רכב, צילם וכתב: גילעד שדה

אחרי החוויה בחבל Kashubia ולאורך החוף הבלטי של פולין, גלעד ממשיך במסע ועובר לגרמניה משם הוא שולח לנו את החלק הראשון של חוויותיו ממדינת הענק.

בסוף חודש אוגוסט כשאני כבר ממש לקראת חציית הגבול אל צרפת ואחרי חודש בגרמניה קריינית הרדיו אמרה משהו בגרמנית שתכלס לא ממש הבנתי. ישבנו בסלון של נטליה יחד עם בטינה רגע לפני יציאה למסיבת יין על סירה בנהר הנקר (על זה בפרק הבא על גרמניה) ושתינו יין. הן התחילו לצחוק ונטליה אמרה:
"אין ספק שרק לך זה יכול לקרות!"
"מה" שאלתי,
חששתי שקרה משהו למכנס הלבן שרק קניתי ב 15 יורו או לחולצה שהיא מצאה בארון כשניסתה לחשוב איך מכניסים את רוכב האופניים שלא מחליף בגדים ביום יום למסיבה עם קוד לבוש.

חודש אוגוסט 2021 היה הגשום מזה 15 שנים, נטליה אמרה וצחקה. בטינה הוסיפה: נראה שזכית בקיץ הטוב ביותר לרכיבה לאורך גרמניה.

ואכן, אחרי החדשות על ההצפות בדרום גרמניה, עדיין לא חשבתי שאתמודד כמעט באופן יום יומי עם גשם שלפעמים היה בלתי פוסק ובימים אחרים דאג לחזור רגע אחרי שהתייבשתי.
לא הייתי מוכן נפשית לגשם בכמות הזו וללילות עם גשמים בלתי פוסקים שבחלקם כמו שתקראו בהמשך, אפילו חששתי לפתוח את הציוד בתוך האוהל.
אבל מהר מאוד הבנתי שאין ברירה והגשם הוא חלק בלתי נפרד מהמסע באירופה בכלל ובגרמניה בפרט.

Berlin Freedom Dinner

אל ברלין הגעתי מפולין אחרי שהתחסנתי לקורונה תוך כדי המסע בפולין, אחרי מספר ימי מנוחה חציתי את הגבול לגרמניה. בתכנית עצירה ל 3 אולי 4 לילות קיץ בבירת אירופה אליה הגעתי אין ספור פעמים אבל רק בחורף. בפועל נשארתי 12 יום מנסה לתפוס יום יומיים של קיץ וזה לא ממש עבד. למזלי רגע לפני שעזבתי קיבלתי אישור כניסה לאחד מהאירועים המעניינים ביותר שקרו בברלין מאז פרוץ הקורונה.

ארוחת ערב על מסלול הנחיתה בשדה התעופה טיגל שנסגר בנובמבר 2020 תוך כדי הקורונה. שדה התעופה שנבנה על ידי חיל האויר האמריקאי בתקופה שבה העיר הייתה מחולקת, שדה התעופה היה חלק בלתי נפרד מהרכבת האווירית שהזינה את העיר בין יוני 1948 וספטמבר 1949 בהם הרוסים לא אפשרו מעבר קרקעי לבעלות הברית. השדה נבנה באתר בו הציבו הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה סוללות נ"מ שהושמדו על ידי חיל האוויר הבריטי.

את הדרך לארוחה עשינו על אופניים, נראה היה שיש חלון זמן ללא גשם שכאילו ותוכנן מראש רק כדי לאפשר ל 3,000 הסועדים שהצליחו לקבל את הכרטיסים שחולקו בחינם מתוך כ 100 אלף איש שניסו להזמין אותם.
ארוחת הערב שכללה אוכל צימחוני נארזה בקופסאות קרטון לבנות והתפריט הפתיע לגמרי באיכות, בטעם ובסכום הרב פעמי שיוצר ממתכת קלת משקל והגיע "בהזמנה מיוחדת" לטובת סט הבישול שלי…
אימצתי את הסכו"מ שבקופסה, תכלס סט רב פעמי וקל משקל זה לא משהו שמקבלים כל יום בארוחה שנעשית על מסלול נחיתה.

