פורד אפיק ישראל 2018

נימי וניל מסכמים את חווית פורד אפיק ישראל 2018 שלהם

trek 10.18 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
ctc poleg 1070×200

 

פורד אפיק ישראל 2018 –נימי כהן מסכם את האפיק ישראל החמישי שלו

כתב: נמרוד (נימי) כהן  I צילום: מערכת SportPhotografy תומר פדר, רונן טופלברג, אוריאל כהן

טוב, נו, עבר כבר שבוע מאז טיפסנו בפעם השלישית והאחרונה – תודה, אלוהים – מנחל יתלה למלון יערים, אז אם שכחתם כבר את קורותינו, אתם מוזמנים לקרוא את עלילות ניל ונימי בתחרות הגדולה ממש כאן אצלנו ב-Bike.il: היום הראשון,  היום השני

יופי. נעבור לתיאור עלילותינו ביום השלישי והאחרון, ומשם אנסה לגזור כמה תובנות כלליות לגבי אפיק ישראל השישי בכלל והחמישי שלי.

סטייג׳ 3 ואחרון לפורד אפיק ישראל – להרגיש כמו קולחבי

קולחבי, ירוסלב קולחבי בשבילכם, היה הרוכב הכי דומיננטי בעולם לפני כמה שנים. הצ׳כי הגדול אסף עד היום זהב באולימפיאדת לונדון, כסף בריו, היה אלוף העולם גם בקרוס קאנטרי וגם במרתון, אלוף אירופה, אלוף צ׳כיה, ניצח את הקייפ אפיק 3 פעמים, כולל השנה, והיד עוד נטויה. קולחבי הגיע לפה כככוב הכי גדול שהשתתף אי פעם באפיק ישראל, צמצם ציפיות ביחס לעצמו (״סוף עונה ארוכה, אני עייף…״) אך הוא ופרטנרו ניצחו בגאון את הסטייג׳ים השני והשלישי. עם זאת, זה לא עזר להם לקחת את התואר הכללי באפיק, והם אפילו לא עמדו על הפודיום הסופי. הכיצד? ההיאך?

ובכן במהלך הסטייג׳ הראשון הם חטפו 3 פנצ׳רים ונוצר להם כזה פער, שלמעשה הם יצאו מהתמונה הכללית, על אף שהיו הזוג החזק ביותר, ולאחר החלפת הצמיגים לדגם רחב ואגרסיבי יותר (2.3) ניצחו את שני הסטייג׳ים הנותרים.

להבדיל טריליארד הבדלות, ניל ואני חטפנו שני פנצ׳רים בסטייג׳ הראשון, כולל חישוק שבור, הכנסת פנימית שמבזבזת זמן רב, ולמעשה איבדנו יותר מ-10 דקות על רוב המתחרים הישירים שלנו. בסטייג׳ השני בו לא סבלנו מתקלות טכניות כיכבנו באופן יחסי לעצמינו, והתמודדנו רק עם דעיכת הרגליים ב-25 הק״מ האחרונים. צמצמנו זמנים למספר זוגות, אך עדיין היינו ממוקמים במקום השישי בקטגוריה בפער של כמה דקות מהמקום החמישי והשישי.

לסטייג׳ השלישי השתדלנו לזנק ברוח מרוממת עם סכין בין השיניים. סליחה על הז׳רגון הצבאי, אבל בסטייג׳ ״קצר״ של 60 ק״מ, שהוא גם האחרון בתחרות, היה ברור שהרוכבים בחזית יזנקו בקצב ואגרסיביות של מירוץ קרוס קאנטרי וכך היה. אנחנו מזנקים היטב בחזית הרוכבים הרגילים (הלא מקצוענים, שלא אוחזים ברישיון UCI בינלאומי) בבוקס A הבכירה, שומרים על עצמינו ב-1,200 המטרים הראשונים שמווסתים על ידי רכב מוביל, ואז פונים מהכביש בירידה לעליית כורכר מדורדרת ותלולה ו-all hell breaks loose…
הקצב היה כל כך חזק, והמתחרים שלנו כל כך טסו קדימה שאני מיד ספק צועק, ספק מחרחר לניל שאם הוא לא נותן לי איזה פוש קטן אנו מאבדים את החבורה האיכותית שלנו כאן ועכשיו. זה עזר כי אחרי כמה דקות מגיעים לירידה, שם אנו בורחים לשוויצרים (בישוף) ומגיעים למובילי הקטגוריה אנג׳לו את חיים, לשילר וחקלאי, עוקפים את מובילות הנשים וגם אמנון ישראלי מקבוצת הכפתורים מצטרף ונכנס ישר לעניינים. הקצב יחסית הגיוני, כלומר חזק לאללה אבל אפשרי, ואנחנו ברצף עיקולי כורכר רעים שמובילים בירידה לכפר עין ראפה ולכבישי האספלט התלולים שבו, בואכה סינגל עין ראפה המדליק והאירובי.

