צ׳זנטיקו (Cesenatico) היא עיר תיירותית יפהפיה על חוף הים האדריאטי באיטליה. היום ייצא ויסתיים בה סטייג׳ 12 של הג׳ירו ד׳איטליה אולי הכי מוזר בתולדות התחרות הוותיקה (204 ק״מ בפרופיל rolling hills משונן כמעט ללא מקטעים שטוחים משמעותיים). 

מי את צ׳זנטיקו?

זו העיר בה התגורר והתאמן מרקו פנטני, אגדת האופניים ההירואית והטראגית האיטלקית. איל פיראטה, הפיראט, סחף המונים אחריו באיטליה ובעולם כולו, עם סגנון הרכיבה ההתקפי שלו. בצ׳זנטיקו ממוקם מוזיאון פנטני וממנה יוצא אחד מאירועי הגראן פונדו הוותיקים והגדולים בעולם – ה-Nove Colli (תשע פסגות) המפורסם, וגם ה״פאנטניסימה״, גראן פונדו קטן ומשפחתי יותר המאורגן על ידי משפחת פנטני ומועדון המעריצים שלו, על בסיס הדרכים בהן הוא התאמן.

לפני שלוש שנים, צחי אוחובסקי ואני הוזמנו לחופשת רכיבה נפלאה בצ׳זנטיקו, אירוח מפנק במלון האופניים Lungomare והשתתפות בפאנטניסימה על ידי מארגני פרויקט Twenty Peaks, רז מלחי וירון בן דוד שפותחים בקרוב את מהדורת 2020 של הפרויקט המופלא הזה. (מיד כשתגמר מגבלת ה 1000 מטרים)
הנה הכתבה שקריאתה מעלה לחלוחית בעיניים וגעגוע לימי רכיבה וחופשות רכיבה נורמליים יותר…

קריאה מהנה נימי

צחי ונימי עושים את איטליה// ספט' 2017

כתבו: צחי אוחובסקי, נימי כהן    צילום: צחי אוחובסקי, נימי כהן, ירון בן דוד 

צ'זה-מה?

בשנים האחרונות ישראלים רבים יוצאים לחופשות רכיבה בחו"ל ומפוצצים את המדיה החברתית מידי עונה בתמונות מעוררות קנאה. איטליה היא בין היעדים הנפוצים, כאשר בדרך כלל מדובר על חופשות אופני כביש והרים באיזור הדולומיטים, אול מאונטיין באיזור החוף ההררי של ליגוריה, ומעט קרוס קאנטרי וטורינגבייקפקינג בטוסקנה וסביבתה. איזור נוסף המוכר לחלק מרוכבי הכביש אך משום מה פחות מדובר (אולי הם שומרים את הסוד לעצמם) הוא אזור אמיליה-רומניה (Emilia Romagna) המשתרע מזרחית לטוסקנה, בינה לבין הים האדריאטי. האיזור כולל מספר עיירות קיט מוכרות כמו רימיני, ראבנה, וריצ'יונה ועוד אין ספור עיירות פחות מוכרות לישראלים. לאחת מהן – צ'זנאטיקו (Cesenatico) הצטרפנו נימי כהן ואנוכי בספטמבר האחרון לצוות Twenty Peaks על מנת לרכב ולסקר את האזור אליו הם מתכוונים להביא רוכבים במסגרת מהדורת ה-10/10 הבינלאומית שלהם (10 עליות בארץ ו-10 בחו״ל). 

צ'זנטיקו שוכנת על חוף הים האדריאטי, כ-4 שעות נסיעה משדה התעופה מלפנסה ליד מילאנו, וכשעתיים וחצי דרומית לשדה התעופה של ונציה. העיירה כוללת נמל עתיק וציורי, ודרומית אליה משתרע חוף ים רחב שלאורכו שורה ארוכה של מלונות תיירותיים וחופי רחצה מוסדרים. Hotel Lungomare הוא מלון משפחתי של משפחת פזוליני, המנהלת בתי מלון באיזור כבר מעל 60 שנה. את המלון הזה הם קנו בשנות ה-90, שיפצו אותו, ועקב החיבה של אבי המשפחה לרכיבת אופניים, החליטו להפוך אותו בין השאר למלון אופניים שימשוך רוכבים מכל העולם. "בשנים הראשונות אבא היה עולה על רכבת לגרמניה ותופס ברחוב אנשים לשכנע אותם לבוא לנפוש אצלנו עם משפחתם" מספרת לנו סילביה, בתו של ג'וליו, המנהלת את המלון ביד חזקה ביחד עם אחותה פרנצ'סקה, אביה, אמה ובעלה לורנצו. גם הילדים של סילביה ופרנצ'סקה מסתובבים במלון ועוזרים להורים.