החיים עפ"י הטלת מטבע

ימים של שוטטות וצילום רחוב בברלין, הרבה בירה ולא מעט גלידה גם בגשם הסתיימו להם בהטלת מטבע. את רוב השהות שלי בברלין העברתי בביתה של וויבקה, חברה טובה שבעלה המרוקאי מוסלמי מעולם לא פגש ישראלים. הוא היגר תוך כדי הקורונה לברלין ובעיר הולדתו הוא חונך לשנאת הציונים.
כשנפגשנו לבירה וסיפרתי לה שאני מתכנן לעזוב את העיר תוך יומיים היא הציעה שאשן אצלם בבית ואכיר בן הזוג שלה.
קבענו בשישי לבירה בפארק והגעתי לאחד מהמפגשים המעניינים שהיו לי במסע עד כה: רנטה, טטרית מקזן בירת טטרסטאן שברוסיה, אמין המרוקאי, אריק שהיגר מאפריקה, יסמין האוסטרית וויבקה ומריה שנולדו בברלין.

כולם ישבו על שמיכה בלב הפארק והמטירו עלי שאלות בנוגע לאופניים העמוסות. נושאי השיחה התחלפו בקצב פסיכי ועוד ועוד אנשים שסתם עברו ברחוב הצטרפו למסיבה, מידי פעם אמין ואריק קפצו לשפיטק (ככה קוראים הגרמנים לקייוסקים שפתוחים עד מאוחר) להביא בירה נוספת כולל ארגז בירה ללא אלכוהול שקנו בטעות וגרמו לכולנו להישפך מצחוק.

את שאר הימים בברלין העברנו בשוטטות על האופניים, סימון V על כל הגלידריות הטובות ביותר של ברלין וגם ארוחה במסעדה האסייתית האהובה עלי בעיר.

בין גשמי הזעף לקרני השמש מצאנו מחסה לא מעט פעמים ולפעמים פשוט המשכנו לרכב סחוטים לחלוטין.

את היום האחרון העברתי בבדיקה שהכל תקין על האופניים, קצת תיקונים והרבה התלבטויות. האם לחצות לצרפת דרך הולנד ובלגיה או להמשיך דרומה בגרמניה ולרכב בדרך הקשה יותר פיזית אבל משמעותית יפה יותר.
וויבקה הציעה שאטיל מטבע אז אימצתי את הרעיון והטלתי את המטבע רבע שעה לפני היציאה לדרך. הפור נפל, אני בדרך אל בוואריה.

אבל, בגרמניה הכל התפקשש, ככה זה הרגיש לאורך הרכיבה מברלין אל בוואריה.

גשם כבד

שש בערב יצאנו וויבקה ואני מביתם אל חומת ברלין כדי לעשות סלפי יחד. משם התחלתי ברכיבה דרומה, 45 ק"מ של טפטוף לסירוגין לא עצרו אותי וברגע שמצאתי חלקת יער שנראתה נוחה (בחשיכה) דחפתי את האופניים פנימה והתחלתי לחפש את הנקודה הטובה ביותר לפריסת האוהל.
משב רוח פראי ריסק את האופניים שנשענו על עץ והבנתי שאין לי הרבה זמן עד לגשם הזלעפות. הקמתי את האוהל במהירות וזרקתי את כל הציוד פנימה, קשרתי את האופניים לאחד העצים וזחלתי אל תוך האוהל מנסה להימנע מהגשם המשוגע שהתחיל להתקיף.
שנים של מסעות בעולם, ברכסי הרים נידחים ובאזורים פראיים באמת, והלילה הזה, לא רחוק מברלין נכנס אל רשימת הלילות הפרועים ביותר שהעברתי בשטח. מבול בלתי פוסק כשאני יושב באוהל ומנסה להבין האם הנזילה שהתחילה היא פתח קטן ולא מזיק במיוחד או שזה הולך להפוך לליל הישרדות.

ישבתי במרכז האוהל והשארתי את כל הציוד בתיקים היבשים, חיכיתי לראות האם הנזילה מאיימת על השינה הנוחה והכנתי את עצמי נפשית ללילה במעיל ושמיכת מילוט. אומנם ביליתי לא מעט בשטח עם שמיכת מילוט בלבד אבל זה היה לפני שנים כשהחלטתי לנסות ולראות האם שמיכת מילוט באמת עובדת.

