יואב בעיר הגדולה

פרק 3- ממשיכים להתאקלם 

כתב: יואב מאור      צילומים: יואב מאור

 בעקבות פוסט-דוקטורט של זוגתי שתחיה, מכרנו את כל רכושנו, מכרתי את 'הקליניקה לאופניים', ארזנו את הילדים, ועלינו על מטוס לסן פרנסיסקו, כדי לכתוב עוד פרק בתולדותינו. בטור(ים) הבא(ים) אשתדל להביא כאן את הגיגיי, מחשבותיי, ותובנותיי אודות החיים על האוכף פה בניכר. כרגיל, כל הנכתב הוא סובייקטיבי לחלוטין, מבוסס על חוויותיי האישיות ואמור להיקרא בראש פתוח וחיוך קל. מקווה שתיהנו.


הגשר ההוא שוב

KTM  1070×200
פאנקייר1 1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA 09 1070×200

נוחתים בעיר – חלק 2

אפתח בנושא שעשוי להיקרא מעט אוף-טופיק, אבל הכרחי כדי לתת קצת רקע על התובנות והניסיון שלי, בארץ ופה בניכר, אז תחזיקו מעמד…

אי שם בתחילת שנות ה-2000 ענף חנויות האופניים, שהחל לפרוח ולשגשג, קיבל מכה קלה בכנף ממה שאפשר יהיה לתאר כתופעה שתביא למפלתו – אתרי מכירה אינטרנטיים. אתרים (כמו MERLIN, WIGGLE, CHAIN REACTION) החלו לצבור תאוצה, ויחד עם תפוצת האינטרנט והתייעלות השילוח הגלובאלי, החלו אט אט לכרסם במחזורי יבואנים וחנויות אופניים. רבות כבר נכתב, ובטח עוד ייכתב, על התופעה ועל איך בחרו – וחלק אף הצליחו – החנויות הפיזיות להתמודד עם השחקנים הווירטואליים. חלק מהטיעונים בדיון הזה, נסובו סביב ההוצאות השונות שיש ליבואנים רשמיים, ושאין לצרכן הסופי. אחת מההוצאות האלה בישראל, הוא המע"מ. אותו מס בגובה 17% שאמור להיגבות על כל קנייה. מס שליבואן או חנות אין באמת דרך מלהתחמק מלשלם ו/או לגבות אותו. עם העלאת תקרת הפטור ממע"מ על מוצרים ביבוא אישי ל-75$ ב-2012, התופעה הפכה למגיפה אמיתית והמספרים של חבילות נכנסות לישראל עלו בעשרות אחוזים. הטיעון שהועלה, בניסיון להתמודד עם השוואת המחירים המתבקשת – בין מוצר על מדף החנות לבין מוצר באתר אינטרנט, גרס שיש להוסיף את המע"מ הנ"ל, ובכך המחיר יתקרב או ישתווה למחיר בחנות. ושוב, אם הצרכן לא משלם מע"מ, מדובר בהנחה של 17% – כזאת שישנם אנשים שהצדיקו נסיעה לאילת, ברכב הליסינג של החברה, עבורה.

