כתב: הראל פרי       צילום: הראל פרי

כשאתה נמצא בתוך חלום, על מה אתה חולם?
כשהלב שלך מרים הנחתה למוח שלך והוא מגיב בחיוב, איך אתה מרגיש?
כשאתה נמצא ברגע מסוים במקום היחיד בעולם שאתה רוצה להיות בו, על איזה מקום אחר אתה חושב?

אין לי, ואין אני יכול להסביר מה מניע אותי, מה מפעיל אצלי את המבערים הפנימיים,
ואיך זה בעצם עובד.
אבל ככה זה אצלי, אותו ילד יחף, חף מחולצה, רץ בשדה קוצים, אוכל מכל מה שהשדה מציע לו.
אותו ילד שישב על גבעת כורכר קטנה, וראה את העתיד, חיבר את הלב למוח, והמשיך לחיות כך את חייו.

מאז ומעולם הייתי מחובר, מבין מהן יכולתי, מבין מהן מגבלותיי, מה טוב לי, ואיך זה משתלב עם החיים כאן.
עם הבסיס האיתן שבנינו ביחד, מאפשר המוח לספק את רצונותיו של הלב.

אפריקה מחברת בקו ישיר בין הילד הזה לבין מי שאני היום.
הפשטות, השמחה, הטבע, הטבע הזה שגורם ללב שלי להאיץ ולפעום, מאשר לי שזהו הדבר הנכון.

הילד הזה שרצה רק לגלוש ולרכוב, לקח איתו את האופניים והגיע לקילימנג'רו.

החלום האפריקאי

לפני ארבע שנים, איי שם בתחילת 2016, שמעתי על מישהו שמתכונן לטיפוס רגלי על הר הקילימנג'רו. הסימוך הראשון שעלה לי "אני אעשה זאת ברכיבה"! לא באמת ידעתי אם זה אפשרי בכלל, איפה ההר הזה, מה הנתונים, ומה זה אומר בכלל? אבל זוהי המחשבה שהייתה, והיא ישבה שם וחיכתה שאסיים לתור את הרי אירופה על מסלולי האנדורו הקשוחים בעולם במסגרת ההשתתפות בסבב האנדורו העולמי, ואחרי המשכתי להפליג בנופיה המדהימים של ארצנו,  עם הרבה שעות אוכף, בעיקר לבד.

אחרי הרכיבה השנתית המסורתית שלי להר המונטר, בעלטת ערב חג ראש השנה, וקבלת הזריחה הראשונה של השנה, חזרתי הביתה, ובעודנו יושבים מול מסך הטלוויזיה, חוזרת אליי המחשבה על הקילימנג'רו. באותו הרגע העליתי בפני רינת את המחשבה הישנה, ודקה אחרי, רינת כבר שלחה אליי קישורים של המקום, נתונים, כל מיני כאלו שעלו שכדאי לדבר ולהתייעץ איתם, ומשם כמו סופה נותר לי רק לתאם ולהזמין.

יש החלטה, עכשיו מתארגנים

הר הקילימנג'רו נמצא בטנזניה שבאפריקה, על גבול קניה.

גובהו 5,895 מטר, הוא ההר הגבוה ביותר ביבשת האפריקאית, ההר הינו הר געש רדום.

אני אוהב את הלבד, להחליט מה טוב לי ולשמור על זה, ובכל זאת הצעתי לשלושה חברים טובים שלי להצטרף, אך ידעתי שלבסוף אהיה לבד עם ההר הזה, ואין סיכוי שמישהו יצטרף אליי.

אחד הדברים שהטריד אותי יותר מכל הוא עניין מזג האוויר. איך אגיב לקור העז? מה צריך ללבוש? מה לקחת, מה לקנות? ועוד הרבה שאלות ותהיות בנושא. בד"כ אני אפילו לא לובש מעיל, אז העניין הזה בהחלט העסיק אותי. בסופו של דבר, לקחתי שני זוגות של ביגוד תרמי תחתון, ביגוד רכיבה ארוך, חליפת גשם איכותית, ומעיל חם במיוחד יחד עם מכנס סקי, ללילות ולפסגה הקפואה.