יוצאים לגבעות

אנו נוחתים במילאנו לפני חצות, מגיעים למלון מאוחר, ולאחר קימה מאוחרת וארוחת בוקר מפנקת אנו יורדים לחדר האופניים ומתחילים לרייר. בציר של Pinarello ו-BMC בני שנה עד שנתיים במגוון מידות מקבל את פנינו במרתף המדוגם, ומעלה מיד חיוך של התרגשות על שפתינו. לנוחיות תיירני האופניים המפונקים, אפשר לבחור באופניים עם אפיוני נוחות כמו שלדות ה-GAN של פינארלו או ה-Gran Fondo של BMC, או באופניים ״די תחרותיים״, כמו ה-Dogma F10 החדשים שניצחו ב-2017 גם את הטור וגם את הוואלטה תחת כפיסי הרגליים של כריס פרום האסמטי. המערכות כולן Ultegra או Dura Ace של שימאנו, הגלגלים מאלומיניום של Fullcrum, הצמיגים ברוחב 25 מ״מ של ויטוריה, וההילוכים עם מערכות קומפקט מלפנים וקסטה עם 30 או 32 שיניים מאחור – עניין שתודו עליו במהלך טיול האופניים שלכם בהמשך. לורנצו מתנפל עלינו בעדינות איטלקית, מתאים מידות אופניים לכל רוכב, מהדק סטם, מחליף מושב, מוריד ספייסר, והכל בשקט, עם מד מומנט, וביעילות של מישהו שכבר אירח קבוצת רוכבים אחת או שתיים בחייו.

לאחר ההתאמות הבסיסיות, בננות, חטיפים וקבלת musette ובקבוקי מים עם לוגו המלון (של Elite, אנחנו באיטליה, זוכרים?) אנו מתגלגלים לכניסה למלון, שם מחכה לנו לורנצו לרכיבת ההיכרות ראשונה. אנו מתגלגלים ברחובות בעיירה ומהר מאד מוצאים את עצמנו בכבישים צדדיים מישוריים בין שדות חקלאיים. פה ושם איזה רכב או מקטע כביש עמוס מעט, אבל התנועה יחסית מעטה ומתחשבת. לורנצו מוביל בבטחה ואנו מתלהבים מהסימונים האלגנטיים שלו כמו סימון הגל האיטי לכל פס האטה בכביש, אותו נאמץ לעצמנו גם בהמשך. לאחר כ-20 ק"מ אנו מגיעים לטיפוס קצר המביא אותנו לכפר הציורי Longiano. טיפוס קצר ותלול בסמטאות הכפר המרוצפות באבני פאווה ואנו מוצאים את עצמנו במצודה ציורית בראש הכפר, עם נוף פתוח של גבעות חקלאיות והים האדריאטי באופק. לורנצו מסביר לנו קצת על האיזור ואנו מנצלים את ההפוגה להסדרת נשימה. זוהי שעת צהריים והחום, 36 מעלות, מזכיר את ישראל אם כי יותר נסבל. אנו עוצרים למילוי מים בפונטנלה (ברז מים) הקרובה, וממשיכים להתגלגל בין הגבעות עד לטיפוס העיקרי של היום אל הכפר Soliagno השוכן כ-300 מטרים מעל פני הים. זוהי עליה מתונה יחסית ואנו נותנים גז ובחוצפה ישראלית משאירים את לורנצו מאחור. חם לנו אחרי הטיפוס ולורנצו אוסף אותנו לעבר הבר במרכז הכפר, שם אנו מתפנקים על כוס קולה צוננת "הכי טעימה ששתיתי בחיים" על-פי נימי. זוהי רכיבה ראשונה באזור ואנחנו מתלהבים מהנופים הציוריים ("ממש כמו טוסקנה" הוא משפט נפוץ) ומאופני ה-Pinarello GAN המדהימים – כולנו מתרשמים מהאופניים לטובה ובעיקר מהיכולת שלהם לגהץ את הירידות בנוחות ובטחון יוצאי דופן. חזרה במלון מחכה לנו בופה של סלטים, נקניקים, פסטה וקינוחים – מה שנקרא במלון תפריט התאוששות לרוכבי האופניים. כמה בירות, החלפת חוויות, מנוחה קלה ואנו מוכנים לארוחת הערב. כמעט כל אורחי המלון משתכנים בו על בסיס פנסיון מלא, כך שארוחת הערב מלאה באורחי המלון, פרצופים אותם נכיר ונראה גם בהמשך השבוע. הארוחה כוללת בופה עשיר, עם אנטיפסי מגוון, ומבחר פסטות, בשרים וקינוחים. אנחנו מעמיסים פחמימות למחר, מרטיבים בלא מעט יין, ומקנחים עם גראפה איכותית בלובי שם אנו פוגשים את אלכס, קצב גרמני ורוכב נלהב, פעם שנייה במלון עם כל המשפחה, שמזגזג אלינו מחויך ומסביר לנו כמה אדיר כאן. בבוקר אשתו והילדים מעבירים את זמנם בחוף, בסירות ובבריכה, בעוד הוא רוכב עם אנדראה המדריך, וחוזר לקראת 13:00 למלון. זה באמת אחד היתרונות של מלון אופניים באיטליה או בכלל.