בארה"ב, כל מדינה היא די עצמאית, בטח בכל הקשור למיסים. קליפורניה למשל, גובה מס של 8% בממוצע (האחוז משתנה בין מחוז למחוז ובין ערים שונות). שני הבדלים עיקריים ומשמעותיים כאן – אחד הוא העובדה כי בחנות פיזית או וירטואלית, המחיר הנקוב הוא לפני מס. בניגוד לישראל, בה יש חובה להציג מחיר נקוב כולל מע"מ – כאן כשאתה מגיע לקופה, מוסיפים לך את המס במעמד התשלום. אישית, לקח לי איזה חודש לעכל את העניין. אני מודה שבהתחלה זה די קומם אותי, ברמה של מחשבות על חוסר שקיפות וחוסר הגינות, ואיפה המועצה להגנת הצרכן כשצריך אותה. אבל כמו עוד הרבה דברים כשאתה זר במקום חדש, גם כאן כנראה הבעיה אצלי. זה הנוהג כאן והוא ברור לכולם. אחר כך הבנתי למה אף אחד לא מסתובב עם מזומן יותר – אתה רואה מחיר עגול על התווית, אבל בפועל ואחרי מס, אתה צריך לשלוף, או לקבל עודף, בערימה של סנטים שמכבידה מאוד על הארנק/כיס המכנסיים…בעסה. לא פלא שאפילו ההומלסים כבר מסתובבים עם סליקת אשראי כאן. ההבדל השני הוא, שגם בקנייה באינטרנט, האתרים מחויבים לגבות ממך את המס המקומי הנ"ל, בהתאם למדינה. בניגוד לישראל, שאין לה איך לאכוף על האתרים את הגבייה עבורה, ובכך נוצר פתח לאי-תשלום המע"מ המדובר. מה שמחזיר אותי לדיון ההוא, שטוען שרכיב המס לא רק שיש בו הבדל משמעותי באחוזים – אם מקבלים עליו פטור, יוצר תחרות עוד יותר לא הוגנת. עד כה השוויתי לישראל, עכשיו נכניס למשוואה עוד שני רכיבים רלוונטיים לשוק האמריקאי – אם המס שווה ונגבה מכולם, המחיר באתרים צריך להיות נמוך יותר, והוא אכן כזה, ואכן נותן יתרון לאתרים. רכיב שני, הוא מחיר וזמינות המשלוחים – רוב האתרים נותנים משלוח חינם בתוך ארה"ב, ותלוי מחיר קניה או איזור, אפשר לקבל את המוצר תוך 24 שעות. ועם שני הרכיבים האלה, קשה מאוד לחנויות פיזיות להתמודד כאן. מה נשאר לחנויות פיזיות (בישראל או בעולם כולו) לעשות כדי להישאר, או להתבלט מעל השאר? אני חושב שהתשובה היום כבר די ברורה, ויש המון תשומת לב לנושא השירות, כמובן.

אי שם בסנטה קרוז

ולחוויותיי המקומיות בהקשר הזה

כל החנויות העצמאיות שנכנסתי אליהן בסן פרנסיסקו והסביבה, הציגו מבחר די מצומצם של ציוד ואביזרים. חנויות הבוטיק, למשל, לא החזיקו אפילו תזונה או צמיגים, והסתפקו במבחר דל של ביגוד קצה יוקרתי. לי זה ישר התקשר לכל ההקדמה המפרכת שנתתי הרגע – הנה, החנויות הפיזיות הפסידו בקרב, והשאירו ללקוחות לעשות את קניות האביזרים אונליין, שבין כה הרבה יותר זמינות ונוחות כאן. כאמור, את שני זוגות האופניים שלי הבאתי מהארץ, אז נותרנו עם צורך לרכוש אופניים לכרמל בננו הבכור בן ה-קצת-יותר-מארבע, וכמובן אופניים לדוקטורית החביבה. בעודי צעיר וטרי כאן, עם זכר היותי עצמאי בישראל ונאמן לאג'נדת "תמוך בחנות האופניים המקומית" שלי – ניגשתי לעשות סקר שוק בחנויות האופניים האמיתיות בסביבה. בעזרת הכלי הכי שימושי כאן – גוגל מפות – הצלחתי להבין מי קרוב יותר פיזית, מי קיבל בקורות טובות או פחות, ואילו מותגים ניתן למצוא בכל חנות. נתחיל באופני ילדים, כי אי דחיית סיפוקים זה אנחנו. בארץ כרמל נפרד מאופני 16 אינץ', ועם ההנחה הזאת נכנסו לחנות השכונתית שמוכרת בעיקר ספשלייזד. כמה כבר יעלו אופני "16? שקלים בודדים, לא? דבר ראשון, נוכחנו לגלות שהעמלץ הלבן כבר מספיק גדול כדי לשבת על אופני 20 אינץ'. דבר שני, גילינו שזה כבר שם אותנו בתקציב אחר והם עולים קצת יותר מ- 250 דולר. לפני מס. הודינו למוכר החביב והלכנו לחשוב על זה, כמו שאומרים. הדוקטורית מיד התוודעה לאתר ה"יד 2" המקומי, ומצאה אופני "20 משומשים בפרבר הסמוך – סן מתיאו – ב-40 דולר בלבד! העמסנו את עצמנו על רכב שכור (יש כאן כאלה על בסיס שעתי, מנקודות איסוף הפזורות ברחבי העיר), ונסענו לרכוש את הזוג הנכסף. כשהגענו לבית המוכר, נוכחנו לדעת פרט שחסר מהמודעה, בדמות פנצ'ר בגלגל הקדמי. בכל זאת, שבוע ראשון שלנו כאן, אין לי פנימית או אפילו כלים לפתוח את אומי הגלגל (הלא קוויק ריליס), והילד חם חם על רכיבה מיד, כאן ועכשיו עם קסדה על הראש, בפארק הסמוך. מה עושים? פותחים גוגל מפות שוב, ונוסעים לחנות הכי קרובה –  Cognition Cyclery. עם קצת ידע מקדים, ובדחילו ורחימו, ניגשתי בחשש לסדנא שלהם ותהיתי אם יש מצב להחלפת פנימית "על המקום" (ברור שלא הוספתי את המשפט "כולה חמש דקות"). מי שהתברר כמנהל הסדנא אמר שאין בעיה ואני אפילו לא טרחתי לשאול כמה יעלה התענוג, אלא פניתי לעשות סיור בחנות. מה אפשר לומר? אמריקה, רבותיי. שלוש קומות של סוכנות רשמית של ספשלייזד (מוטיב חוזר? על כך בהמשך), עם חלוקה לאגפים לפי נושאים, חדר ישיבות/הקרנות ל-20 משתתפים, חדר בייק-פיטינג של RETUL, אופני הדגמה למבחן – כולם חשמליים, וסדנא בגודל של חנות ממוצעת בארץ, עם 3 מכונאים. מרשים ביותר, אין מילה אחרת. עליתי חזרה לקומת הקרקע כדי לשלם על התיקון – פנימית "20 ללא חומר 8 דולר, החלפה 20 דולר. ואנחנו עם אופניים שהרגע עלו 40 דולר, כן? מעט מזועזע, שמרתי את החשבונית למזכרת, ויצאתי מהחנות אל הילד המאושר באדם, לפחות באותו רגע. האם שימנו את השרשרת, או חיזקו את החופש בהדסט על הדרך? לא תודה. במסגרת השבוע הראשון כאן – עדיין עושים תרגום לשקלים והשוואה לעלות בארץ, ומתחילים להבין את מה שיתחזק בהמשך – עלות עבודה (labor) גבוהה ומוערכת כאן הרבה יותר ובאופן משמעותי ממקומות אחרים.