וולקאם טו אפריקה- מגבשים צוות

טנזניה, נמל התעופה קילימנג'רו.

נסיעה של כארבעים דקות לעיר מושי. המקום נראה כמו ספארי אחד גדול, ירוק בוהק, מלא מקומיים יחפים ולבושים בשלל צבעים, תלבושות ביה"ס מודגשות בירוק כגוון הדגל, השיניים הלבנות של המקומיים בולטות בחיוכים ללא הפסק.

לטיפוס הצטרף אליי רוכב מקומי שכבר טיפס פעמיים ברכיבה, ועוד עשרות פעמים ברגל.

חברי הצוות הנוספים מנו שבעה פורטרים, אשר סחבו את האוהלים, את המים, האוכל, את התיק שלי ואת הציוד האישי שלהם, למשך כל המסע ובחזרה.

קלימנג'רו, הנה אני בא

אחרי התאקלמות של יום אחד, התחלתי לטפס.
מוצא את עצמי אחרי רכיבה קשוחה בשיפוע חד ובגשם שוטף, ישן באוהל באמצע שום מקום בגובה של כ 2,800 מטר. העננים פינו את הרקיע לחגיגה של הכוכבים שמאירים לצד הירח, אשר בחר דווקא היום לחייך אליי בתוך כל הפירוטכניקה של היקום.
והלב, הלב כל כך שמח, והמוח מאושר.
וזה, זה רק חלק של היום הראשון…

בבוקר יום שני, השמש זרחה והתנאים נראו נפלאים לצאת לרכיבה.
העליות תלולות במיוחד, אמנם רק כעשרה ק"מ, אבל משופעים למכביר.
מגיעים להורומבו, אחרי כ 1,000 מטר טיפוס, ולגובה של כ 3,800 מטר.
(אם זה היה תלוי בי, היינו כאן אתמול…)
אחרי שעה קלה, מתחיל להיות קר במיוחד. הפורטרים עדיין רחוקים, ואני לבוש בביגוד קצר ומעיל גשם מעולה של פוקס.
אחרי כמה שעות, הפורטרים מגיעים ואני מתלבש בהתאם.
בצהריים אנחנו יוצאים לסיבוב רגלי לסלע הזברה, כשמו כן הוא, פסים טבעיים של שחור לבן, 4.5 ק"מ מעגלי, ו 400 מטר טיפוס, כל זאת לצורך הסתגלות לגבהים.

בגבהים באופן כללי ובאזור הזה בפרט, אין ממש תחזית מדויקת, אלא משהו עונתי בלבד, ושום דבר אינו צפוי.
ההתאקלמות לגובה היא אינדיבידואלית, ולשמחתי הגוף שלי לא היה זקוק להסתגלות זו, ולאורך כל הדרך המדדים שלי היו סביב 90% חמצן בדם.

לקראת אחה"צ נכנסה סערה להמשיכה לתוך הלילה. אין ממש שינה, הבקתות מחוררות, והקור חודר.

בוקר טוב וסוער פוקד את היום השלישי, המוביל שלי בכלל חשב להישאר כאן, אבל אני, שנאמן לרכיבות מהיר ועצבני, יושב דרוך וממתין להפוגה.
סביב השעה עשר, השמש מציצה ואני כבר מוכן ליציאה.
המדריך שאל אותי אם באתי ליהנות או לשבור שיא? עניתי לו שבאתי ליהנות והכל יחסי, וכשאני על האוכף, אז אני דוהר.

