ארבעה ימים של גראבל פראי בלב קניה, בין שבילי הסוואנה, מחנות אוהלים, רוחות בלתי נגמרות ובעלי חיים שנראים כאילו יצאו מסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק
כתב: אלכס ליפניצקי | צילומים: הפקה, אוסף פרטי
אם אתם קוראים קבועים של Bike.co.il, סביר שכבר נחשפתם ל"תופעת אלכס ליפניצקי" במסעות הקודמים שלו אל קצה גבול היכולת. בשנת 2024 הוא לקח אותנו אל ה־Unbound Gravel בקנזס – מרוץ הגראבל המפורסם בעולם, וב־2025 חזר עם סיפור מטורף לא פחות מה־Traka 360 בג'ירונה.
אבל אם בשני המקרים הקודמים היה מדובר במבחן סיבולת קיצוני על אופניים, הרי שהפעם אלכס לקח את זה עוד צעד אחד קדימה…
בין צו 8, חוסר ודאות ביטחוני, אימונים מאולתרים ליד מוצב, טיסות שבקושי יצאו לפועל ומשפחה שממתינה לספארי אפריקאי שהובטח לה כבר לפני שנה – הוא מצא את עצמו על קו הזינוק של ה־Migration Gravel Race אחד ממרוצי הגראבל הייחודיים והמאתגרים בעולם.
ארבעה ימי רכיבה. 650 קילומטרים. כ־8,000 מטר טיפוס. סוואנות אינסופיות, שבטים מקומיים, מחנות אוהלים, רוחות פנים אכזריות, עליות בגובה 2,500 מטר, בעלי חיים מכל עבר ובעיקר מאבק מתמשך מול הגוף, הראש והשעון. זה הסיפור שלו.
MIGRATION GRAVEL RACE – גראבל בלב אפריקה הפראית
אז כבר שנה שלישית ברציפות עמדתי בפני הבחירה באיזו מתחרויות ה־Gravel Series אקח חלק. כמו שכבר סיפרתי בעבר, אחרי שרכבתי בזמן יום ההולדת של אשתי, הייתי חייב לפצות אותה על הבחירה ההיא. כבר לפני שנה העליתי את האפשרות של תחרות בקניה, בידיעה שזה חלום ארוך שנים שלה לבקר ביבשת אפריקה.
הבחירה נפלה על ה־Migration Gravel Race – אחד מאירועי הגראבל הייחודיים ביותר בעולם. המרוץ מתקיים בלב שמורת המאסאי מארה שבקניה ונחשב לאחד ממרוצי הסטייג'ים המאתגרים והאקזוטיים בענף. מעבר למרחקים, לטיפוסים ולתנאי השטח, הוא מפגיש את המשתתפים עם אפריקה האמיתית – נופים פראיים, תרבות מקומית ובעלי חיים שמרבית הרוכבים רגילים לראות רק בערוצי הטבע.
המסלול עובר בגבהים שבין 1,900 ל־2,600 מטר מעל פני הים, בלב הנופים הפראיים של מזרח אפריקה. הוא חולף בתוך שמורת הטבע עצמה, בין כפרים של השבטים המקומיים, ומאפשר מפגש ישיר עם ג'ירפות, זברות, אנטילופות, פילים ואף טורפים. המארגנים אפילו המליצו, בצחוק כמובן, להביא ספריי נגד אריות.
בניגוד לתחרויות הקודמות שלקחתי בהן חלק, מדובר בתחרות מקטעים (Stage Race) המתפרשת על פני ארבעה ימים, באורך כולל של כ־650 קילומטרים עם טיפוס מצטבר של כ־8,000 מטרים. המסלול מורכב משבילי עפר, סינגלים טכניים, דרכי בוץ וקטעי חול מאתגרים.
אפשר לרכב על אופני גראבל או אופני הרים, אך מותר להשתמש בזוג אופניים אחד בלבד לאורך כל התחרות. המטרה היא למנוע יתרון מרוכבים בעלי אמצעים, ולאפשר תחרות הוגנת יותר גם מול הרוכבים המקומיים.
בסך הכול השתתפו 56 רוכבים במקצה Leopard למרחק 650 ק"מ ו־27 רוכבים במקצה Zebra למרחק 475 ק"מ – המקצה הקל יותר. על קו הזינוק עמד תמהיל מרתק של רוכבים מקצועיים וחובבים מכל רחבי העולם.
מילואים, צו 8 וטריינר שלא הגיע למוצב
לפני שאתחיל לספר על החוויות מהתחרות עצמה, צריך לתת הקדמה קטנה.
