כתב: יואב מאור צילום: צחי אוחובסקי, אייל עציוני, יניב יהודה

מגיע שלב בחייו של רוכב, שהוא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. פעם אמרנו "הלוואי שנוכל לרכוב גם בגיל 80". והיי, מפה לשם, הוא תכף כבר כאן.
בתחילת דרכי כרוכב, הייתי מה שקוראים אקסטרימיסט- חובב ומתחרה דאונהיל, פורקרוס, קפיצות ושיגועים. אחר כך התנסיתי בלהיות רייסר גלוח רגליים, עם מאמן, קבוצה של כבישונים, תכנית אימון שבועית, תחרויות, מחנות אימון בחו"ל, ומה לא. ואז הגיע אפיק, והחיבה לרכיבות ארוכות ומגוונות, בדפקים קצת יותר נמוכים, כיאה לרוכב מאסטרס שכמותי.
לאורך השנים החזקתי, לרוב במקביל, כמה וכמה זוגות, של כמה וכמה מותגים. אופני דאונהיל, דירט ג'אמפ, סינגל ספיד, זנב קשיח תחרותי, שיכוך מלא תחרותי, אופני סייקלוקרוס, כביש אלומיניום, כביש קרבון, כביש פלדה… בשנים האחרונות, בעקבות מעברי דירות, זוגיות ומשפחה, וגם קצת מניעים כלכליים –  הצטמצמתי לסך הכל שני זוגות – גראבל והרים. הכי קל היה לוותר על אופני הכביש. לכאורה. לא באמת היה קל לוותר על אף זוג…אבל בחיפוש אחרי ה'זוג האחד' ההוא, ש'עושה הכל', הבנתי שאפשר לרכוב על אופני גראבל גם בכביש ושלום על ישראל.

עוד פעם גראבל?

מי שלא מכיר את אבולציית הגראבל המקומית שלי, הרשו לי למחזר עליכם משהו שרשמתי בהקשר של ה'גראבל שמאבל' הי"ד – הכל התחיל אי-שם, בימי 'סלאלום חיפה' העליזים. אני לא באמת זוכר מי האשם העיקרי בעניין, פשוט כי הכי קל להאשים את וורן. מיד לאחר שקיבל את אופני ה-IF הראשונים שלו, הזדרז והזמין גם שלדת סייקלוקרוס עם דיסקים – "ולא מעניין אותי שדיסקים לא חוקי לפי ה-UCI, שימותו". ואז כולנו נדבקנו בחיידק הזה. אולי כי כשאתה עובד בענף, ורוכב הרבה שנים, אתה תמיד מחפש לגוון, להתחדש, למצוא את הדבר הבא. אולי סתם רצינו להיות מיוחדים. כל אחד מהחבורה דאג לארגן לעצמו זוג כזה. בעיקר כדי לקחת חלק ברכיבות השבת שהיו יוצאות מעין השופט. ההנחה הייתה שהשבילים והסינגלים באיזור הזה, יותר מתאימים לאופניים האלה. וורן טען שהנוסחה לרכיבה על אופני סייקלוקרוס היא: שעת סייקלו מקבילה לשעה וחצי כביש. כי מתאמצים יותר, או משהו. ולכן, היינו רוכבים באיזור השעתיים בלבד…הרכיבה נחלקה לשלושה חלקים – חימום בדופק מקסימום, שחרור בדופק מקסימום, וישיבה על בירות מיובאות בסיום. אגב, לרוב, זמן הרכיבה וזמן שתיית הבירות שאחרי היה כמעט זהה. על הבירות, ועל ספרינט הסיום, היה אחראי אבי לוין ז"ל, שהיה משאיל זוג ספייר שהיה לו למצטרף אקראי. ואז נולד פיטי הפיראט, וקרו לנו תחרויות איגוד רשמיות, ואז הגיע גראבל.