תכניות הן בסיס לשינוי

מלון Lungomare מציע בכל בוקר בין 3 ל-4 רכיבות ברמות שונות, כאשר בערב הקודם מפרסמים על לוח מודעות בלובי את פרטי הרכיבות, המהירות הממוצעת, האתרים בהם נעבור והסבר ברור על מה מתאים לאיזה רוכב. אנחנו מתוכננים לצאת למסלול המתקדם, עם מדריך ידוע (כלומר חזק…) בשם אנדראה, כאשר בתכנון מסלול אפי אל פסגת הקרפנייה, אחת העליות המפורסמות בהן התאמן פנטני אשר נמצאת בתוך שמורת טבע בפארק הסגור לתנועת רכבים. אנו קמים למזג אוויר חורפי ורטוב והצוות מעדכן אותנו שבתנאים האלה אי אפשר לרכוב לקרפנייה כך שנחכה לקראת הצהריים ונחליט מה לעשות. ואכן, לקראת הצהריים הגשם נפסק, השמש יוצאת, ואנו מוכנים לצאת לדרך. גם אלכס, ״Ze German״, מצטרף אלינו ובמקום מסלול של 130 ק"מ, אנו יוצאים לרכיבה של כ-95 ק"מ עם 1,000 מטרים של טיפוס מצטבר. מבט ראשון באנדראה ואנו מבינים שיש מצב שהסתבכנו. גבוה, כחוש, עם מבנה גוף של מקצוען ועיניים ממזריות. מסתבר שהבחור לא רכב בצורה מקצועית מעולם ״כי אני לא חזק מספיק״, אבל כנראה שלהוביל קבוצת תיירים במסלולים של 100 ק"מ ביום, כל יום ברציפות במשך העונה כבר שנים, עושה את העבודה. אנו יוצאים מהמלון בדרכים דומות לאתמול, אבל הקצב אחר לגמרי – אנדראה מוביל לבדו מלפנים בקצב חזק מאוד. אנחנו רוכבים כ-40 ק"מ, בהתחלה במישור ובהמשך במגמת עלייה מתונה, עד שאנו מגיעים לתחתית העלייה הראשונה אל הכפר San Leo. ליאו היה אחיו של מרינו, ההוא מ-San Marino, וכל אחד מהם הקים כפר על מצוק מרשים אחר. San Marino היא נסיכות עצמאית ואילו San Leo הוא כפר קטן וציורי המתנשא על ראש מצוק אבן מרשים בגובה 600 מטר מעל פני הים. בעלייה אנו מתפצלים עקב פנצ'ר ונפגשים שוב למעלה לתצפית יפה על הכפר המבוצר ועל סן מרינו השכנה לפני שנטפס לתוך הכפר. על כוס קפה בכיכר הכפר מספר לנו אנדראה על המצודה שבראש הכפר ששימשה כבית סוהר ובה נכלא הקוסם קליוסטרו אל מותו. אנו ממשיכים חזרה ואנדראה מראה לנו באופק את הכפר הבא אליו נטפס. אנו יורדים מהכפר בדרך אחרת מזו שעלינו, ירידה מהירה ומפותלת של כ-5 ק"מ, נטולת תנועה כמעט לחלוטין, עם נוף פתוח ומדהים. מתחתית הירידה אנו גולשים עוד כ-15ק"מ, עד לתחילת העליה הבאה. כאן מבטיח לנו אנדראה עלייה מאתגרת, והוא לא מגזים. אנחנו מטפסים אל מצודה עתיקה מעל הכפר Torriana, עליה של כ-3.5 ק"מ עם כ-300 מטר טיפוס, הכוללת כמה קירות מאד תלולים. גם מכאן אנו זוכים לנוף מדהים של סן מרינו ורצועת החוף, ולאחר עצירה קצרה בפונטנלה המקומית אנו דוהרים בירידה חזרה לעמק. אנדראה מוביל אותנו חזרה למלון בקצב מהיר של מעל 40 קמ"ש, ודואג לתקוף בעמידה בכל פעם שהכביש מטפס מעט. מכונה. לאחר ארוחת הערב אנו יוצאים לרחוב ומגלים שהרחוב חסום ובמרכזו מתקיימת הופעה של הרכב מוזיקת קאנטרי איטלקי. מול הבמה מתקהלים עשרות איטלקים ואיטלקיות בבגדי בוקרים ורוקדים Square dance בהתלהבות. מחזה סוריאליסטי משהו ולא צפוי באמצע עיירת נופש איטלקית.

איפה מרקו?