ילד מאושר על אופניים

כעבור שבוע התאוששות, נפניתי לחפש אופניים לדוקטורית. בהסתמך על התובנות בנוגע לסגנון הרכיבה העיקרי כאן, חיפשנו אופני גראבל, בעדיפות לחומר האהוב – פלדה. אחרי שניפינו כמה חברות בוטיק, מצאנו חברה מקומית שמייצרת באופן סדרתי אופני פלדה מכל הסוגים, בשם ALL CITY. החנות הכי קרובה שמוכרת אותם, נמצאת ברחוב מרקט ברובע הפיננסי של העיר, נקראת Huckleberry  Bicycles, ועשתה עליי רושם טוב בביקורי הקודם בעיר. בעיקר מטעמי עיצוב, יש לציין. אחרי סקירה קצרה שקיבלתי מאיש המכירות, על אופני גראבל בתקציב סביב 2,000 דולר, נתתי מקדמה והזמנתי אופני פלדה של ALL CITY  הנ"ל, במפרט 105 וחלקים של WHISKY. האופניים היו צפויים להגיע ממחסן בחוף המזרחי כעבור שבוע, והדגשתי באוזני הבחור את חשיבות רכיבה ספציפית שרצינו לעשות יחד, בסופ"ש האחרון של ינואר. בתור מישהו שאייש עד לא מזמן את הצד השני של דלפק השירות בחנות אופניים, אני תמיד מתייחס לנותני שירות אחרים בכבוד רב, ויש שיגידו שאני נותן להם קרדיט גדול, מתוך הכרה בדרישות הג'וב (התובעני) שלהם. לכן לרוב, אני ממש לא ממהר להתלונן, לשפוט או לפסול, ואגב גוגל מפות, כל הביקורות שלי שם הן אך ורק חיוביות של חמישה כוכבים. מצד שני, בתור אחד כזה, אני מצפה שיתייחסו אליי כמו שאני הייתי מתייחס ללקוחות בתור נותן שירות. ופה, ככל הנראה, טמון פתח לאכזבות כאלה ואחרות. כאן גם נכנסת ההשוואה התרבותית המתבקשת בין הניכר לישראל, ואני מדבר כמובן על המרכיב האנושי, במיוחד בחנות אופניים, אבל לא רק. כאמור, כל הרשום כאן הוא הרושם שלי מהתנסות בחמש חנויות מקומיות שונות, כל אחת והרקע והסיפור שלה.

