×200
מוטוליין קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200

Comments

comments

כתבות נוספות