כתב: ניר בן ימיני      צילומים: גיא אלרן, גל מגל, ולדימיר יודוביץ', דורון אופיר

קחו ילדי מסכים בני 8 עד 12 שניסיונם ברכיבה מתמצה ב-10 ק"מ בפארק, "השליכו" אותם ליומיים של 50 ק"מ סינגלים קשוחים במדבר, וכדי שיהיה מעניין, סדרו להם לינה באמצע לילה קפוא באוהל באמצע שומקום.

מה לדעתכם יצא?

תשובה: חוויה מעצימה בטירוף שתראה גם לילדים וגם לנו ההורים שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ורחמנא ליצלן, הם אפילו אומרים שהיה כיף!

מאיפה הרעיון?

עד שהילדים שלי התחילו לעשות מה שהם רוצים במקום מה שאני אומר להם, הובלתי במשך 13 שנה קבוצה של טיולי משפחות באופניים.

ילדי הקבוצה הצטרפו אלינו מגיל הישיבה על כיסא אחורי, עבור בנגרר, וכלה ברכיבה עצמאית. שחר שלי, שנולדה במשקל 625 גרם והלכה רק בגיל שנתיים וחצי, רכבה בגיל 7 עשרות ק"מ במדבר, ואורי בני, בילה את הפעם הראשונה באוהל בגיל 5 חודשים, כשאימו ושחר רוכבות, ואני משמש כבייביסיטר שמחכה בסוף המסלול.

תחת התכנון של שותפי להובלת הקבוצה, אילן שחם, בחרנו עבור הילדים מסלולים די פסיכיים שלא פגשו מעולם קודם לכן גלגלים של פחות מ-26 אינטש, וכדי שיהיה מעניין, גם לא בחלנו בשום מזג אוויר – מהשכמה ליד מצפה כשבצידי האוהל קרח שמעיד על לילה של אפס מעלות, ועד השכמה בצומת דליות ב-4 בבוקר כדי להספיק לרכוב עם הילדים לפני שהטמפרטורה תעבור את ה-45 מעלות.

הילדים שלנו, שספגו את מסכת העינויים הזו, לא רכבו בחוגי אופניים, רובם גם לא היו ספורטאים מי יודע כמה, אבל כולנו למדנו דרכם פעם אחר פעם אחר פעם שזה הכל בראש…

…הם עברו הכל, באו שוב ושוב ושוב, ובאופן שממש לא מפתיע אותי, שתיים מחברותיה הקרובות של שחר הן בנות למשפחות שהיו איתנו בקבוצה… סוג של פגם דומה ב-DNA.

לפני שנתיים הקמתי את פרויקט Desert BikeAir להבאת תיירות אופניים מחו"ל לישראל. שנתו השנייה של הפרויקט היתה הצלחה גדולה – הכל נראה הולך בכיוון והעתיד נראה מבטיח.

…אבל אז באה הקורונה ושלחה אותי לחשב מסלול מחדש.

הקורונה הזו אמנם ארורה, אבל כידוע אין רע בלי טוב, כשבין היתר שלחה את מי שלא נפגע כלכלית לחפש הרפתקאות מעניינות בארץ, ואפשרה לו להוציא על כך יותר כסף… וכך נולד הרעיון להחזיר לחיים את טיולי האופניים לילדים. בחרתי בשביל ישראל לאופניים ממצפה-רמון למכתש רמון שאליהם הוספתי עוד קטע מהשביל שמגיע משדה בוקר למצפה, סה"כ כ-50 ק"מ ביומיים.

מתארגנים

במשך כ-6 שבועות דיברתי בטלפון עם עשרות אם לא מאות הורים, "אני מניח שזה מסלול שמתאים לילדים"… אמרו לי רבים. "ממש לא"… עניתי להם. "זה בטח שטוח, שבילים רחבים ונוחים, קילומטרז' מתאים…" לא ולא ולא אמרתי לכולם, סינגלים, 4 עליות משמעותיות, 50 ק"מ ביומיים, וכדי שיהיה מעניין, הטמפרטורות בלילה צפויות להיות בין 5 ל-8 מעלות… ובעברית: קלי קלות וכיף חיים.

ואחרי אזהרות כאלה, מי יירשם? תתפלאו, כ-50 הורים מאובזרים ב-70 צאצאים נענו לאתגר.

נשבע לכם שניסיתי להזהיר אותם הכי טוב שיכולתי… לא עזר.

יוצאים לדרך

יום הטיול הראשון מגיע, כבר כמה שבועות שאני לא ממש ישן בלילות ממתח והתרגשות.

חלק מהילדים שמגיעים לנקודת תחילת הטיול הם בני 13-11 ורוכבים על אופניים של גדולים, אבל החלק המעניין (והמלחיץ) הוא זאטוטים עם גלגלי 20 אינטש, שאחד מהם מגדיל לעשות ויורד בחשש ירידה של רבע אחוז שיפוע שיש ליד המכוניות. זה ירכב 50 ק"מ בסינגלים במדבר? (אני שואל את עצמי) אין מצב! מה עושים? ספוילר: הוא רכב כמו תותח!