כפי שכולנו יודעים, במהלך חודש מרץ היינו במבצע "שאגת הארי", מה שהגביל משמעותית את היקף ההכנה שיכולתי לבצע לקראת התחרות. מעבר לאימוני מדרגות בירידה למקלט כמובן…
לכך התווסף חוסר הוודאות האם בכלל תצא הטיסה לפועל. האם הטיסות יחודשו בזמן או שניאלץ שוב לחפש פתרונות יצירתיים ודרכים חלופיות, כפי שכבר עשינו בשנתיים הקודמות.
במשך שישה שבועות לפני הטיסה גויסתי למילואים בצו 8. כפי שציין המג"ד, הדרישה שלי לקבל מקום שבו אוכל להציב טריינר וזמן לבצע אימוני רכיבה הייתה אחת הבקשות המוזרות ביותר ששמע במהלך שירותו.
עשיתי כל מאמץ להמשיך להתאמן. נושא הטריינר ירד מהפרק בשל בעיות תשתית במוצב, והאימונים הסתכמו בדרך כלל בכ־45 דקות של עליות וירידות חוזרות על גבעה בודדת סמוך למוצב איפשהו בשטחים. האימון הארוך ביותר שביצעתי נמשך שלוש שעות בלבד. בהשוואה להכנות לקראת התחרויות הקודמות, זו הייתה טיפה בים.
בנוסף נאלצתי לוותר על מספר אירועים לאורך התקופה: SprinGravel Gilboa, מרתון בארי, מרתון כוכב יאיר ומרוצי קריטריום שונים.
היו לא מעט לבטים סביב המילואים, אבל החלטתי שיש דברים חשובים יותר מכל דבר אחר. שלא לדבר על ההודעה שקיבלתי מאשתי שלושה־ארבעה ימים לפני התחרות, בזמן פעילות מבצעית, עם צילום כתבה בעיתון והטקסט: "כנראה שהטיול ירד מהפרק בגלל המצב הביטחוני והטילים מאיראן".
למרות תוכנית אימונים קפדנית שבנה עבורי ליאור זך מאור, המבצע והמילואים שינו אותה כמעט לחלוטין.
מגיעים לאפריקה: הדרך הארוכה אל מחנה התחרות
התחרות מתחילה למעשה כבר בהגעה לניירובי, בירת קניה. המתחרים מתכנסים יום לפני הזינוק בנקודת מפגש מוסכמת ומשם מועברים באוטובוסים למחנה התחרות. האופניים והציוד מועמסים בנפרד על רכבי לוגיסטיקה ייעודיים. חשוב לציין כי לא קיימת אפשרות להגיע עצמאית או לצרף בני משפחה לשטחי ההתכנסות. (לכל מי שמרים גבה – אל דאגה. אשתי והילדים שהו בשמורה סמוכה, נהנו מספארי פרטי, קוטג'ים מפנקים וצוות משרתים מלא. פיצוי צריך להיות פיצוי.)
הנסיעה אורכת כשש עד שבע שעות מניירובי. כבישים משובשים בחלקם הגדול, נהגים שחוקי התעבורה עבורם הם לכל היותר בגדר המלצה, אבל גם נופים עוצרי נשימה. טיפוס להרים תלולים, ירידה לעמקים רחבי ידיים ועצירה קצרה בעיר נארוק, הנחשבת לעיר גדולה במונחים המקומיים. משם ממשיכים על כביש שנראה כאילו נפגע מפצצת מצרר לכל אורכו, עד שפונים לדרך עפר סמוך לשמורת הטבע.
את שעות אחר הצהריים והערב בילינו בהרכבת האופניים, התמקמות במגורים ורכיבת היכרות קצרה עם האזור.
זה היה המחנה הראשון מתוך שניים שבהם נשהה במהלך המרוץ. מדובר במחנה בסיס, עם תנאים שלא ממש הכינו אותנו למה שיגיע בהמשך. שירותים ומקלחות תחת כיפת השמיים, אבל עדיין עם כלים סניטריים מוכרים. אוהל רחב ידיים לשני אנשים, מיטות נוחות, מזרנים וכלי מיטה מסודרים. אני חלקתי את האוהל עם רוכב מספרד.
היו שם משתתפים מכל רחבי העולם. רובם אנשים שרוכבים כל חייהם. בין המשתתפים הייתה גם קבוצת רוכבים ממזרח אפריקה, חלק מפרויקט AMANI.
בערב יצאנו לרכיבת היכרות קצרה. הרכיבה הייתה אמורה להתבצע בקצב "סוציאלי" ולהימשך כשעה, אבל בפועל הסתיימה אחרי כרבע שעה בלבד. חלק מזה נבע ממפגן כוח מוקדם של כמה מהרוכבים.