צ'זנטיקו היא העיר בה גדל מרקו פנטני, הנחשב לגדול הרוכבים האיטלקים בתקופתנו, ולמרות הסיום הטרגי של הקריירה המפוארת שלו ושל חייו, הוא עדיין נערץ על האיטלקים בכלל ותושבי האיזור בפרט. אחת הסיבות לתזמון הביקור שלנו היא השתתפות בגראן פונדו Pantanissima שמארגנת משפחתו של פנטני ושיתקיים ביום הרכיבה האחרון שלנו באזור, ואת היום הלפני אחרון אנו מנצלים לרכיבה רגועה יחסית בדרכים בהן רכב מרקו. בראש אחד הטיפוסים  חונה רכב ישן, ולידו על הכביש איש זקן עם נכדו מחזיק ביד דלי צבע ורוד ומברשת צבע, וצובע מחדש כיתובים שעל הכביש – "פנטני", "אנחנו תמיד איתך מרקו". האיש מספר לנו שהוא היה מעריץ של פנטני עוד מתחילת הקריירה שלו וליווה אותו לכל המירוצים שלו בכל העולם. הוא גם זה שלדבריו העלה סלע ענק מהעמק וקיבע אותו כאנדרטה בראש העלייה, כולל צילום של פנטני המתנוסס עליו. הכביש מלא בכיתובים, והוא עובר עליהם אחד אחד עם צבע טרי לכבוד התחרות שתתקיים למחרת, ותחרות מקצוענית נוספת של שם פנטני שתתקיים באזור שבועיים לאחר הגראן פונדו. הנכד עוקב אחרי הסבא. מחזה מרגש. רק כשנרד בירידה למטה לצד השני נבין את גודל המשימה – כל ארבעת הק"מ של העלייה מכוסים בכתובות אותן יצבע האיש באותו יום. הרכיבה היום מעט פחות מאומצת ואנו מוצאים יותר זמן לקשקש עם אנדראה וגם ללמוד מעט סלנג שישמש אותנו מול הנהגים הבודדים שאינם מתחשבים ברוכבי האופניים. אנו גולשים חזרה בעמק ציורי לכיווון צ'זנה. זהו יום שבת והיום אנחנו רואים על הכבישים הרבה רוכבים. מולנו מגיע זוג רוכבים, כשלאחד מהם צללית של מקצוען, ואכן מסתבר שזהו אלסנדרו ואנוטי, רוכב מקצועי לשעבר שפרש בשנה שעברה מקבוצת אסטנה, ובאמתחתו 4 נצחונות שלבים בנג"ש קבוצתי בג'ירו ובוואלטה. אלסנדרו ושותפו העסקי הגיעו גם הם למלון Lungomare לקראת הגראן פונדו, והם מצטרפים אלינו לקפה במרכז צ'זנה. אלסנדרו מאד ידידותי והוא מספר לנו על פעליו ותכניותיו לעתיד (הוא מקים כרגע מיזם של מחנות אימונים לרוכבים בדולומיטים) ואנו נהנים מקצת אבק כוכבים. אנו ממשיכים למלון והם ממשיכים לדרכם עד שנפגש שוב בבריכת המלון אחה"צ. אנו חוזרים למלון אחרי 72 ק"מ רגועים אך עמוסי חוויות, וסוף סוף מוצאים קצת זמן לרחוץ בים ובבריכה, ולקבל מסאג' מפרק (כן, זה היה יותר מפרק ממפנק) בספא של המלון. מחר מחכה לנו גראן פונדו, ולצערינו תחזית מזג האוויר אינה אופטימית.