בעיקול האחרון לפני הכפר אחד מרוכבי הדבוקה, לא חשוב מה שמו אבל הוא רכב כמו תחת כבר ביום הקודם בסיטואציה דומה, פשוט חותך אותי בסיבוב כאילו אני לא שם ולא קיים. פרט לכך שזה קצת מעליב, מצאתי עצמי חותך off course על סלעים ואבנים, רק על מנת לא להתרסק מחד, ולא לאבד את הקבוצה בגלל בלימת חירום מאידך. בתוך הכפר אני מנסה לעבור קדימה כדי להימנע מעוד סיטואציות בהן הגאון שלפני יהרוס לי, והרוכב שמאחורי מכריז שמשפריץ לי חומר מהגלגל האחורי. אי אפשר לתאר לכם כמה מפח נפש עולה לי בגרון ברגע הזה. גם בגלל הטמטום, גם בגלל הירידה לטמיון של המאמץ האישי והמשותף, הרס הסיכוי התחרותי לניל ולי, האחריות הגדולה והמבאסת שלי כפרטנר של ניל שפשוט שב ודופק לו את התוצאה ואולי את החוייה…

rt_epi18_d3-08860

אנחנו נכנסים לסינגל כבר על החישוק ומיד עוצרים בפינה לתקן את הפנצ׳ר. כל הדבוקה שלנו ועוד רוכבים איטיים מאיתנו חולפים על פנינו כשאנחנו, מנוסים כבר וללא מילים, תוקעים תולעת, משחררים בלון לצמיג ומנסים להידחף לטור הרוכבים הרצוף בסינגל ולחזור לעיניינים. נכנסנו בחזרה בדיוק כשמובילי קטגוריית ה-50 פלוס הגיעו ועימם רוכבי מאסטרס חזקים ומוכרים אחרים. 200 מטרים בסינגל מספיקים לי כדי להבין שגם הצמיג הקדמי הולך ומאבד אוויר ואחיזה. מסתבר שדריסת הסלעים הניבה double puncture ושהצמיג הקדמי מאבד אט אט אוויר. שוב עוצרים, שוב נעקפים בטירוף, מנפחים צמיג ומחפשים חור או השפרצת חומר. אין חור! יאללה ממשיכים, אבל הפעם החבר׳ה מלפנינו אינם מובילי קטגוריית החמישי פלוס אלא כל מיני רוכבי אמצע הדרך שלא משחררים לעקיפה או פשוט לא יכולים לאפשר עקיפה בסינגל מבלי להסתכן, ובכל מקרה רוכבים לאט ביחס אלינו. אנחנו מתרגלים נשימות עד לסוף הסינגל ולפחות מורידים דופק. נגמר הסינגל וניל ואני טסים קדימה בדרכי הכורכר, הרגליים לא משהו משתי העצירות ומשני הגישורים, אבל יש מוטיבציה גבוהה ואנחנו עוקפים כמו משוגעים במקטע הכורכר שמחבר לסינגל הבא. שוב דרכי כורכר לפנינו, אבל יואווו, אני לא מאמין, הקדמי שוב מאבד אחיזה בסיבובים, שטוח כמו פנקייק ואני כמעט נמרח בסיבוב.

השביזות חוגגת. זו העצירה השלישית הבוקר, והיא שוב בגללי… אנחנו נעקפים למוות, אבל כולם מציעים עזרה. אנחנו מנפחים קדמי ולא מוצאים את החור… פאק! אחרי השפרצת מים איטית וממושכת מהבקבוק מצאנו לבסוף חריר קטן על דופן החישוק. יאללה, תולעת, נפתר ונקסט, מתחילים לדווש בפראותֿ. בשלב הזה ניל עוד עם מוטיבציה גבוהה, אני פחות, כיס, דחיפה בגב תחתון, אני מוביל קצת בתנוחת הנג״ש המפורסמת שלי, אביעד יזרעאל מוביל אותנו בירידות לאשתאול… המיקום שלנו בדבוקה נוראי. בטיפוס בסינגל עין לימון אנחנו מחליטים לשנות mode ולשמור על קצב אחיד והגיוני עד לפיניש, כי ברמה התחרותית סיימנו, ולי אישית ״אין ז׳ למות עכשיו בשביל לסיים במקום 45 במקום במקום 50״.