בסופו של דבר הנזילות המשיכו לצדדים ולא סיכנו את הלילה בשק שינה אז פתחתי את שק השינה בלבד, התמקמתי במרכז האוהל והכנתי בהישג יד ערכת חימום לחירום למקרה שהלילה ישתבש.

את היום הבא העברתי ברכיבה בחבל הסקסוני, בין כפרים ושדות, הבתים הקטנים מסודרים בשורות לאורך הכבישים המתפתלים הזיכירו לי את האזורים ברומניה בהם התיישבו גרמנים שהביאו איתם את סגנון הבניה הצפוף למרחבי הפרא הרומנים.

הטפטוף שהגיע מידי פעם לא ממש עצר אותי ובישר את היום השמשי שהבטיחו החזאים. לאחר שעות רכיבה בכבישים הכפריים ובשבילי עפר הגעתי לאגם שברובו היו אתרי קמפינג מוכרזים עמוסים במשפחות. המשכתי לרכב בשביל בין העצים וראיתי מרעול צר שנכנס פנימה אל תוך סבך של סרפדים.
דחפתי את האופניים פנימה, מנסה להתחמק מהסרפדים (בהצלחה) עד לחוף קטן לצד האגם. אם רק הייתי ממשיך עוד 50 מטר מעבר לעיקול ממנו נכנסתי אל דרך הסרפדים, הייתי מוצא שביל נוח יותר שנכנס ללא בעייה אל פינת החמד הזו… התמקמתי, והלכתי לישון.

בבוקר מצאתי את עצמי בחברת דייגים שפתחו שם מחנה לקראת הסופש אבל 5 דקות אחרי שסיימתי לקפל את האוהל, לארוז את האופניים ולצאת מטבילת בוקר באגם, הגיעה פקחית שפקדה עליהם להעביר את המחנה.
השמש יצאה והתחלתי לרכב בדרכי אל לייפציג, בתכנית קמפינג לפני העיר, וטיול יום רכוב ברחובות העיר ביום למחרת. רגע לפני כשהגעתי לעיר התפרק שפיץ בגלגל האחורי, מה שחייב אותי להגיע לחנות אופניים כי הפעם לא ממש יכולתי לעשות את הטיפול בעצמי.
עצרתי במקום עם קליטה טובה ופרסמתי בסטורי שלי שאני מחפש מקום לישון בלייפציג. חבר עיתונאי שלח לי הודעה מאפגניסטאן וחיבר אותי לאחיו שחי בעיר. האח שבדיוק התארגן לצאת לחופשה ניסה ליצור קשר אך חבילת האינטרנט שלי החליטה להיגמר בדיוק כשגעתי לפעתי העיר מה שהקשה את את הניווט.
תוך שאני מנסה למצוא את הדרך לשכונה הצפונית, מסתפק בצילומי מסך שהוא שלח לי (למזלי הטלגרם עדיין עבד) נתקעתי במבוך של כבישים מהירים, מנסה לחצות מתחת או מעל, בדרכי עפר שבסופו של דבר הובילו אותי לאזור תעשייה ממנו הצלחתי להגיע אל מרכז העיר ומשם מצאתי את הדרך לדירה בה קיבלתי מפתחות לדירה בה הייתי צריך לישון.

הכל מתפרק

אחרי שהשארתי את האופניים לתיקון בחנות בה המליצו מספר אנשים, יצאתי לשוטט בעיר. חצי שעה לפני סגירת החנות, קיבלתי שיחה שהם ניסו לכוון את הגלגל ולתקן אותו אבל הם לא מצליחים ושאלו האם להחזיר אותו או שאני מעוניין בגלגל חדש.
החלטתי להחליף את הגלגל זאת לאחר חישוב המחיר שאשלם אם אשאר את הסופש בעיר ואחפש חנות אחרת אחרי לעומת החלפת גלגל באופן מיידי.