הפאמפטרק בסנטה קרוז

כל האינטראקציה בין לקוח לנותן שירות כאן היא בערך כמו הסטיגמה שיש לכם בראש על האמריקאים ככלל. עושה רושם ידידותי, עם דרישה בשלומך, אבל רק לצורכי נימוס. קשה לשים את האצבע, אבל יש איזשהו ריחוק בסיסי, שכמובן משאיר את השיח ברמה המקצועית. אין "אחי" או "גבר" על נגזרותיהם השונות, ואף אחד לא מציע לך קפה או בירה חלילה. וזה ברור וצפוי ויתכן שיש מקומות בארץ שנותנים את אותה התקשורת. ההבדל העיקרי צץ כשמגיעים "לסגור עסקה". למשל, אין עם מי לדבר בהקשר של הנחה. ז'תומרת, אפשר לבקש, אבל מהתגובה ברור שזה לא מקובל, והתשובה תהיה דחיה אוטומטית ומנומסת. בנוסף, כל מה שקשור לנוהג בישראל של להעניק הטבה במעמד הקנייה בדמות הסבת טיובלס, או למשל החלפת רכיב כמו אוכף או סטם באחד אחר – לא קיים, וכרוך בתוספת תשלום. קרי, משלמים מחיר מלא על האופניים, כמו שהם. כל דבר אקסטרא, כרוך בתשלום נוסף. שלום. כעבור שבוע שבו לא שמעתי מהחנות כלום, העזתי לצור קשר, והיו מספיק כנים כדי לגלות שהאופניים אכן הגיעו, אבל המכונאים כל כך עמוסים שלא מגיעים להרכיב אותם (הימים ימי טרום-קורונה). חזרתי וציינתי כמה חשובה לי רכיבה אחת ספציפית בתחילת השבוע, ואף חצי התלוצצתי שיכול לבוא ולהרכיב, אך נדחיתי על הסף, ולקינוח גם לא עמדו בדד-ליין. מה שגרם לי לתהות על סדרי עדיפויות של חנות – אני למשל מכיר שקודם כל נותנים עדיפות לאופניים חדשים, ממגוון סיבות, ואחר כך לתיקונים, אבל אולי מקומות אחרים נוהגים אחרת. בכל אופן, האופניים כבר צברו אי-אילו מיילים מאז והדוקטורית מאושרת. ואילו אני הגעתי למסקנה שיש מצב שצריך לפתח יחסי קבע עם חנות מקומית, ועל כך אולי בפרק הבא.

רכיבת פלדה זוגית

KTM  1070×200
פאנקייר1 1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA 09 1070×200

עוד מסקנה שמיהרתי ליישם, ושעלתה לי בייסורים כבדים, היא להיות כאחד העם ו…להתחיל לקנות באינטרנט! סלח לי אבי כי חטאתי, אבל אם אני נמצא בלב ממלכת אמאזון פריים ויו.פי.אס, במרחק 24 שעות ממוצרים נחשקים – למה בעצם לא? אני מודה שחלק מהצידוקים שנתתי לעצמי היו המחסור בציוד בחנויות הפיזיות שביקרתי בהן כאן, העלות הגבוהה של רכיב העבודה, והעובדה שאנחנו צריכים לרכוש את רוב הציוד, שנישאר או נמכר בארץ, די מאפס בעצם. ומהרגע שהסדק הזה נפרץ – הזרם הפך לשיטפון! התחלתי בקטן – קודם כל ארגז כלים מינימלי, אחר כך שרשרת ורפידות ברקס, הנה כסא תינוק, רק עוד ווסט וביב, ומפה לשם בסוף קניתי אופני סינגלספיד לעיר, כמו של כל היפסטר סן-פרנסיסקני מתחיל, ב-200 דולר. אמריקה, כאמור.

יפה פה על המים

KTM  1070×200
פאנקייר1 1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA 09 1070×200