תוואי השטח נראה סטנדרטי למדי. אבל כבר שם הבחנתי שאני בין הבודדים שהגיעו עם צמיגים ברוחב 45 מ"מ. כמעט כל שאר המשתתפים בחרו בצמיגי אופני הרים. וכבר באותו רגע התחיל להתגנב החשד שאולי הם יודעים משהו שאני עדיין לא יודע…
יום 1: ברוכים הבאים לאפריקה – ועכשיו תתחילו לדווש
134 ק"מ עם 600 מטר טיפוס לפי אתר התחרות. בפועל? קרוב יותר ל־1,000 מטר.
המסלול מתחיל במישורים העצומים של המאסאי מארה. במבט ראשון נראה שמצפה לנו יום רכיבה מישורי יחסית, כזה שאמור לאפשר כניסה הדרגתית למרוץ. אבל ככל שרוחות הפנים מתגברות והעליות הקטנות מתחילות להצטבר, מבינים מהר מאוד שלא מדובר ביום קליל.
שיירת הרוכבים מתפתלת בין גדרות, שבילי צאן ושבילי חיות בר. אנחנו חולפים דרך אזורי חקלאות מקומיים ("שאמבות"), דרכי עפר רחבות, גבעות מתגלגלות, כפרים קטנים ועדרי בקר. זה עדיין השלב שבו כולם מצלמים, מחייכים למצלמות ומנופפים לעוברי אורח.
ככל שהשעות חולפות מתחילים לפגוש את האתגר האמיתי של היום – רוחות הפנים. המבנה הפתוח של המאסאי מארה חושף את הרוכבים לרוחות חזקות במיוחד. הרוחות הללו זכו לכינוי "ההרים ההולנדיים", משום שלפעמים קל יותר לטפס עלייה אמיתית מאשר לרכב מולן. לקראת סוף היום אפילו המישור השטוח ביותר מרגיש כמו טיפוס בלתי נגמר.
תוואי השטח הזכיר לי מאוד את הערבה שלנו ואת מסלול הצ'ימיצ'ורי, למי שמכיר. סלעים חדים פזורים כמעט בכל מקום, אמבטיות חול מופיעות שוב ושוב, ובחלקים רבים פשוט אי אפשר לדווש בישיבה בגלל הטלטלות.
בשלב הזה כבר היה ברור שלאופני גראבל אין שום יתרון על אופני הרים מבחינת הקצב. אם כבר, ההפך הוא הנכון.
בגלל מספר המשתתפים המצומצם יחסית, אי אפשר באמת לייצר פלוטון. הרוכבים המקצועיים התנתקו כבר בשלבים מוקדמים מאוד של התחרות, ושאר המשתתפים התפזרו על פני המסלול. סגנון הרכיבה של רוב הרוכבים שסביבי לא התאים לי במיוחד. היו הרבה עצירות פתאומיות, שינויים חדים בקצב וחוסר עקביות.
אני הגעתי עם תוכנית רכיבה ברורה. המטרה שלי הייתה לעמוד בזמני ה־Cut Off שנקבעו על ידי המארגנים, תוך שמירה על קצב אחיד ככל האפשר ומינימום עצירות. ידעתי שההתאוששות בין הימים תהיה בעייתית, ולכן העדפתי לשמר כוחות ולא להיסחף לקצב גבוה מדי.
כאן צריך לעצור לרגע ולהסביר את שיטת ה־Cut Off הייחודית של המרוץ. בניגוד למרבית התחרויות, כאן היו למעשה שני Cut Off שונים. הראשון היה בתחנת ההזנה הראשונה, בדרך כלל באזור קילומטר 45–50. את הנקודה הזאת היה צריך לעבור בזמן מוגדר מראש. מי שלא הצליח לעמוד בו, הועבר אוטומטית ממסלול Leopard למסלול Zebra הקצר יותר.
מדובר ב־Cut Off אגרסיבי מאוד, שמכריח את הרוכבים לפתוח את היום בקצב גבוה כבר מהקילומטר הראשון. ה־Cut Off השני, זה שבקו הסיום, היה נדיב בהרבה ואפשר לסיים את היום בטווח שעות רחב יחסית.
בפועל המשמעות הייתה שהחלק הראשון של כל יום רכיבה התנהל בעצימות גבוהה בהרבה מהנדרש רק כדי לעמוד בתנאי הסף.
לאורך כל המסלול פגשנו איכרים מקומיים שהובילו עדרי בקר. במקרים רבים לא הייתה אפשרות להמשיך לרכב בקצב הרצוי, ונאלצנו להאט או לעצור לחלוטין עד שהעדר יפנה את הדרך.
בסופו של יום, כשחזרנו למחנה, המשפט ששמעתי הכי הרבה סביבי היה: "הרוח הייתה נגדי." לא משנה מאיזו מדינה הגעת ומה שפת האם שלך. לא משנה אם רכבת מהר או לאט. את היום הראשון כולם סיימו עם אותה תחושה…
יום 2: הר השטן, יער טרזן ומקלחות הדלי
144 ק"מ ו־1,690 מטר טיפוס רשמיים. לפי המחשב שלי – קרוב יותר ל־2,000 מטר.