בבוקר אחרי שנקלעתי להפגנה של מתנגדי חיסונים המזוהה עם תנועות ימין קיצוני וניאו נאצים יצאתי אל העיירה הלה סלה שנחשבת לאחת מהערים המסוכנות בגרמניה. ידידה מקומית שחיה שם הזמינה אותי והבטיחה: אתה תאהב את העיר!
המוזיקה הערבית שבקעה בקולי קולות בפרברי העיר והשילוב של כתובות ניאו נאציות הפכו את הרכיבה בעיר לחוייה אנטרופולוגית מוזרה בהחלט.
כשהגעתי לדירה שלה, היא אמרה  שיש 5 קומות לעלות אבל עדיף שאעלה גם את האופניים…

יצאנו לשוטט בעיר וביום למחרת קפצנו לבועה של מרכז העיר שתפקדה כלונה-פארק בין הבניינים הסקסונים והכנסיות.

משם המשכתי דרך עיירות וכפרים בדרכי אל בוואריה, בימים שאחרי הנוף התחלף לאט לאט והעליות הפכו מאתגרות יותר, הגשמים חזקים יותר, והרוחות? ממש סיוט… שם בדרכי העפר וכבישי האספלט המתפתלים מעלה בדרך אל בוואריה קרה ה"נורא מכל", תיקי הצד שקניתי התחילו להיפתח, תיקון מהיר לתיק אחד והתיק השני נפתח. וככה מצאתי את עצמי מאלתר משהו ורוכב אל תחנת הרכבת כפרית הקרובה, משם לקחתי רכבת שחסכה לי כמעט 30 ק"מ בדרכי אל העיר הקרובה שם תכננתי להתארגן מחדש, לתקן את תיקי הצד ולפגוש את חברתי האיראנית שהגיעה אל גרמניה במיוחד בשביל להצטרף אלי למספר ימי רכיבה.

אפילוג

כמו בכל מסע טוב, יש את הרגעים שאנחנו מרגישים על גג העולם ויש את אילו שאנחנו  חושבים לעצמנו "למה לעזאזל היינו צריכים את זה". ואכן הרכיבה מברלין אל העיר Hof בקצה הצפוני של חבל בוואריה הייתה מאתגרת מאוד. מזג האוויר לא היה לטובתי, רוחות צד ורוחות פנים חזקות לא הפסיקו להכות בי, השימוש בגוגל מפות רק סרבל את הניווט והברזיות שכן מצאתי בפארקים ובשטחים ציבוריים לא עבדו. מה שחייב אותי להיות תלוי בעיקר באנשים שהסכימו למלא לי את הבקבוקים.
הפתרון שלי היה לסחוב יותר מים כדי שאוכל להיות עצמאי יותר ולא אצטרך להגיע כל כמה שעות לתחנת דלק או כפרים בהם יש חנויות.
הנופים לעומת זאת לא אכזבו והמעבר בין המדינות בגרמניה היה די מעניין. מצד שני המעבר בין המדינות חייב מעקב אחרי מגבלות הקורונה, שכן, בכל מדינה ישנם נהלים שונים.

החלק הקשה ביותר היה הרגע בו תיקי הצד קרסו. הייתי מוכן עם ציוד לתיקון זמני של תיקים והאוהל אבל עדיין לא משהו שיכל לתת לי ראש שקט בהמשך המסע.
פניתי באמצאות אימייל אל היצרנית VAUDE ושאלתי איך הם ממליצים לתקן את התיקים והאם יש להם שירות איפשהו כדי שאוכל לרכב לשם ולתקן את התיקים. הדגשתי שקניתי את התיקים באתר יש שנייה ובדיוק מה הנזק כולל תמונות.
לאחר מספר ימים כשכבר חשבתי שהם לא הולכים אפילו להגיב, קיבלתי מייל מתנצל על כך שהייתי צריך לחכות (חופשת קיץ הסבירה לי מרים) ועל חוויית השימוש במוצר. היא ביקשה כתובת למשלוח דואר מהיר והבטיחה תיקי צד חדשים כדי שאוכל להמשיך לטייל בראש שקט ולבסוף שאלה האם אני מעדיף צבע מסוים.
התיקים הגיעו לאחר 3 ימים ואני המשכתי במסע.