אנחנו עוברים למצב שיוט חסכוני, מדברים קצת בינינו ומסכמים את החוויה, התקלות, ההרגשה, מה אפשר לשפר ואיך, מרכלים פה, מטנפים שם, ומסכמים שעל אף שבאנו חזקים והצלחנו לשחק את המשחק עם הגדולים ביום השני, הפיניש שלנו ״היה קצת פח״ ויצא לנו קצת חמוץ, אבל עם זאת אול אין אול היה לנו אפיק חזק, מעניין ומאוד לימודי.

בין לבין אנחנו עושים שלום וצ׳ירז לכל צלם/מת או מעודד/ת בצידי הדרך, מקבלים את מנת ה״וואללה? מה אתם עושים פה?״ המקובלת מרוכבים שעקפו אותנו (״שבת יפה אז יצאנו לטייל בשטח, אתה יודע״) ואף נענים לבירה בלגית מזדמנת בשולי הדרך ממשפחת ניסטל התומכת, כי כאמור, כבר לא צריך לוותר על הנאות במרדף אחר הפודיום הנגוז.

אז חברים, כשאני אומר ״להרגיש כמו קולחבי״, אני לא מדבר לצערי על הרגשת הכוח המשכרת של מי שמנפיק בקלות 850 וואט מהרגליים והרבה יותר מזה בספרינט, וגם לא על סיום מרגש בראש הפודיום, הו לא, אני מדבר על מפח הנפש והרגשת התסכול של לחטוף 3 תקרים בסטייג׳ אחד והיציאה עקב כך מהמשחק.

נכנסים בפעם האחרונה לעליית האתגר הקבועה מנחל יתלה למתחם האירוע. לא, היא לא הפכה לקלה וזורמת יותר בפעם השלישית שטיפסנו אותה… בכניסה להיקף הקיבוץ, עשרות משפחות הקימו פינות עידוד מושקעות בחצר ביתן וממש ריגשו אותנו, ממש פסטיבל הג׳ירו בזעיר אנפין. בלונים, מוזיקה, מחיאות כפיים, והכי כיף, השפרצות מים לבקשתינו מצינורות. דאם, זה היה טוב!

מגיעים לקו הסיום בפעם האחרונה ל-2018, נצמדים, מחזיקים יד ביד, מוחאים כפיים לקהל ולאירוע האדיר הזה, אה, הנה שורת ילדים, השניים של ניל והאחת שלי, עומדים על גדר ומוחאים לנו כפיים בטירוף!

קו סיום, מים קפואים על הראש, חיבוקי ונישוקי זיעה עם האישה והילדה, משהו קר לשתות ואלכסנדר/מיקלר Gold Green בטמפרטורה הכי נכונה בארץ נוחתת לי ליד ומשם ישר לגרון.
זורקים את האופניים באיזו פינה והולכים למדשאה, פופים, אוכל, ילדים, חיוכים עד אין קץ, ניל הולך להתקלח וחוזר, אני מתקלח וחוזר, עוד בירה, עוד חיבוקים עם הילדים – אושר שמיימי.

trek 10.18 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
ctc poleg 1070×200

43040068_1990157511051884_8060243168806830080_n
43288221_1991668887567413_1765629070764146688_n