Pantanissima

התחזית מלחיצה, ואנחנו מתלבטים איך להתארגן מבחינת ביגוד. אמנם הבאנו איתנו ביגוד חורפי, אבל השילוב של גשם עם טמפרטורה נוחה מבלבל אותנו. אנחנו קמים מוקדם. בחשוך, ואכן בחוץ גשום ורטוב. יש לנו כ-5 ק"מ רכיבה עד נקודת הזינוק, כך שאנו יוצאים ברכיבה רגועה, עם טפטוף קל, ורוח חזקה. בסוף הימרנו כולנו על חולצות הPerfetto של Castelli (בד דק דוחה גשם ורוח, גרסה קלילה יותר של ה-Gabba המפורסמת), עם שרוולים קצרים ומחממי ידיים, וללא מחממי ברכיים או ציוד גשם נוסף. בהמשך זה מתגלה כהימור מושלם. בקו הזינוק העניינים רגועים יחסית. כ-600 רוכבים בלבד מתוך ה-1,000 שנרשמו מראש הגיעו. האיטלקים ככל הנראה לא לחוצים על רכיבה בגשם, ומזג האוויר גרם ללא מעט רוכבים לוותר. חוץ מאיתנו כולם כמעט מגולחי רגליים, והרבה רוכבים מסביב לובשים חולצות עם כיתוב של פנטני. מילות ברכה ממשפחתו של פנטני, ואנו יוצאים לדרך. המספרים שקיבלנו ממקמים אותנו לקראת סוף הפלוטון, ועם הזינוק אנו מצמצמים מעט קדימה, אך הרוח החזקה, הגשם הקל, הרוכבים העצבניים סביבנו והכביש הרטוב לא מאפשרים יותר מידי תמרון. לאחר כחצי שעת רכיבה עם ניסיונות גישור והתקדמות, אנו מוצאים את עצמינו בדבוקה הטרוגנית, עם כמה רוכבים טובים וגם כמה מפחידים, כאילו שמאטים בפתאומיות מבלי לסמן, או שנדבקים אליך יותר מידי. זה מה יש. המסלול כולל 3 עליות עיקריות, ולאחר כ-45 ק"מ של טיפוס מאד מתון אנו מגיעים לעליה הראשונה שתיקח אותנו לגובה 500 מטר מעל פני הים. כאן הפלוטון כבר מתפרק, נימי ורז רוכבים קדימה ומחכים לי בתחנת הרענון הראשונה בראש העליה. למרות שנימי אמר שירכב רגוע הוא מפוצץ קצב די חזק (רק כדי להיכנס לפרופורציה – נימי עושה זאת ב-17 דקות טיפוס לעומת מנצח היום שעשה כ-12 דקות). אין הרבה גשם, והכביש לאט לאט מתייבש, אבל האוויר לח, והזיעה ניגרת למרות הטמפרטורה הנוחה. תחנת הרענון מפנקת עם עוגות, בננות, פיצות, ומשקאות, והאיטלקים החביבים מזכירים את צוותי ההאכלה באפיק ובסמרתון ברצון שלהם לעזור. לאחר רענון וקצת צילומים אנו שועטים למטה בירידה המהירה והמפותלת, אולם עקב הכביש הרטוב לוקחים את הסיבובים בזהירות יחסית. בתחתית הירידה אנו פגשים את ירון, שותפו של רז ל-Twenty Peaks שמחכה עם מצלמה, ומשם אנחנו ממשיכים. זוהי גם נקודת הפיצול למסלול הבינוני של 105 ק"מ (Medio Fondo), אבל בגרופטו הקטן שלנו אין סימני שאלה ואנחנו ממשיכים כמתוכנן למסלול הארוך. אנחנו ממשיכים בטיפוס מתון יחסית על פני כ-25 ק"מ, כאשר נימי ורז מחליפים תורות מול הרוח, עד שאנחנו מגיעים לטיפוס העיקרי של היום לגובה של כ-750 מטר. ההרים מסביב גבוהים יותר והנוף פתוח ומרשים, ושוב מתחיל מעט גשם. אני לוקח את העלייה ברגוע, עם עצירות צילום, וחובר לנימי ורז בתחנת הרענון בראש העלייה. הירידה למטה מפותלת ומשובשת, ובעיקר אינסופית, ואנו רוכבים בריכוז מלא, כשהחיוך לא יורד מהפרצוף. בכל מפגש כבישים עומדים מתנדבים ומסדירים את התנועה. כנראה גם הם חברי משפחה או משהו בסגנון. ה-Pinarello מוכיחים את עצמם גם כאן כמכונה מדהימה. לאחר כ-30 ק"מ מהירים במגמת ירידה, אנו מגיעים לתחתית העלייה לMontevecchio, העלייה האחרונה להיום אותה ירדנו אתמול. סה"כ כ-4.5 ק"מ עם כ-250 מטר טיפוס, אבל לנו יש כבר 130 ק"מ ברגליים. בעלייה אנחנו רואים את כל הכיתובים שצבע הזקן מאתמול, ומבינים איזו השקעה זה דרש. נימי ורז פורצים קדימה, ואני מתחיל רגוע, ולאט לאט מגביר כשאני רואה לפני קבוצת רוכבים שאני מרגיש שאני צריך לעבור. בראש העלייה אני פוגש שוב את נימי ורז. ואנו מבינים שאנחנו כבר די בחלק האחורי של המירוץ, כי מתחילים כבר לקפל את השער שהוקם בראש העלייה. קצת תמונות ורענון, ואנחנו יוצאים לעוד כשעה של רכיבה, שמתחילה בגבעות מתגלגלות במגמת ירידה, עם מעט קירות, ומסתיימת ב-20 ק"מ של מישור מתיש מול הרוח. נימי מוביל רוב הזמן בגאון מקדימה, ומתאר בסגנונו המעודן את מה שעבר עליו: "…שייגמר כבר הח@# הזה…״ שורף לי כל נים ושריר בגוף, העבודה מול הרוח כבר קשה על גבול המייאש, ואני עמוק בשיחות רציניות עם עצמי בתוך הראש". אבל עם כל זה אנחנו לא מרפים ולא מורידים קצב עד הכניסה להקפה אחרונה באיצטדיון העירוני. אנו מסיימים בכ-6 שעות ורבע, סה"כ 164 ק"מ עם 2,300 מטר טיפוס. אנו מגיעים כבר אל סוף טקסי הפודיום, אוספים מגש אוכל ובירה מהבשלניות האיטלקיות, ויושבים להשלים קצת אנרגיה. המנצחים יוצאים עם בקבוקי יין, שקי פסטה וכמובן גביעים ומדליות, וזה מרגיש לגמרי כמו אירוע משפחתי. בהמשך נפגוש את אמו של פנטני לתמונה משותפת, נספר לה שהגענו כל הדרך מישראל וכמה נהנינו מהרכיבה, ונתגלגל חזרה אל המלון. הגוף בהחלט מרגיש את ארבעת הימים האחרונים בהם רכבנו כ-400 ק"מ. ארוחת הערב האחרונה שלנו במלון גם היא לא מאכזבת, ומשפחת פזוליני החרוצה מפקחת על העניינים ביד רמה.

סוף דבר

כאמור, לא חסרים אזורי רכיבה באיטליה. שאלנו את אלסנדרו ואנוטי למה צ'זנטיקו?: "בדולומטים יש מוצר מאוד ספציפי: עליות בשיפועים אכזריים ובאורך גבוה. הנופים הם דרמטיים: צוקים נישאים, מלאי הוד והדר, ובגלל שאלו למעשה האלפים האיטלקיים, העונה קצרה ומזג האוויר יודע להיות קיצוני וקשה. פה בחבל אמיליה רומנה הגאוגרפיה מתונה יותר. אתה יוצא מעיר על חוף הים האדריאטי, רוכב חימום טוב במישורים של שדות ואחוזות ומגיע לחבל הרי הפנינים, שהוא פחות קיצוני בשיפועיו מהדולומיטים. מזג האוויר פה נוח יותר לאורך כל השנה, העונה ארוכה יותר, הנופים הם של איטליה הקלאסית, קרי העמקים האינסופיים והכרמים בסגנון טוסקנה, והעליות אולי אינן הכי קיצוניות, אבל אתה תקבל את מנת הטיפוס היומיומית שלך בלי הרבה בעיות".

מיזם הTwenty Peaks יציע לקראת אביב 2018 גרסה הכוללת 10 עליות כביש בארץ ו-10 עליות באיזור צ'זנטיקו, כולל השתתפות בגראן פונדו Nove Colli (תשע העליות) המפורסם המתקיים באזור בספטבמר. רז מלחי מ-Twenty Peaks מוסיף: "זה לא שאנחנו לא מתכננים להוציא בהמשך קבוצות טוונטי פיקס גם ליעדים בדולומיטים, אבל צ׳זנטיקו לא הפכה להיות יעד תיירות אופניים מוביל באיטליה במקרה. עשרות קבוצות תיירים, במספר מלונות ממלאות פה את העונה. קבוצות מקצועניות מקיימות פה את מחנות האימונים של תחילת העונה שלהם, האוכל מעולה, יש ים, חופים ואטרקציות תיירותיות מרובות״.