בעבר המקטע הזה נקרא "מקטע המלכה", והוא עדיין נחשב לאחד הימים הארוכים והקשים במרוץ. היום מתחיל בצורה כמעט מטעה. כמה עשרות קילומטרים של רכיבה נוחה יחסית במישורים הפתוחים של המאסאי מארה, כזו שמאפשרת לרגליים להסתובב בקצב טוב ולראש להאמין שאולי היום יהיה קצת פחות אכזרי. אבל אז מגיעים אל Mlima wa Shetani – "הר השטן". כבר השם נותן רמז די ברור למה שמחכה בהמשך.
אחרי הטיפוס מגיעה ירידה טכנית ומהירה במיוחד שזכתה לכינוי Lachy's Delight, ומשם נכנסים אל אזור מיוער בשם Loita Forest. בנקודה הזאת התחושה היא כאילו מישהו החליף את התפאורה במהלך הלילה. הסוואנה נעלמת, המרחבים הפתוחים נעלמים, ובמקומם מופיעים צמחייה צפופה, שבילים צרים ופניות חדות. פתאום אתה כבר לא מרגיש במזרח אפריקה אלא בתוך ג'ונגל של טרזן. אבל הנוף הוא רק חלק מהסיפור.
מסלולי הסינגל באזור הזה הם למעשה תעלות עמוקות וצרות במיוחד. בזמן רכיבה במרכז התעלה הדוושות פוגעות בדפנות, ובמקומות מסוימים פשוט אי אפשר לדווש. הפתרון היעיל ביותר הוא לדחוף את האופניים קדימה בעזרת הרגליים, תוך הישענות על קירות התעלה. זה מסוג הקטעים שבהם אתה מבין שהמהירות הממוצעת שהיית רוצה לראות על המחשב כבר לא ממש רלוונטית.
כאן נכנס לתמונה גם משתנה נוסף, כזה שלא מופיע במפת המסלול או בדף ההסבר של המארגנים – הילדים המקומיים.
היחס שלהם לרוכבים משתנה מכפר לכפר. יש מקומות שבהם הם רצים לצד הרוכבים, מנופפים בהתלהבות, שואלים לשמך ומעודדים כאילו אתה רוכב בטור דה פראנס. במקומות אחרים החוויה מעט שונה. לאורך היום חווינו גם זריקות אבנים וניסיונות לדחוף מקלות אל תוך הגלגלים. האירוע מאובטח על ידי רוכבי אופנועים וטרקטורונים, אבל הם לא תמיד נמצאים ליד כל רוכב. בשלב מסוים גיליתי שקללות ברוסית עובדות גם כאן באופן יעיל להפליא.
אחרי היציאה מהיער מתחילה הרכיבה חזרה לכיוון המחנה. שוב שבילי חצץ, אבנים חדות, קטעים מישוריים ארוכים ומערבולות אבק שמופיעות משום מקום. האבק הזה ראוי לפסקה משלו. אתה רוכב בשקט, השמיים כחולים ואין שום סימן למה שעומד להגיע. ואז, תוך שניות, נוצרת מערבולת. הכול מתכסה באבק, שדה הראייה נעלם כמעט לחלוטין, וכעבור כמה רגעים היא פשוט נעלמת כאילו לא הייתה. הדבר היחיד שנשאר הוא שכבת אבק חדשה על השיניים.
היום הזה שבר לא מעט אנשים. חלק מהרוכבים פרשו, אחרים עברו למסלול ה־Zebra הקצר יותר. לזכות המארגנים ייאמר שמי שהתעקש להמשיך קיבל את כל הסיוע האפשרי. גם אם המשמעות הייתה שרכב ליווי אישי יאיר לו את הדרך בשעות החשיכה, עדיין ניתנה לו האפשרות להמשיך להתחרות למחרת במסגרת המסלול הקצר יותר.
בתום יום הרכיבה הגענו למחנה הזמני שהוקם עמוק בתוך השטח. אם מחנה הבסיס של הימים הראשונים עוד סיפק רמה מסוימת של נוחות, כאן כבר מדובר היה במחנה שטח אמיתי. קשוח, בסיסי ובעיקר כזה שמזכיר לך בכל רגע שאתה נמצא באמצע אפריקה ולא בכפר נופש.