מסקנות, תובנות וסיכום כללי לחוויה שלי בפורד אפיק ישראל 2018

אתה לא קובע לאפיק, האפיק קובע לך

האפיק הזה היה החמישי שלי כרוכב, והראשון לניל, שלא השתתף בתחרות רשמית מזה כ-7 שנים. באימונים טחנתי לו את הראש הרבה (הייתם מאמינים?) והסברתי לו שבאפיק הכל יכול לקרות לכל אחד. רק לא דמיינתי שבאפיק הזה יקרו לנו דברים, וכשאני אומר לנו, אני מתכוון אלי, רק אלי.
רכבתי באפיק עם אותם צמיגים עימם רכבתי את האפיקים הקודמים (מקסיס אייקון 2.2), ועד כה היה לי איתם רקורד מעולה של שתי תקלות בארבעה מירוצים. לחצי האוויר שלי בתחילת האפיק היו הרגילים שלי, כמו באימונים. ועדיין חטפתי פנצ׳רים ביום השני והשלישי, שהובילו אותנו לחמש עצירות(!) לתיקון. אחד חישוק שבור, אחת פנימית, שלוש עצירות תולעת ועצירה אחת רק למילוי אוויר. אז חוץ מהתובנה שתמיד עדיף תקר לפני אחרי סינגל ולא לפניו, יש עוד אחת: עדיף בכלל בלי תקרים… לעצירת פנצ׳ר אפקט הרסני אקספוננציאלי. בזמן העצירה אתם מאבדים זמן ומיקום, ובראש שלכם אתם יוצאים מה-zone המנטאלי התחרותי והמפוקס. כשאתם מסיימים לתקן ומזנקים שוב, אתם בסטרס נפשי ופיזי, ומיד מנסים לצמצם פערים שנוצרו, ונכנסים עמוק יותר לתחומים האדומים והשחורים שלכם. זה שורף הרבה יותר גפרורים מהקופסא שלכם, ביחס למה שתכננתם לשרוף בשלב הזה, מביא אתכם מותשים יותר לקו הסיום וליום הבא, מחזק את המתחרים שלכם שעפים קדימה בלעדיכם, ובקיצור, זה דרעק גדול. העצירה השנייה עושה את אותו דבר רק חזק יותר, והשלישית, השלישית סוגרת סופית את הסיפור. אז חמש עצירות תיקון פנצ׳ר זה דבר הרסני ברמה התחרותית, וזו גם נקודה מאוד רצינית לבדיקה יסודית.
אם טרם ציינתי זאת, כשאני כותב ״התפנצ׳רנו, עצרנו…״ וכולי, מדובר עלי, רק אני התפנצ׳רתי, לניל לא היו כלל תקרים, וזה מוסיף להרגשה הח%א שלי.
המסקנות מדברות על העלאת לחץ אוויר בהרי ירושלים בכלל ובתחרות בפרט, ובעיקר הרגשה שלי, שהאינטנסיביות בה רכבנו, הקצב הגבוה, התחרותיות הגבוהה, המאמץ, כל אלו גרמו לי לטעות יותר, לרכך את הגוף פחות ולהתפנצ׳ר יותר.

הקצבים של טופ קטגוריית המסטרס

קטגוריית המאסטרים (גילאי 40-49) נושאת על כתפיה את האפיק. בין 60% ל-70% מהמשתתפים מגיעים משכבת הגיל הזו, שמניעה הכי הרבה כסף בענף שלנו: גם הציוד והאופניים שהם קונים, גם כמות הכרטיסים להשתתפות באפיק או בסמרתון הבא עלינו לטובה בפברואר 2019, חברות בקבוצות, תכניות אימון, מדי וואטים, טריינרים חכמים, תוספי תזונה, עיסויים, מחנות אימון בארץ ובחו״ל וכולי. זהו הפלח הכי משקיע ומושקע. סיימתי את שני האפיקים הקודמים שלי במקומות כלליים 19 ו-21, והם היו שקולים למקום שלישי בפודיום קטגוריית המסטרס (התחריתי עם רוכב צעיר). אבל מעולם עד השנה לא רכבתי בקצב של מובילי הקטגוריה, שילר את חקלאי מנצחי מהדורת 2017 ואנג׳לו את חיים מנצחי 2018. מדובר על קצב גבוה וחזק מאוד, מתחילים בטירוף מפחיד ומלחיץ, שורדים את זה איכשהו, ואז, כששוקע האבק, יש שם מלפנים בין 4 ל-8 רוכבים שמחזיקים רכבת בקצב מאוד מאוד גבוה. אני מדבר על מישורים או מישורים מדומים שבהם ניל את שילר מובילים וחקלאי ואני בקושי מחזיקים מעמד בתור גלגל אחורי וצריכים דחיפה מדי פעם. אני מדבר על עליות שכבר בהתחלה שלהם אני נופל לאחור, כי המישורים שלפניהן חיסלו לי את הרגליים. אני מדבר על עליות מתונות שבהן אם ניל לא דוחף אותי בגב או מושיט לי כיס, אין לי סיכוי להישאר איתם. וזה ככה מההתחלה ועד לסוף… המסקנות פה הן שצריך להתאמן על הקצבים האלו. צריך אימוני סף במישור, סיזיפיים ולא הגיוניים, בהם אתה מפתח את היכולת הזו, שהגעתי בלעדיה. צריך אימוני עליות אינטנסיביים וארוכים יותר, וצריך סימולציות סטייג׳ים בהן לוחצים כל הסטייג׳ ולא רק באינטרוולים עליות. כל ה״צריך״ הזה מוביל לשאלה שתמיד שם: למה אני צריך את זה? האם האקסטרה מאמץ, מחויבות ואימונים האלו שווים את התוצאה? לפי התשובה אפשר לראות איזה מין רייסר אתה.