חוויית האירוח במלון Lungomare הייתה מושלמת. לא הפסקנו להתפעל מהאנרגיה הבלתי נגמרת של משפחת פזוליני, ומהיחס החיובי של כל הצוות. המלון מספק חבילות הכוללות הדרכה, השכרת אופניים וכל השירותים הנלווים, לכל רמות הרכביה. "מלון אופניים זה כי אנחנו אוהבים את הקהל הזה", מספרת לנו סילביה. "במרץ, אפריל, ומאי יש לנו טריאתלטים ורוכבים פה… מחנות אימון וכולי. לטריאתלטים יש פה מחנות אימונים מעולים, ריצה, שחייה בים, בריכה מחוממת עבורם. יש לנו קבוצת ישראלים בספטמבר, קבוצה שמגיעה לנובה קולי". כשאנחנו שואלים על ריצ'יונה השכנה שאליה נוסעים לא מעט ישראלים אומרת לנו סילביה כי "גם בריצ׳יונה יש מלונות אופניים, אבל שם הרוכבים יוצאים ישר לעלייה. פה יש קהל נהגים שמורגל לתת כבוד וספייס ואפילו אהבה לרוכבים". אז אם אתם מחפשים לאן לסוע, יעד מהנה ומגוון, אנחנו מציעים לכם בחום לשקול את צ'זנטיקו וHotel Lungomare. ואל תשכחו למסור ד"ש לסילביה, לורנצו והמשפחה.

הו צ׳זנטיקו, היית טובה אלינו // הצד של נימי כהן

חבורת הרוכבים הפרטית שלי נסעה ביחד כבר מספר פעמים לחופשות רכיבה או תחרויות רב יומיות בחו״ל על אופני הרים, אך טרם התקבצנו לחופשת אופני כביש ביירופה הקלאסית. כשחושבים על זה, זו ממש שטות, כי לטעמי אפשר לדפוק בארץ אחלה טיול רכיבת שטח מדהים, רב יומי, מפנק, בעוד שבכביש המצב בעיייתי לאללה.

זו הסיבה שבשנים האחרונות אני מוצא עצמי רוכב בכביש רק במסגרת אירועים עם כבישים סגורים או עם קבוצות גדולות ורכב ליווי. אין מקום לרכיבה ספונטנית עם עצמי, מתי ואיפה שבא לי, כמו בעולם אופני ההרים.
זו הסיבה שההזמנה מ-Twenty Peaks נחתה אצלי על רעב מאוד גדול.
הוסיפו לזה את העובדה, שבין מצדדי טיול כביש בצרפת לטיול כביש באיטליה, אני נמנה על האחרונים, ויש פה חגיגה. אני מעדיף את האוכל האיטלקי, השפה האיטלקית, המנטאליות האיטלקית, האופניים האיטלקיים, הביגוד האיטלקי וכולי. המקום היחידי בו הצרפתים נותנים פייט לאיטלקים הוא בנשים אבל מה זה קשור עכשיו.

מלון לונגומארה (הים הארוך כמדומני)

מה אגיד לכם? מלון בו מחכה לכם בכניסה מצד אחד אופנוע BMW משנת 1956 שמור להפליא עם סירה וכל הבלגן ומהצד השני פינארלו דוגמה F10 בשחור בוהק, עושה לי כניסה נעימה. סילביה ולורנצו, זוג נשוי ובעלים ומנהלי המקום (הוא עובד אצלה, אין פה שאלה בכלל) מקבלים פנינו עם הופעה שמרכזת את כל השיק האיטלקי שלא יהיה לנו בחיים, מסבירים לנו את רשת התמיכה והפינוק לרוכבים שהמלון מציע ושנדגום בימים הבאים, ומשלחים אותנו לחדר שלנו, ההוא עם הנוף לים, עם תיק מוזט ממותג בצבעי המלון, שני בקבוקי שתייה של Elite, ועוד צ׳ופרים. בסוף השהייה נתאהב כבר בצוות ובמלון עד כדי כך שלא תהיה לי ברירה ו״איאלץ״ לרכוש לי חולצת רכיבה איכותית של Santini במהדורקת המלון למזכרת.
אנו מתבוננים על לוח הרכיבות היומי שמפורסם על הקיר מול הקבלה ומבינים איך העסק עובהד פה. יש 4 רמות רכיבה מודרכת בכל יום(!), והן מוסברות באופן ברור והומוריסטי, כך שכל רוכב יכול למצוא לעצמו את המעטפת המדויקת והנעימה עבורו. תלוי בחבילה אותה לקחת מהמלון, ההדרכה לא כרוכה בתשלום נוסף, ותצא גם עם לקוח אחד, שזה די מדהים. לדוגמא, אם שכרת אופניים ל-4 ימים ומעלה, ההדרכה כלולה. אנחנו רכבנו רכיבה אחת בסגנון Acqua Gasata (מים מוגזים), שזה מסלולים גבעיים ומהירות ממוצעת של 21-23 קמ״ש, ושתי רכיבות Spritz שמגיעות עד טווחים של 140 ק״מ במהירויות ממוצעות של 27-30 קמ״ש.  כיוון שהתארחנו במלון שבועות ספורים לפני אפיק ישראל 2017, ״מחנה האימונים״ המפנק והאיכותי הזה בא לי ממש טוב.