המקלחות התבססו על דלי מים עם ברז קטן בתחתית. באותו רגע הבנתי שכאשר התלוננתי על המקלחות במוצב במילואים, כנראה שלא באמת ידעתי מה זו מקלחת גרועה. הדלי היה תלוי בגובה שנראה כאילו תוכנן במיוחד עבור אירופאים גבוהים. אני, לעומת זאת, נאלצתי לאלתר. מצאתי שרפרף, הנחתי אותו מתחת לדלי ועליתי עליו כדי להצליח להתקלח. התוצאה הייתה שחלק גופי העליון בלט מעל מחיצת האוהל. המבטים שקיבלתי מהאירופאים שחלפו במקום היו שווים אלף מילים. אבל הצחוק ששמעתי מאוחר יותר, אחרי שהם נכנסו למקלחת וראו את השרפרף, גרם לי להרגיש שהם גילו משהו מעומק יכולת האלתור והחוכמה היהודית.
גם המים עצמם לא הפכו את החוויה לנעימה יותר. הם היו קרים, אף פעם לא באמת ידעת כמה נשארו בדלי, ותמיד הייתה אפשרות ממשית שתסיים את המקלחת כשאתה עדיין מכוסה בסבון. מי שזוכר את פארוק מ"אלכס חולה אהבה" יודע בדיוק על מה אני מדבר.
השירותים, למיטב המסורת, היו בור באדמה. אחרי השימוש היית צריך לכסות את התוצאה באמצעות עט חפירה קטן וקצת חול. פשוט, יעיל ולא משאיר הרבה מקום לפינוקים.
גם תנאי השינה ירדו מדרגה. אוהל סיירים פשוט ומזרן דק החליפו את תנאי המחנה הנוחים יותר של תחילת השבוע. קשה לומר שזה תרם להתאוששות בין ימי התחרות.
האוכל אמנם סיפק את הערכים הקלוריים הנדרשים, אבל לא הרבה מעבר לכך. בננות אפויות חסרות טעם, אורז יבש ונזיד בשר שלא תמיד שיתף פעולה עם השיניים. בבקרים אכלתי בעיקר דייסת שיבולת שועל על בסיס מים, ואת רוב הקלוריות שלי במהלך היום קיבלתי מג'לים שסחבתי עליי.
כפי שכבר הזכרתי, אילוצי ה־Cut Off הראשון גרמו לי בדרך כלל לדלג על האוכל בתחנת ההזנה הראשונה. מעבר לג'לים, הארוחה האמיתית הראשונה במהלך יום הרכיבה הגיעה לא פעם רק אחרי כמעט 100 קילומטרים.
למזלי מזג האוויר היה מושלם. הצמא לא הפך לגורם משמעותי, וכמות המים שנשאתי הספיקה בדרך כלל עד לתחנת ההזנה השנייה.
בסוף היום, כששכבתי באוהל אחרי עוד מקלחת דלי ועוד ארוחת ערב פונקציונלית, כבר היה ברור שהמרוץ הזה הולך הרבה מעבר למספרים, לקילומטרים או למיקומים בטבלה. זה היה מבחן מתמשך של הסתגלות. לשטח, לתנאים, לעייפות, ובעיקר ליכולת לקבל בהשלמה את העובדה שמחר יהיה כנראה אפילו קשה יותר.
יום 3: היום שבו מבינים למה קוראים לזה Migration
158 ק"מ ו־2,490 מטר טיפוס.
אם היום השני היה היום שבו מתחילים להבין שמדובר במרוץ קשוח במיוחד, היום השלישי הוא היום שבו מבינים באמת למה קוראים לאירוע הזה Migration.
זהו מקטע המלכה האמיתי של התחרות. יום הסוואנה הגדולה. היום עם הכי הרבה טיפוס, הכי הרבה שעות על האופניים והכי הרבה זמן לבד עם עצמך. זה השלב שבו אתה מוצא את עצמך מנהל משא ומתן עם האופניים, עם הרגליים ועם אלוהים.
הנוף הופך כאן לדרמטי במיוחד. לאורך שעות ארוכות אתה נמצא בתחושה מתמדת של רכיבה בתוך סרט של National Geographic. קטעים מהירים ופתוחים מתחלפים בקטעים טכניים יותר, ומדי פעם אתה מוצא את עצמך רוכב קילומטרים ארוכים בלי לראות בית, כביש או בן אדם אחד.
בעלי החיים נמצאים סביבך כל הזמן. הם חלק בלתי נפרד מהנוף. אבל באופן מפתיע, בשלב הזה של המרוץ אתה כמעט מפסיק לשים לב אליהם. הגוף עייף, הראש עסוק בניווט, בקצב ובחישובי Cut Off, והיכולת ליהנות מהרגע מצטמצמת מאוד.
רק כמה ימים לאחר מכן, במהלך הספארי עם המשפחה, כשהילדים הצביעו בהתלהבות על כל ג'ירפה וזברה שראינו, הבנתי עד כמה בעלי חיים בכלל פגשתי במהלך התחרות מבלי לעצור אפילו לשנייה כדי להתבונן בהם.
באמצע היום הגיע אחד הקטעים המדוברים ביותר של המרוץ – מקטע Hike-a-Bike באורך של כקילומטר וחצי. על הנייר זה נשמע קצר. במציאות זה מרגיש הרבה יותר.