הסטרס באפיק ישראל

בגלל ששיחקנו את המשחק של הגדולים השנה, לא היה לנו רגע מנוחה באפיק, עד להחלטת שחרור הקצב בסטייג׳ השלישי. הקרבה הפוטנציאלית לפודיום, היכולת בכלל להחזיק את הזינוק ואת השעה הראשונה עם החבורה הזאת, הרכיבה כל הזמן על הקצה, בשיא הקצב והעוצמה, כל אלו גורמים לרכיבה להיות מלאת לחץ פיזי ונפשי מזינוק ועד סיום. אבל אתה ממשיך ללכת עם הלך הרוח המחייב הזה גם במלון ובשלבי ההתאוששות, בשיחות המסדרון, בחדר האוכל, בתדריך. אסור לוותר על עיסוי או על מתיחות או על אוכל, לא להגזים עם הבירה, חייבים לישון הרבה, חייבים קומפקס… אתם מבינים את הראש. זה מירוץ אמיתי, מקצועי וחשוב, ולכן לחוץ ומלחיץ.
ההצלחה בהבאת 84 רוכבי UCI לא ממש עוזרת להרגיע את כל הסטרס הזה. בזינוק אתה מבין שלא משנה כמה התאמנת או כמה אתה חזק, באירוע הזה אתה בסך הכל איפושהו בשלהי המאייה הראשונה של המשתתפים… אז השנה רוכבים זרים פלשו גם לקטגוריית המסטרס, וככל שהתחרות תמשיך להיות אטרקטיבית וחשובה לשדה הבינלאומי, העניין הזה של ישראלים בפודיום יילך וייעלם גם בקטגוריות שאינן מוכרות UCI.

trek 10.18 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
ctc poleg 1070×200

להיות הפרטנר החלש (היזהר במשאלותיך – הן עלולות להתגשם)

למעט אפיק אחד אליו הגעתי כלל ללא אימונים מקדימים, באפיקים הרציניים שלי הייתי הפרטנר החזק יותר ברוב התחרות. התאמנתי יותר, היה לי יותר רקע ועומק, הייתי חזק יותר ולרוב גם ניהלתי את הטקטיקה. הרוכב המוביל וגם המנהל אם תרצו. בתור הרוכב החזק, אתה מתאמץ יותר בחלק מהמתארים: אם אתה דוחף בעליות את הפרטנר שלך (במיוחד אם קוראים לו משיח וגובהו 1.96 עם כתפיים רחבות לאללה), אם אתה היחידי שעובד מלפנים במישורים – תאמינו לי שאתה מתאמץ. אבל אתה קובע את עוצמת המאמץ, אתה מנהל את המאמץ שלך, אתה קוצב, אתה קובע, ולפחות בראש – זה קל יחסית.

והנה, לקראת אפיק 2018 חיפשתי פרטנר שהוא: 1. חבר, 2. בגילאי 40-49, 3. חזק ממני. ניל נכנס לעניינים מאוחר למדי, אבל בשבועיים לפני התחרות כבר היה ברור שהוא עומד לגמרי בשלושת הקריטריונים, מחכה לי בעליות ושובר עבורי את הרוח במישורים. אבל התחרות עצמה זרקה אותנו למים עמוקים וסוערים. קצב פסיכי, דחיפות ומשיכות כיס בפעם הראשונה ועוד. הפרטנר החלש סובל בשני אספקטים לפחות. בגוף אתה רוכב מחוץ למעטפת שלך רוב הזמן. הרי לא הייתי יכול לרכוב בקצבים ובזמנים האלו לבדי ללא סיוע. לא הייתי מחזיק מישורים ככה לבד או נצמד לאריות בעליות האלו ללא עזרה. בראש אתה כל הזמן מרגיש חלש, לא מספיק, לא חזק ולא פוגע. כי קשה לך כל הזמן, כי עוד שנייה בורחים לך כל הזמן, כי אין לך את תחושת היכולת האינסופית, הכוח המשכר והעוצמה ביחס לאחרים שהרגשת פה ושם באימונים. להיות הפרטנר החלש זה שיעור גדול מאוד לאגו ולזוגיות התחרותית, שיעור שלמדתי פה לראשונה. לקח לי זמן לשחרר את ההרגשה הלא נעימה הזו, להיות מרוצה מתוצאה, קצבים ומהירות ממוצעת מרשימים ומהבנה שזו משמעות הצוות באירוע הזה.
מי שהיטיב לנסח את זה, עם יותר מקורטוב הומור, הוא אורן עוזרד, החצי הפחות חזק של זוג שניצח את קטגוריית הגראנד מסטרס באפיק שלוש שנים ברציפות. תשקיעו דקה מזמנכם: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1864071866943256&set=a.210280035655789&type=3&theater