האיטלקים שעשו את ההבדל

הרכיב הראשון בהפיכת החוויה האיטלקית שלי ליצואת דופן היו אופני העל עליהם רכבתי. זה ממש כיף לטוס לניכר רק עם מזוודה גדולה עמוסה בביגוד רכיבה לכל מזג אוויר, דוושות ונעליים, וללא תיק האופניים המסורבל והמעצבן. במלון יש מרתף אופניים מרווח ומסודר שאני מוכן לעבור לגור בו מחר. ביום הראשון רכבתי על פינארלו GAN, אופני הגראן פונדו של החברה שנראים לעין בלתי מזוינת זהים לדוגמה התחרותית, אך זוויותיהם רגועות יותר, הקרבון רך יותר ובלה בלה בלה. הם היו מאוד מקני בטיחות בירידות, והבנתי שהם נוחים למדי רק ביום הבא. ביום הבא קיבלתי אופניים מחשקים למדי, PINARELLO Dogma F10 חדשים, עם מערכות Dura Ace, גלגלי Fulcrum Racing Zero, צמיגי Vitorria 25 מ״מ, אוכף Selle Italia, בקיצור, אופני על חלומיים ותחרותיים, על טוהרת איטליה למעט התמסורת. אני חייב להגיד שלו הייתי משכיר אופני פרימיום, כך הייתי בונה אותם. גלגלי אלומיניום תחרותיים וקלים ולא קרבון, דורא אייס ולא אף מערכת אחרת וכולי. האופניים היו חלומיים. קשיחים להפליא (נוחים ליום ארוך באוכף הם לא, עוד נקודה להערכת המקצוענים דוגמת קבוצת סקיי), מפלצת דאונהיל בכל כביש, ישר, רטוב, מחורץ, מטפסים מצוין וסקסיים להחריד.

לורנצו, האיטלקי שכיוון לנו את הקוקפיטים במיומנות עם מד מומנט יפהפה של Mariposa, הוא נקודת האור השנייה. איש עדין, רוכב וותיק ולא מתלהב, שלקח אותנו לסיבוב ההיכרות המקומי ביום הראשון, עם הרבה הסברים על התרבות, העיירות, ההיסטוריה, המבנים, ועצירות בבתי קפה או ברים מתוזמנות להפליא. צ׳זנטיקו שוכנת על החוף, ולכן כל רכיבה תתחיל במישורים, ואז תגיע לשיפולי הגבעות, ומשם אפשר להתחיל להתקדם להרים אמיתיים. לורנצו הוא האיש המושלם להוביל אותכם ברכיבות האלו, שלא מתחילות בטיפוס אכזרי ולא נגמר (אחד היתרונות של צ׳זנטיקו מבחינתי).

אנדריאה הוא האיטלקי (הנערץ יש לומר) שהשלים וסגר את החוויה. אם המטרה שלכם בטיסה לחו״ל היא יותר מחנה אימונים מאשר טיול, אם מהירות ממוצעת של 27-30 קמ״ש על יום שלם נשמעת לכם סבבה, אם אתם נותנים בראש כדרך חיים, אנדריאה יעניק לכם את מבוקשכם, ועוד קצת. הנוסחה שלו להגעה למהירות הממוצעת היא פשוטה – הוא עובר קדימה, מרביץ קצב רצחני ולא נגמר. אם התעקשתי לעבור קדימה, בשביל הכבוד או המאמץ או העזרה, אחרי דקה שתיים הוחזרתי למקומי הטבעי, או שאפר לרכוב לצידו ולפטפט או לטנף באנגלית משובחת. האיש מקצוען מהדרגה הראשונה, מאוד חזק אבל מאוד קשוב – הוא פה לתת חוויית שירות ולא בא להראות לנו מה הוא שווה. פשוט תענוג של בנאדם ובית ספר לרכיבת כביש.

אוכל, שתייה ומעסה

קמים בבוקר בשעה מאוד נורמלית, יורדים לחדר האוכל עם כל ביגוד וציוד הרכיבה, אוכלים אוכל קרוב למושלם, שותים אספרסו ועוד אחד ולדרך. עוצרים לסנאק וקוקה קולה לפחות בשני מקומות, הכל בעיירות עתיקות וציוריות, שאיכשהו, הכניסה אליהן תמיד על פאבה תלול ואכזרי. חוזרים בצהריים המאוחרים/אחר הצהריים למלון ויש חדר מיוחד לרוכבים ששבים הביתה. נקניקים, חביתות, עוגות, סלטים, דגים מעושנים. אתה מוריד קסדה, כפפות ונעליים, מזמין מהבר בירה או פרוסקו וטוחן. המגמה היא תמיד להעמיס יותר פחמימות ממה ששרפת ברכיבה. בכל זאת, באנו לנופשה…

פה מגיעה צומת לא פשוטה של קבלת החלטות: ללכת לחידר להתרחץ ולנמנם קצת, משהו שאין סיכוי שיקרה בארץ? לקחת עיסוי מפנק כי מחר יש לי גראן פונדו עם 140 ק״מ על הראש? לרדת לחוף לשטוף את העיניים על כמה קמפרי סודה עם זק? או להתיישב בלובי של הבריכה עם אלכס ומשפחתו ולהתבשם אט אט על בירות? לא קל.
בערב יש את הארוחה המרכזית של היום, מיטב מטבח ים תיוכני איטלקי כלומר פסטות, פירות ים וכולי, טרי וטעים ברמה. הארוחה שמלווה ביין אדוםן ולבן תמיד מסתיימת בכוסית גראפה אחת או שתיים לניקוי החיך, והחזקים הולכים לרחוב הראשי לסיים בג׳לאטו. רזים, כאמור, לא תצאו מפה.

