לפני כמה חודשים החלטתי להתנסות בכתיבה קצת יותר אישית והשתתפתי במעין תחרות של סיפורים קצרים שבכל פעם סובבת סביב נושא אחר. הנושא היה "חופש" ובאופן טבעי כתבתי על מה שבעיני רוחי הוא החופש המושלם. היום בבוקר זינקו האמיצים – אלה שבאמת הולכים עם החלומות שלהם – למרוץ הקשוח מכולם -ה HLC. הסיפור הזה הוא בהשראתכן ולכבודכם – ושיהיה בהצלחה!

מסע קיץ

כתבה: נועה לוריה   צילומים: מהמסעות המאד אמיתיים של נועה הגלעדי

יהלומים מנצנצים בתוך העשב המאובק, נקודות קטנות של זוהר לבן משני צידי הדרך. היא קוראת להם "אור יקרות" וחושבת על העכבישים החבויים, שעוקבים אחריה ועיניהם מחזירות את אור הפנס. לאן נוסעות מחשבות של עכבישים? בנשימה ארוכה וסבלנית היא מכניסה לריאות קרירות חדשה – הלילה כבר עמוק. היא רוכבת ללא הפסקה מהזמן שלפני השקיעה, מגלימת הצבעים המפוארת של השמש, ההרים והשמים אל אלומת הפנס הלבנה, שחותרת עכשיו בתוך ים החושך. העיניים שלה נחות על מה שמעבר לאור הפנס, על השחור שנוסע אליה ומתפענח, מטר אחר מטר. צמיגי האופנים מעלים לחישה חרישית מן הדרך הלבנה, מלווים את תנועות הרגלים: דיווש, דיווש, דיווש, דיווש.

היא נוסעת כבר ימים רבים: רוכבת רחוק אל תוך הלילה, ישנה בשעות היום במפלט מוצל, במסתור מן השמש הרעה. מאחוריה דרכים ארוכות שנמתחות ומתכווצות בזכרונה, פועמות כמו מגירה מלאה בסיפורים. לפניה עוד דרכים, ככל שייתן לה גודלה של הארץ: רחבות וחלקות, צרות וחרוצות-סדקים, מיוערות, חשופות, רעות וטובות. על האופנים מהודקים תיקי עולמה: שק שינה ומזרון מתנפח קטן בתיק האוכף. כמה בגדים בתיק הגלילי שעל הכידון. קצת אוכל ומים בתיק השלדה. כך היא רוכבת, יחידה שלמה. די בה לעצמה.

עכשיו מתחלפת הדרך המהירה שבוואדי – ריח תאנה ומים עומדים – בשביל המטפס להר בשיפוע תלול. היא מתנשמת במהירות, רגליה הודפות את הדוושות במאמץ. לאט היא עולה במעלה הארוך, מקשיבה לדופק הלב ההולם באוזניה. זיעה דקה מכסה את העור החם. באור הירח היא רואה את קו הרכס מעליה ומרגישה את שיא הגובה מתקרב. מעבר לו, תוכל לשחרר באחת את הרגליים העייפות ולצלול אל תוך המורד המהיר. להניח לרוח הקרה להדביק לעורה המתייבש שכבה נוספת של אבק.

אבל בינתיים העליה עוד מתארכת. על הדרך מונחת שכבה עבה ורכה של אבק דקיק והיא מביטה בשלל הציורים הטבועים בו: הנה כף כלבית עדינה של שועל. הנה פס תחרה ארוך וזיגזגי שרקמה חיפושית גדולה. והנה ציורי הלבבות המאורכים והענוגים שכה חביבים עליה, במקום בו פסעו ה צבאים ברגליהם הדקות. פעם אחת רכבה זמן מה לאורך פס חלק שהתפתל על השביל, קשת אחר קשת אחר קשת, עד שהשיגה והגיעה אל בעליו: קמטן גדול נע לפניה באיטיות, עד שחמק אל מעבה השיחים.

טיפת זיעה זולגת מהמקום בו הקסדה פוגשת את קו השיער, יורדת במורד המצח ומאיימת להיקוות בין ריסיה. היא אוזרת עוד כוח ומגיעה בנשימה כבדה אל סוף העליה. רגע אחד היא עומדת מול הנוף הגדול, הפרוש לפניה בחושך ובמשנהו כבר צוברת מהירות ומתגלגלת מטה בשאון צמיגים. הדרך באה אליה בדחיפות, משליכה כלפיה מכשולים קטנים, אבנים משוחררות או חריצים פעורים. היא מתמסרת לתנועה המטלטלת, המשחררת. רגליה קפיציות ודרוכות אבל הנשימה נרגעת והגוף זולל את עינוגי המהירות.

גוש גדול מתהווה מן החושך לפניה והיא עוצרת באחת, מעלה ענן אבק המתאבך באלומת הפנס. כשהוא שוכך היא רואה: אוח חום ויפהפה עומד על השביל, בין טופריו נתון גופו המרוטש של מכרסם ועיניו לכודות בקרן האור. היא עומדת ללא ניע, עיניה מסומרות אליו כפי שהוא מסומר אל האור, שותה את הרגע בלגימות גדולות של חמדה, מניחה לו להתארך. לבסוף היא מכבה את הפנס באנחת פרידה. בחושך היא מדמיינת את אוושת הכנפיים החרישית הולכת ומתרחקת, אבל שומעת רק את פעימות ליבה. היא חושבת שזו בעצם ברכה, לפגוש ככה אוח גדול בלב הלילה, ובינה לבין עצמה מחליטה שזו נקבה ומברכת אותה חזרה: עופי לשלום, שיצלח לך הציד ותחזרי אל גוזליך, שיגדלו ויחיו בשלום גם הם.

הדרך נמשכת. היא מלאה ממאמץ וממראות הלילה. כאבים קטנים עולים בצוואר ובכתפיים, שרירי הרגלים מבקשים מנוחה. היא מחשבת את הזמן שייקח לה ובוחרת להמשיך עד תחתית השלוחה הבאה, למעיין אהוב וזכור לטוב. היא תגיע אליו כמו שבאים לחבר מפעם, בלב פתוח ושמח. תשב לכמה רגעים לנשום לפני שתכין לה על הגזיה הקטנה תה, ממה שיהיה שם: מרווה או נענע, אולי זוטה. אחר כך תרחץ את עצמה במי מעיין ובאור ירח, לפני שתשכב ותנסה לישון, למרות העור הרוטט מרוב חיים.

מחר תמשיך במסע ההולך ומתקצר. באחד מהימים הקרובים תגיע לקצה הדרך, לגבולה הצפוני של הארץ, התחום בגדר גבוהה. אולי תעלה על אוטובוס בתחנה המרכזית בקרית שמונה ותיסע הביתה. אולי תסתובב חזרה ותמשיך לרכוב.