מדובר בטיפוס תלול במיוחד, בשיפועים של 25–30 אחוז, לאורך צלע הר סלעית. לא היה שם אפילו רוכב אחד שנשאר על האופניים. כולם ירדו והתחילו לדחוף. בשלב הזה אתה כבר לא חושב על תוצאה או על מיקום. כל תשומת הלב מופנית לדבר אחד בלבד – לא לתת לאופניים להתגלגל לאחור ולקחת אותך איתם במורד ההר. אתה דוחף, נושם, מקלל בשקט וממשיך עוד כמה מטרים. אחר כך עוד כמה מטרים. ועוד כמה.
זה מסוג הרגעים שבהם כל המרוץ מצטמצם למשימה אחת פשוטה: להגיע לעיקול הבא. היום הזה היה גם היום שבו הגעתי הכי קרוב ל־Cut Off. בסופו של דבר עברתי אותו עם מרווח ביטחון של כעשרים דקות בלבד.
כשמגיעים לסיום יום כזה כבר לא נשאר הרבה מקום לאגו. אתה לא באמת חושב על דירוגים או על תוצאות. אתה בעיקר שמח שהצלחת לעבור עוד יום. החזרה למחנה השטח הפכה כבר לטקס קבוע. מגיעים, זורקים את האופניים ליד האוהל, מחפשים את הדלי, מנסים להוריד שכבות של אבק, אוכלים משהו ומתחילים להכין את האופניים ליום הבא. אלא שהפעם הצטרף גם קור מפתיע.
בשעות הערב הטמפרטורות ירדו לאזור 15 מעלות, וכשאתה מגיע אחרי יום כזה של מאמץ מצטבר, הגוף כבר לא ממש מצליח לחמם את עצמו. מקלחת הדלי הקרה, שהייתה מצחיקה ביום הקודם, הפכה פתאום למשהו שצריך לאזור אומץ כדי להיכנס אליו. ארוחת הערב לא השתנתה יותר מדי. עדיין אותם מאכלים פונקציונליים שנועדו לספק קלוריות יותר מאשר הנאה. אוכלים, מסדרים ציוד, בודקים שהאופניים מוכנים לבוקר ומנסים להירדם. אבל גם השינה כבר לא פשוטה.
הגוף כואב, הראש עדיין מסתובב עם חוויות היום, וברקע נמצאת הידיעה שמחר מחכה היום האחרון. היום שיחליט אם כל המאמץ הזה יסתיים בקו הסיום או לא.
יום 4: דמעות בסוואנה וקו סיום אחד בלתי נשכח
181 ק"מ ו־1,980 מטר טיפוס.
יום הרכיבה האחרון בוחן את הסיבולת של הרוכבים אחרי שלושה ימים של רכיבה קשה ותנאי מחייה מאתגרים. את הבוקר מתחילים בטיפוס אחרון על גבעות Loita Hills לפני ירידה ארוכה לכיוון המישורים של המאסאי מארה.
כבר בעלייה הראשונה, שהיוותה כמעט מחצית מהטיפוס היומי, השיפועים הגיעו ל־15–18 אחוז. רוכבים רבים ירדו מהאופניים והמשיכו ברגל. לאורך הדרך פגשתי רוכבים שישבו בצד השביל וניסו להסדיר נשימה ולאסוף כוחות. המסלול טיפס בימים האחרונים לאזור 2,500 מטר מעל פני הים, ובלי התאקלמות אמיתית הקושי היה מורגש היטב.
הרגשתי שחסר לי אוויר. הדופק נשאר נמוך וסירב לעלות, בעוד שקצב הנשימה רק הלך וגבר. למזלי זה לא התפתח למחלת גבהים של ממש, אבל בהחלט הוסיף שכבת קושי נוספת ליום שגם כך לא היה חסר בה אתגרים.
לאחר העלייה הארוכה והקשוחה, שבה המהירות הממוצעת הייתה נמוכה במיוחד, התחיל המרוץ האמיתי נגד השעון. המטרה הייתה אחת – לעבור את ה־Cut Off הראשון בכל מחיר.
הירידות שבאו אחר כך היו מהירות וטכניות מאוד. כאלה שלא מאפשרות לך להוריד את רמת הריכוז אפילו לרגע. למרות העייפות המצטברת, היה צריך להמשיך לחשוב, לבחור קווים נכונים ולהחליט בכל שנייה איפה אפשר לשחרר מעט ואיפה עדיף להישאר שמרן כדי לא לסיים את המרוץ עם פנצ'ר או תקלה מכנית.
למזלי, לאורך כל ארבעת ימי התחרות הצלחתי להימנע מפנצ'רים. בתנאי השטח האלה זה הרגיש כמעט כמו ניצחון קטן בפני עצמו.