המאפיה הישראלית


כל מי שיצא לטיול הגדול שאחרי הצבא (לא אני), ידע שבמוקדם או במאוחר, גם אם זה יהיה באיזו פסגה נידחת, אי שם בקצה העולם, מתישהו הוא יפגוש בישראלי. סביר להניח שאחרי שתי שאלות, יגלו שיש להם לפחות מכר משותף אחד. חוצמזה, מסתבר שאחד מענפי הייצוא המשגשגים של ישראל הוא ה-הייטק, ובירת ההייטק הקליפורנית שוכנת ממש פה, למרגלות סן פרנסיסקו, בדמות עמק הסיליקון המפורסם. כך יצא שבעקבות אחד הפוסטים האחרונים שלי לפני הטיסה, פנו אליי שתי אושיות מקומיות (בארץ ובחו"ל), והזמינו אותי מבעוד מועד להיעזר בהם בהתאקלמות. במיוחד במה שנוגע לאופניים. כבר בשבוע הראשון שלי כאן הוקמה קבוצת ווטסאפ ייעודית, ולאחר שבוע נוסף נפגשתי על בירה, במה שניתן לכנות הקיבוץ הישראלי המקומי – סאניווייל, עם גלעד מיכאל ודניאל זמלר (אם תחפשו טוב, בטוח תמצאו כמה אייטמים שלהם במגזין הזה או בגלגולו הקודם. אם לא – תאשימו את אריק). לצמד הזה, ביחד ולחוד, היה הרבה מידע וניסיון לחלוק עימי בכל הנוגע לאתרי הרכיבה המקומיים, ובסוף המפגש סיכמנו לרכוב יחד בהקדם האפשרי. לא סתם אני מכנה את ההקשר הזה "מאפייה ישראלית", כי התחושה היא שלא משנה לאן תגיע, איכשהו תמצא את הישראלי הקרוב למקום מגוריך, ולו רק כדי לחלוק שפה משותפת והבנה תרבותית בסיסית. זה המקום להודות לאחיי המאמצים על ההרגשה הטובה שנתנו ונותנים לי כאן. אבל די לרגשנות, באנו לרכוב.
אחרי שפרשו בפניי את שלל האלטרנטיבות, דניאל החליט שקודם כל חובה לרכוב בסינגל ה-FLOW המפורסם בסנטה קרוז. כמה מפורסם? מופיע אי שם בטופ-טן של הסינגלים הכי טובים בקליפורניה, או באמריקה. תלוי את מי שואלים. עם הקדמה כזאת לא יכולתי לסרב, ובבוקר נעים אחד התייצבתי בנקודת המפגש. אלמלא הג'י.פי.אס לא הייתי יודע שהגעתי לנקודה, אחרי כמה מיילים פתלתלים בכביש נידח וחשוך, שדי הזכיר לי את העליה ממלון 'יערות הכרמל' להקפצה של שוקף…בכל מקרה, אחרי התארגנות, התחלנו בטיפוס קל למטרות חימום, וגם כדי לעבור בעוד שבילים באיזור, בדרך אל הסינגל המפורסם. כמקומי גאה דניאל לא חסך בתיאורים על כמה אדיר הסינגל, ובסיפורי הרקע השונים שהביאו לפיתוחו. כמו בעוד מקומות כאן, לסנטה קרוז יש עמותת רוכבים מקומית, שמטרתה לשמור על האינטרסים שלהם ולייצג אותם מול הרשויות השונות. חלק מהמאמצים הינם הנגשת איזורי רכיבה, כיוון שגם כאן יש סינגלים פיראטיים וסינגלים מאושרים. סינגל "הזרימה" הנ"ל הינו מאמץ משותף של העמותה, הרשויות ויצרני אופניים מקומיים (כמו אייביס וסנטה קרוז). מדובר על סינגל שכולו בירידה, באורך 3.5 מייל, מחולק לשישה סגמנטים (גם בסטראבה וגם במציאות חוצה דרכים רחבות), ובו ערימה של ברמים בנויים מטורפים, רולרים, קפיצות עפר בגדלים סבירים, ו…זרימה.
איך היה? אין לתאר. המילה 'זרימה' עולה בראש, כמובן. אני רק יכול לכתוב שבערך בסגמנט הרביעי לא יכולתי להחליט מה כואב לי יותר – שרירי החיוך או השרירים ברגליים…כיוון שאין רגע דל ואין שניה מנוחה בסינגל הזה. ואם לא מגבלת הזמן שהייתה לי, בהחלט הייתי מטפס למעלה ועושה הכל שוב מהתחלה. הגעתי חזרה לאוטו בידיעה שעוד אחזור לכאן.
מאז ועד כתיבת שורות אלה, הספקתי לרכוב בעוד אתרים אייקוניים, שלחלקם אף גרסא משלהם ל"זרימה" של סינגל ה-FLOW המקורי-האוריגינל-מלך-הזרימה-הראשון. על כך ועוד, בפעם הבאה.

המאפיה הישראלית

KTM  1070×200
פאנקייר1 1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA 09 1070×200

כתבות נוספות