אחרי חלוקה לגדולים וקטנים (איילות ועופרים), אנחנו יוצאים לדרך. אני מוביל את האיילות, וגל את העופרים (שזו חיה חמודה להפליא כזכור, בדיוק כמו הילדים).

המסלול שלנו האיילות ארוך מן העופרים, ולמרות זאת, זמן יחסית קצר לאחר ההתחלה אנחנו עוקפים אותם, סיבה נפלאה להילחץ, כי אני מתקשה לראות את ילדי ה-20 אינטש האלה מסיימים את המסלול… וזה עוד ביום הרגוע יותר.

סוף היום, אנחנו מגיעים למאהל, אני מתחיל להתארגן לחילוץ והבאת העופרים, שהרי אין סיכוי שיגיעו באור…

עוברות 20 דקות… והעופרים פה. ווווווואו!  כמה אוויר נכנס לי לריאות!

יפה להם, מילא האיילות בני ה-12 שרכבו כ-23 ק"מ, אבל העופרים, כולל ילדי הפארק מתל-אביב, רכבו כ-19 ק"מ, חלקם בסינגלים מדבריים. לא טריוויאלי… אבל כלום לעומת מחר.

ארוחת ערב, הדלקת נרות חנוכה, לילדים האלה שיהיו בריאים יש עודפי אנרגיות שלא יתוארו, הם לא מפסיקים להתרוצץ במאהל עם האופניים שלהם…

אבל בשעת לילה מאוחרת, נגיד (בהגזמה) 20:00, כולם כבר מאופסנים באוהלים ושקי השינה שלהם.

אין על הבוקר של המדבר! לאט לאט כל הזאטוטים מגיחים מן החורים, שקשוקה וסנדוויצ'ים לדרך, וקדימה על האופניים, ליום המאתגר של הטיול.

לפנינו כ-29 ק"מ (יש גם ילדים בני 8 אני מזכיר), 3 עליות לא קלות, וירידה אחת שאין ברירה אלא ללכת ברגל… יום ארוך (ילדים עושים כ-4 קמ"ש ברוטו, משמע כ-8 שעות בדרכים).

אני מוביל שוב את קבוצת האיילות, אבל בכמה נקודות יש לי אפשרות לראות ק"מ שניים אחורה, ובכל פעם אני רואה את העופרים הקטנטנים שם – הם פשוט מדהימים!

מגיעים למעלה נח שממנו יורדים למכתש, אני מזעיק את דני, איש הלוגיסטיקה שלנו, לעזור לעופרים לעלות את העלייה האחרונה והגדולה ביותר. "הם כבר סיימו לעלות" דני מודיע לי.  ווואוו!

ממעלה נח לסוף המסלול יש 10 ק"מ, 6 מהם על דאבל ארוך וישר, מנהלתי משהו…

אממה, הרוח מתגברת ונושבת לנו בדיוק בפרצוף… לך תבקש מזאטוט סחוט לעשות את זה.

עוברת שעה מאז שהאיילות ואני סיימנו, העופרים לא נראים באופק, ואז גל, המדריך שלהם, מספר לי סיפור מדהים: בסוף מעלה נח הילדים היו על סף שבירה. על פי בקשתו, הוא שלח את הילדים לרכב ראשונים בלי ההורים, וביקש מההורים לשמור מרחק מאחור. הורה זה הורה ותפקידו לגונן על הילד, אבל זה בדיוק שם המשחק פה – העצמה, אמון בילד, ופחות לגונן. To cut the long story short, הילדים, שדקה לפני זה היו שבורים, נתנו בראש עד כדי כך ההורים התקשו לרדוף אחריהם.

בדרך עוד חיכה להם קטע של דש דש טובעני, ואני חיכיתי להם בנקודת הסיום.

בשלב ראשון מגיעים זאטוטים של ממש אותם לקחנו בקטע האחרון בטנדר. האוטו מלא שמחה, אין מצב שאלה ילדים שרכבו עכשיו 25 ק"מ במדבר… או שכן.

אחריהם מגיעים אחד אחד אלה שסיימו את הדרך ברכיבה, מזכיר, 6 ק"מ אחרונים מול הרוח.

סחוטים, גמורים, אבל כמעט ולא היה שם אחד שוויתר על "איזה כיף, איזו חוויה".

אחרית דבר

באתי עם רעיון די מפגר, לקחתי על עצמי אחריות מאד גדולה, וזה הצליח…

כשהאחרונים הגיעו, החזקתי את עצמי ממש בכח שלא לפרוץ מול עיניהם בבכי של התרגשות ופורקן לחץ.

בפעם הבאה, שהייתה שבוע אחרי, ירד מפלס הלחץ שלי רק במדרגה אחת קטנה: ידעתי שהילדים מסוגלים!

להתראות בפורים.