אחרי הירידה נפתחו שוב המישורים האינסופיים של הסוואנה. עשרים הקילומטרים האחרונים היו הקטע הקשה ביותר שחוויתי לאורך כל המרוץ. בדיעבד הודו המארגנים שהבחירה בתוואי הזה הייתה מכוונת לחלוטין. הם רצו שהרוכבים יאטו, יעצרו ויביטו סביבם. שיחוו את הטבע ולא רק ירדפו אחרי השעון.
אבל כשאתה מגיע לשם אחרי יותר מ־600 קילומטרים של רכיבה בארבעה ימים, החוויה מרגישה קצת אחרת. אמבטיות חול עמוקות, מעברי מים, סלעים וקטעים שבהם ההליכה מהירה יותר מהרכיבה. כל קילומטר מרגיש ארוך יותר מהקודם. זה כבר לא שלב שבו מפדלים עם הרגליים. זה שלב שבו מפדלים עם הראש.
באחד הקטעים האלה חלפתי על פני רוכבת מצרפת שעמדה בצד השביל ובכתה. עצרתי לשאול אם הכול בסדר, ותוך כדי השיחה הבנתי שגם על הפנים שלי זולגות דמעות. ככה עמדנו כמה דקות. שני אנשים זרים לחלוטין. באמצע הסוואנה האפריקאית. בוכים. צוחקים. ומנסים להבין מה בדיוק אנחנו עושים שם.
זה היה רגע נדיר של התפרקות מוחלטת. כל העייפות, הלחץ, הכאב והמאמץ של ארבעת הימים האחרונים פשוט יצאו החוצה. אחרי כמה דקות חזרנו לרכב. בלי יותר מדי מילים. לא היה באמת צורך בהן. שנינו ידענו בדיוק מה עובר על השני.
אחרי עוד כמה קילומטרים של מאבק הגיע לפתע קטע אספלט באורך של שלושה קילומטרים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמחתי כל כך לראות כביש.
משם נותרה עוד עלייה קצרה אחת בשטח, ואז הגיע הרגע שחיכינו לו במשך ארבעה ימים. פעמון הבקר, מחיאות הכפיים, הקריאות של הרוכבים שכבר סיימו. קו הסיום.
ברגע הזה כבר לא משנה אם הגעת ראשון או אחרון. עצם העובדה שסיימת את המרוץ היא הישג אדיר.
כל מי שחצה את הקו לפניך ישב באזור הסיום וחיכה למגיעים הבאים. כל רוכב שהגיע התקבל במחיאות כפיים, בצהלות ובחיוכים ענקיים. יש משהו מאוד יפה ברגע הזה. כולם עברו את אותו מסע. כולם יודעים בדיוק מה היה צריך לעבור כדי להגיע לכאן.
בהתחלה מגיעה תחושת התרוממות אדירה. ואז, באופן מעט מפתיע, מגיעה דווקא ריקנות.
אתה עומד שם, מנסה להבין מה בדיוק קרה בארבעת הימים האחרונים, אבל הראש עדיין עסוק בדברים הבסיסיים. שירותים. מקלחת. אוכל. טיפול באופניים.
רק כמה שעות מאוחר יותר, במהלך טקס הסיום, התחלתי באמת לעכל את גודל החוויה שעברתי.
וצריך גם לומר מילה על הרוכבות שהשתתפו במרוץ. למרות הקשיים, החשיכה והעייפות המצטברת, הן סירבו לעצור והמשיכו עד לקו הסיום. בחלק מהמקרים שיירות רכבים ליוו אותן לאורך הדרך כדי לאפשר להן לסיים בבטחה ובכבוד. הנחישות שלהן הייתה לא פחות מרשימה מכל הישג ספורטיבי שראיתי במהלך השבוע הזה.
Alex The Lion – טקס הסיום של שבט המאסאי
בערב היום האחרון של המרוץ נערך טקס הסיום הרשמי. אם עד אותו רגע החוויה הייתה ספורטיבית בעיקרה, הרי שהערב הזה הפך אותה למשהו הרבה יותר גדול.
הטקס התקיים במיטב המסורת של שבט המאסאי. שירה, ריקודים וטקסים שבטיים שליוו את סיום האירוע. כל רוכב שסיים את המרוץ עבר בין שורות לוחמי המאסאי מתחת ליריעה טקסית, כשברקע נשמעו שירים מסורתיים וקריאות עידוד. במהלך הטקס משכו הלוחמים את ידיהם של הרוכבים בתערובת מסורתית של שמן וחלב, כחלק מטקס קבלת הפנים וההוקרה שלהם.
במהלך הימים במחנה התפתחה אצלם חיבה מיוחדת דווקא לזקן שלי. כל אחד מהם ניסה לגעת בו. כל אחד מהם רצה למשוך קצת. וכל אחד מהם חייך כאילו מדובר באטרקציה בפני עצמה.