גראבל, עם אופניים יעודיים, כאלה שמאוד מזכירים בנתונים אופני כביש, אבל עם מרווח צמיגים נדיב, כזה שמאפשר לשים צמיגים מספיק רחבים שיעזרו להתמודד עם דרכי ה"גראבל" הישראליות. התת-ענף הזה, לדעתי, נמצא כבר כמה שנים במגמת צמיחה. בעולם שם בחוץ זה 'תפס לגמרי' כמו שאומרים, ואפילו כוכבים כמו קונטאדור מתגאים בזוג הגראבל שלהם. בארה"ב נהייתה על הדרך מסורת של אירועים ייעודיים ורכיבות ספציפיות לז'אנר הזה, כשבניגוד לסייקלוקרוס – הווייב הוא פחות תחרותי, ויותר הרפתקני. חברות אופניים עלו על הגל גם הן, וכמעט לכולן יש היום הצעה אחת לפחות לזרם הזה. גם בארץ הקודש, לטענתי, התחום בצמיחה, במיוחד על רקע נטישת רוכבי הכביש את הכבישים הסואנים וחיפוש חלופות. וכן, גם לנו יש סוג-של מסורת אירועים ורכיבות ספציפיים לז'אנר. אז למה גראבל אתם שואלים? כי אפשר לרכוב גם בכביש וגם בשטח, כי אפשר לתפור מסלולים מגוונים, הכוללים קטעי כביש שקטים ובטוחים, יחד עם דרכי כורכר, יחד עם סינגלים (והכל ברכיבה אחת, כן?), כי זה הטוב מכל העולמות, אבל גם קצת הרע מכל העולמות – ולכן חייבים להכיר ולאהוב את מגבלות המדיום. וגם כי זה עדיין ענף קטן ומיוחד. ומי לא אוהב להיות מיוחד?

רוצו להירשם

אבל כל החפירה הזאת, היא לא כדי לשכנע אתכם לרוץ ולרכוש אופני גראבל. הו לא. כל ההקדמה הזאת היא כדי לשכנע אתכם להצטרף ל'מועדון הגראבל הישראלי'. וכן, לשם כך צריך אופני גראבל, אבל זה פרט שולי.
על רקע ההקדמה הטרחנית שלי, אמשיך ואטרחן שעם התקרב אליי גיל 80, קצת מאסתי ברכיבות קבוצתיות כאלה ואחרות, בהן האגו הגברי מחייב להראות מי הכי חזק בקצה כל עלייה, ומי הכי מהיר בירידה. גם התחלתי
לחפש צידוקים, לעצמי ולבני ביתי, למה אני צריך לקום מוקדם בבוקרו של יום שבת ולצאת לרכוב. וכך או אחרת, נתגלגלתי אל המועדון הנ"ל – שמתחיל עכשיו את שנת פעילותו הרביעית, ומונה כרגע כ-60 חברים, לפחות לפי המשתתפים בקבוצת הווטסאפ הכי תוססת והכי תומכת (שאני מכיר). במסגרת הפעילות, ובעבור עלות שנתית סמלית לחלוטין, זוכים להשתתף ב-8 רכיבות מועדון המתרחשות בשבתות, בהן מתחלקים מראש לשתי קבוצות לפי יכולת. אחת עושה מסלול ארוך או תלול יותר, והשנייה קצת פחות. לכל קבוצה כזאת יש מדריך שהוא גם אושייה בפני עצמה, קרי, אם תמיד רציתם לרכוב עם צחי אוחובסקי או נימי כהן, או הרכש הטרי – אביב יחזקאל (חפשו אותם בפייסבוק) – אז זאת אחלה הזדמנות.

אבל לא רק. מאוד קל להתקבל ולהתחבר למועדון הזה, על כלל הנפשות המרכיבות אותו. הוקסמתי לגמרי מהאווירה החברית, כפי שעולה גם מההתכתבויות וגם תוך כדי הרכיבה. התרשמתי מהמנעד הרחב של הדמויות האנושיות וסוגי הרוכבים שדבקו להם יחדיו, במקבץ שכנראה לא יכול היה להתקיים באף קונסטלציית מועדון רכיבה אחר. עושה רושם שנוצרו חברויות עצמאיות, וכמובן שחברים שידלו חברים להצטרף – מה שמחזק אף יותר את המכנה המשותף האנושי. אולי זאת יכולת ההכלה והנינוחות של צחי, שהוא משרה על כולם, אולי הרכיבה באיזורים ומסלולים מותאמים לז'אנר הזה, וההנאה מהרכיבה, או שמא זאת האהבה לבירות ולסביאה משותפת בסיום כל רכיבה כזאת, קשה לשים את האצבע בדיוק – אבל יש משהו פשוט וכיפי בקבוצה הזאת.

אם גם לכם בא להתנסות בז'אנר רכיבה מעט שונה, אם גם אתם מחפשים מסגרת רכיבה, אבל כיפית ולא מחייבת, ובטח ובטח לא רייסרית בהווייה – ממליץ בחום לבוא לרכיבת היכרות, ולהישאר.

**הכותב היה וימשיך להיות אורח של מועדון הגראבל הישראלי, והוא מבסוט על כך.