יצאנו לקיבו, עוד 1,000 מטר טיפוס על עשרה ק"מ של רכיבה.
מדוושים בעליה, ומגיעים לדרך סלעית, טכנית מאוד, נראית כחגיגה בדרך למטה, אבל אנחנו בעליה… קצת דוחף את האופניים, קצת רוכב עד להגעה לשביל שהמשכו זורם בדרך למעלה.
ממש בסיום הקטע הטכני, חוזרת הסערה. הטמפרטורה צונחת ל 15 מעלות מתחת לאפס, בתוספת רוח פנים של 25 קשר, וגשם שעף אופקית לתוך העיניים.
הרכיבה הופכת להיות קשוחה וקשה יותר ויותר, הקור חודר ואני חייב להמשיך לדווש כדי לשמר את חום הגוף.
במיקום הזה ובתנאים האלו לא ניתן לבצע חילוץ כלשהו.
אני מביט לעתים לצדדים ורואה משהו נוצץ על האבנים הקטנות, מתקשה להבין מה זה, אחרי זמן קצר אני מבין שזהו שלג, המחזה מרהיב ומיוחד.
בדרך עוצר אותי בחור אוסטרלי, ומבקש להצטלם איתי, הוא רוכב שם בבית באוסטרליה, וממלא אותי בשלל מחמאות אשר מחממות את הלב. אך דקות אלו גובות מחיר גבוה, והן שואבות את יתרת חום הגוף המועט שנשאר לי.
חוזר לאוכף, ומרגיש קיפאון, מצב זה הלחיץ אותי מאוד, אך המשכתי בתקווה שאתחמם בחזרה ובמהרה.

מגיעים לקיבו, כ 4,800 מטר, אחרי כמעט ארבע שעות של הישרדות בעוצמות הטבע.
אני זורק את האופניים ורץ לאחת הבקתות.
האצבעות שלי קפואות וללא כל תחושה כבר די הרבה זמן.
הדם מתחיל לזרום מחדש והכאבים עצומים, חבורה אמריקאית מגישה לי כוס תה, ואני מתפתל מכאבים.
אחרי כמה דקות, יצאתי להצטלם, מותש אך מרוצה.
קיבלתי בקתה מול פסגת הקילימנג'רו, ופתאום כאילו ממש לכבודי, יצאה השמש, בדיוק מול השפיץ של גג הבקתה, ורק במקום הזה נהיה חמים.
לקחתי כיסא והתישבתי למשך כרבע שעה להתחמם מעט, עד שהשמש התכסתה בעננים.

המדריך ניגש אליי ואמר שאהיה מוכן ליציאה בחצות לפסגה.
הרגשתי בחילה, הגוף רעד מהקור, והזמן שנותר לא מספיק בכדי לאפס את הגוף.

קצת לפני חצות, מגיע המדריך, בודק את החמצן בגוף, התוצאה 70%.
אמנם התוצאה טובה, אך המדריך טען שאני בלחץ ואין סיכוי שזו האמת, אני נרגע והתוצאה קופצת ל 88% – רק אחוז אחד פחות משלו…

יוצאים לדרך, אחד מהפורטרים מציע שהוא ייקח את האופניים לפסגה.
צעד, הפסקה, נשימה, צעד, הפסקה, נשימה…
אנחנו עולים בקצב מצוין, ועוקפים קבוצות שיצאו כשעה לפנינו.
הדרך לפסגה היא באורך של כ 1.5 ק"מ, על 1,100 מטר טיפוס. כל שניים/ שלושה צעדים מטפסים מטר, ואין ממש חמצן לנשימה.
שוב מתחילה סערת שלגים ורוח עוצמתית, מסתבר שסערה כזו התרחשה כאן גם ב 2007, וההר והמרחבים שמתחתיו לבשו לבן.
אנחנו מגיעים לפסגת הקילימנג'רו. רגע לפני המדריך לוקח ממני את הטלפון ומנסה לצלם אותי, כשברקע פסגת ההר והשלטים, הפסגה חשוכה לגמרי, הרוח חזקה, והשלג עף בעוצמה. רוב המטפסים כבר התחילו לרדת לפני שהגיעו לפסגה, ואנחנו גם מתחילים בצעדינו מטה.
מכיוון שזוהי סערת שלגים, הדרך למטה משתנה לחלוטין, ולא רואים מה הדרך הנכונה לרדת, ואני שציפיתי לרדת ברכיבה, חושב על רק איך להגיע למטה הכי מהר. ע"פ התחזיות צפו שב 2020 יימס השלג לחלוטין מהר הקילימנג'רו, אבל אחרי הבוקר הזה, השלג שירד יישאר שם עוד הרבה שנים.