גראן פונדו בחו״ל משולב בחופשת אופניים

הגראן פונדו שעשינו, פנטניסימה לזכר מרקו פנטני ועל בסיס רכיבות האימון שלו, הוא גראן פונדו משפחתי צנוע ויפה שמאורגן על ידי ארגון מתנדבים ״לזכר״, ורחוק מהמפלצת המסחרית והמפורסמת שיוצאת מצ׳זנטיקו בכל מאי, ה-Nove colli (תשע הפסגות), עם קצת יותר מ-200 ק״מ וקצת פחות מ-4,000 מטרים של טיפוס במסלול הארוך. הרעיון של החברה מטוונטי פיקס הוא לשלב בכל משלחת ובכל אירוח את הגראן פונדו המתאים מבחינת מיקום ותאריך (הקבוצות של מאי ישתתפו בנובה קולי מן הסתם). אני חושב שהרעיון הזה הוא גאוני, עד כדי כך שכדאי לכל מטייל בחו״ל להפוך אותו ל-must. ממש לבנות את לו״ז הטיול סביב אירוע עוגן מוכח עם ביקורות טובות. אין כמו השתתפות באירוע המוני, עם מלא איטלקים סביבך ובכל הצמתים והתחנות שבדרך, כדי לחוות מבפנים את תרבות האופניים האיטלקית. אתה מתקשר, מכיר חברים, עובד ביחד, מזיע ביחד, נלחם בעליות, עוקף ונעקף – פשוט תענוג. כל מי שנמצא לידך במתחם הסיום, בולע פסטה ולוגם בירה מורטי (הבירות האיטלקיות הן די פרווה יש לומר) הוא אח לחוויה ולאהבה שלך. האיטלקים, יש לומר, מאוד פטריוטיים, ויש להם סיבה. רובם ירכבו על מותגים אילטקיים, ביגוד איטלקי, קסדות, משקפיים וכולי. פשוט תענוג לעמוד על קו הזינוק לחובב אופניים ולראות יצירות קצה ואנשים שהולכים עם התחביב שלהם עד הסוף. עם זאת, ובשונה מהארץ, ראינו גם עשרות זוגות פשוטים ורוכבים שלא נראים בקצה התחרותי, ועדיין נרשמו למסלול המלא. עוד דבר שבלט מאוד לעין: צחי ואני היינו בערך שני הלא-מגולחים מתוך מאות רוכבים… באיטליה לרכוב כביש זה לגלח, אין פה בכלל שאלה או התלבטות. מעניין. את החלק הראשון של הרכיבה עשינו עם יזם גראן פונדו ערד ים המלח, הראל נחמני. הראל נטש אותנו בנקודת הפיצול של המסלול הבינוני, וכשהגענו לפיניש ומחאנו כף בפודיומים, הוא פתאום מופיע עם ביגוד אלגנט לצד המארגנים, מספר על גראן פונדו ים המלח ומעניק עם המארגנים פרס משותף והזמנה לאחד המתחרים. תענוג.

למה צ׳זנטיקו?

מלון לונגומארה בצ׳זנטיקו, לצד בלוודרה בעיירה הסמוכה, ידועים לישראלים, אך לטעמי לא פופולאריים מספיק. אנחנו, הישראלים, תקועים עמוק בתוך עצמנו, וזה הרבה פעמים בעוכרינו. יוצאי צבא מטפסים להרי קרח בדרום אמריקה או במזרח בלי התאקלמות ובלי נסיון. רוכבים לא גמישים, לא רזים ולא חזקים קונים רפליקות של אופני פרו-טור תחרותיים, על אף שהזוג האידיאלי עבורם הוא דווקא זה מז׳אנר האנדיורנס, וכולי. אני קורא לזה ״סינדרום שייטת מטכ״ל״. מסתבר שלאיטלקים עצמם ולאירופאים שהכרנו (קבוצת גרמנים וקבוצה הולנדית) צ׳זנטיקו ומחוז רומניה הוא אחד היעדים המרכזיים באיטליה, כלומר, יש חיים מחוץ לדולומיטים. יתרונות החבל הוא דווקא ברכיבות המתונות יותר. הוא מתאים למי שלא רוצה לצאת מהמלון לטופוגרפיה אכזרית ולאקלים קיצוני (ע״ע דולומיטים), למי שרוצה לשלב קצת תרבות וגוד טיים לצד רכיבות ולא מגיע למחנה אימונים נטו, למי שינצל את ההיצע של חוף, בריכה, מסעדות, מוזיאון פנטני וכמו שראינו אצל אלכס הקצב – למי שמגיע עם כל המשפחה, רוכב חצי יום ומתפקד כאיש משפחה (קצת שפוך) בהמשכו.