בסופו של דבר זה גם זיכה אותי בכינוי חדש. Alex The Lion – אני מודה שאחרי ארבעה ימים כאלה, זה אפילו הרגיש די מתאים.
מרוב אדרנלין והתרגשות, השינה לא הגיעה בקלות באותו לילה. הראש עדיין רץ, הגוף עדיין מעבד את מה שעבר עליו, ורק בשעות הקטנות של הלילה העייפות הצליחה לנצח את הכול. כולל את שאגות האריה שנשמעו אי שם מחוץ למחנה.
ומה עם המשפחה?
בזמן שהרוכבים נלחמו ברוח, טיפסו עליות, התווכחו עם ה־GPS וניסו להיזכר מה בדיוק גרם להם להירשם למרוץ הזה מלכתחילה, המשפחה שלי חוותה אפריקה קצת אחרת. הרבה יותר אחרת.
הם התמקמו בשמורה פרטית סמוכה. את העליות הם עשו עם נהג צמוד. על בעלי החיים הם קיבלו הסברים ממדריכה מקצועית. צוות השמורה דאג לכל פרט קטן, גם אם בני המשפחה עצמם עדיין לא ידעו שהם מעוניינים בו. לדוגמה, הכנסת בקבוק מים חמים למיטה לפני השינה בלילות הקרירים.
בקיצור, בזמן שאני התווכחתי עם אמבטיות חול ועם מקלחות דלי, המשפחה נהנתה באחד המקומות היפים והפראיים ביותר בעולם. פיצוי, כבר אמרנו?
ביום שאחרי המרוץ, בזמן ששאר הרוכבים עלו על ההסעות בחזרה לניירובי, המשפחה שלי – שקיבלה אישור מיוחד להיכנס למתחם התחרות – הגיעה לאסוף אותי באופן אישי. אחרי ארבעה ימים כאלה, זאת הייתה כנראה המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל.
אפילוג
למרות כל הקשיים, אני שמח על התוצאה. אבל יותר מכך, אני שמח שהצלחתי לשלב יחד את ארבעת העולמות המרכזיים בחיי – עבודה, משפחה, מילואים ורכיבה.
בדיעבד, ייתכן שהייתי יכול להתארגן טוב יותר. ייתכן שהייתי יכול לשפר חלק מההכנות, לתכנן אחרת או להגיע מוכן יותר. את הדברים האלה תמיד קל לראות אחרי שהאירוע כבר מאחוריך.
אבל בסופו של דבר, המרוץ הזה היה הרבה יותר מעוד תחרות אופניים. הוא היה תזכורת לכך שגם בתוך תקופה מורכבת, מלאה בחוסר ודאות, אפשר עדיין להציב מטרות גדולות ולצאת להרפתקאות שנראות כמעט בלתי אפשריות.
הוא היה הזדמנות לחוות מקום יוצא דופן בעולם בדרך הכי ישירה שיש – דרך הגלגלים. והוא היה גם תזכורת לכך שלפעמים הבחירה במרוץ היא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא לדעת עם מי כדאי לטוס לשם. אולי כבר עכשיו הגיע הזמן להתחיל לברר עם אשתי לאן היא הייתה רוצה לטוס בפעם הבאה.
מילה שלנו ב־Bike.co.il
אחרי ה־Unbound Gravel ואחרי ה־Traka 360, היה אפשר לחשוב שאלכס כבר ראה כמעט כל סוג של סבל שרוכב גראבל יכול לחוות.
אבל נדמה שה־Migration Gravel Race לקח אותו, ואת כולנו הקוראים, למקום אחר לגמרי.
זה לא רק המרחק. לא רק הטיפוס. לא רק הגובה, הרוחות או תנאי השטח.
זה השילוב הנדיר בין מרוץ סיבולת קיצוני לבין מסע אנושי ותרבותי בלב אפריקה הפראית.
בזמן שרובנו מתלבטים אם לרכוב 40, 60 או 100 קילומטרים בשבת הקרובה, אלכס ממשיך לבחור פעם אחר פעם באירועים שנמצאים בקצה העליון של עולם הסיבולת. כאלה שבוחנים לא רק את הכושר הגופני, אלא גם את כוח הרצון, את היכולת להסתגל לתנאים לא מוכרים ואת הנכונות להמשיך קדימה כשכבר אין שום סיבה הגיונית לעשות זאת. לשמחתנו, הוא גם ממשיך לחזור משם עם סיפורים.
ואם לשפוט לפי שלושת הפרויקטים האחרונים – Unbound, Traka ו־Migration – יש לנו תחושה שזו עדיין רק ההתחלה.
שאפו אלכס, אתה השראה!
Facebook
Telegram
WhatsApp