מגיעים לבקתה, אני רועד מקור, רעב מאוד ועם בחילה מציקה.
מוריד את הבגדים ומתלבש בביגוד חם ומפנק של פוקס- נכון שזה נשמע כמו פרסומת, אבל זה החזיר אותי לעניין הרכיבה ולהתמקד, ומכאן זו תהיה חגיגה.
חשוב לציין שאני לבד, אמנם עם מוביל ופורטרים, אבל עדיין לבד, ההחלטות שאקבל הן תמיד רק שלי, לטוב ולרע.
המדריך נכנס לבקתה ומוצא אותי יושב בתוך שק השינה.
אני שואל אותו אם הוא מוכן ליציאה.
לקח לו כמה שניות להבין על מה אני מדבר, ושאל – אז למה אתה יושב בתוך שק השינה?
מיד יצאתי משק השינה, ונעלתי את הנעליים על שני זוגות הגרביים הרטובות…

ברגעים קשים, צריך להיות ממוקדים, להמשיך בתנועה, לא למצמץ, רק להמשיך. ההצלחה טמונה במטרה, וכל עוד אני נצמד אליה ולתכנית, אני מרגיש שניתן לחצות כל מכשול. הרי בעוד כחצי שעה יהיה הרבה יותר נעים, ובעוד שעה אני כבר אוכל בננה טעימה, חצי אבוקדו ותפוז ב 25 מעלות חמימות ונעימות…

טס במורד המרחבים הלבנים שסערת הבוקר יצרה, עוצר וממתין למדריך מידי פעם.
המדריך מילא אותי במחמאות לכל אורך הדרך, וטען שהפתעתי אותו בכל פעם מחדש, ולא הבין איך אני טס במורד כאילו רק התחלנו עתה.
אחרי פחות מחצי שעה הגענו להורומבו, כבר נעים יותר ואני מספיק להתקלף מהביגוד הארוך עד שהמדריך מגיע.
אנחנו בוחרים בדרך הארוכה ונהנים כל הדרך עד למושי החמה, ממינוס 25 מעלות לפלוס 35 מעלות.
74 ק"מ מביאים אותי לגסט האוס הנעים. חיבוקים וחיוכים, זהו נגמר, פחות מ 70 שעות של חוויה עוצמתית, מטורפת, ומיוחדת.

הפסגה היא חלק מהדרך, ולא רק המטרה.
בדרך הכרתי אנשים טובים, אוכלוסייה שונה, מנהגים אחרים, מדינה חדשה ועוד ועוד.
הפסגה הביאה אותי לחוות את כל הדרך, ליהנות ממנה, לקבל אותה ולהמשיך הלאה.

מכיוון שסיימתי לפני הזמן, המשכתי לרכוב בשלושת הימים שנותרו לי כאן.
רכבתי למפלים דרך הכפרים הפסטורליים והמדהימים, המקומיים מברכים לשלום ב "ג'מבו" ומלאי חיוכים, הג'ונגל הזה שלא נגמר, מעצים את החוויה.
רכבתי  בספארי בין הזברות, הג'ירפות והבבונים, והנוף והמרחבים עוצרי נשימה.

תודות

לרינתי אהובתי, שתמכה, עזרה, וקידמה את כל האירוע הזה.
תודה לבן אלוני וצוות מצמן את מרוץ פתח תקווה שדאגו שאופני הסנטה קרוז טולבוי שלי יהיו במצב מושלם, והכל ללא כל תקלה אחת.
תודה לאדיקס, אדי קלדקס מפוקס, שדאג לצייד אותי במיטב הביגוד הטוב ביותר בעולם בדרך לפסגה.

וכל שנותר לי, הוא לעכל, לחייך, ולחשוב על הדרך לפסגה הבאה…

הראל פרי
טנזניה קילימנג'רו
מרץ 2020