הניל אובריין

ניל אובריין הוא פרטנר אדיר. אנחנו מכירים וחברים יותר מעשרים שנים. טלי זוגתו הייתה החברה הראשונה הרצינית שלי. במשך שנים רבות הוא היה ה-idol שלי בכל הקשור לרכיבת אופניים, שטח וכביש, וכבר בזה שהצלחתי לשכנע אותו לצאת מהבוידעם ולחזור לסצנה ניצחתי וזכיתי. אם נעשה יחד אפיק ב-2019 אשמח מאוד, אך אצטרך להתחזק מאוד כדי להקביל אליו כמה שיותר. אם לא, אז יהיה פה רוכב בן 50 מאוד מאוד חזק, תחרותי ומנוסה… ועכשיו הוא מנוסה גם במירוצי זוגות מרובי סטייג׳ים, דחיפות ומשיכות, מכיר את השדה, ויודע לרכוב בקצבי שילר/אנג׳לו.

פורד אפיק ישראל 2018- התחרות עצמה

פורד אפיק ישראל 2018 היווה עליית מדרגה נוספת במקצועיות ובמעמד האירוע בזירה הבינלאומית. האירוע ממש הפך חו״לי עם 122 רוכבים זרים, 84 מתוכם רוכבי UCI תחרותיים, ורובם ככולם משלמים מחיר מלא ולא מוזמני משרד כזה או אחר. הכיסוי והשידור הטלוויזיוני הם מהפיכה, לא פחות, הם תורמים למאות ואז לאלפי צופים וחברים של לשבת בכל מיני מדינות בעולם ולצפות בכל יום בנופי ארץ ישראל. ממש הגרנד דיפרטה של הג׳ירו דה איטליה בישראל בזעיר אנפין. זה חו״לי, זה מרשים ולצפות בטלויזיה בבית בכל הסטייג׳ השני, יום לאחר האירוע היה פשוט מדהים. כישראלים אנחנו אולי מרגישים שהמירוץ כבר פחות ״שלנו״, והמגמה הזו אף תלך ותתעצם, אבל זו בדיוק משמעותו של אירוע בינלאומי הנערך פה בארץ, אפרופו הג׳ירו.

על הבאת 120 זרים מתוך קרוב ל-600 מזנקים צריך להוריד את הכובע ולתת פרס משרד התיירות למארגני האפיק, גל צחור ועידית שוב. ברמה האישית המסלולים באפיק השנה וגם כפר הרוכבים, קרי המלון וכל המתחמים שסביבו, היו פחות לטעמי ולהנאתי מאשר במהדורות עבר, ולא אכפת לי שלא נחזור דווקא להרי ירושלים של זהב בשנה הבאה.

 

ניל אובריין מסכם את הסטייג' השלישי באפיק ישראל הראשון שלו

 

Our final day at the Ford Epic Israel featured the shortest stage at just over 60 km & consequently much less climbing, only 1350m.

After the previous days success & sprint finish with Mr Shila, we felt ready for another good day in the saddle.

The Start, which was punctual as usual we rolled out of hotel car park in controlled start, crossing the road to be led down a dusty fire road decent. I kept an eye on Nimi who was a few bikes in front of me, knowing that when the rolling start was over, all hell would break loose.

As we reached the bottom of the descent entering the first climb of the day,the pack was released & we surged forward in a chaotic attempt to gain some positions, before reaching the first section of single track.

During the chaos of dust & riders I passed Nimi, lucky for both us that Mr Shila brought this to my attention, easing off the pace I waited until he came into view, meanwhile we had been distanced from the rest of the pack containing the top masters riders, now we had to get back to them before entering the single.

We managed to close them down just before entering the small village we had been warned about in the briefing, the roads were narrow & windy with short very steep climbs……& lined with people from the village cheering us on with great enthusiasm….we were feeling good, & had another good start to race, surrounded by all the usual suspects…….we ready to give our all!!

Leaving the village & joining a double track that would lead us to the first taste of some single track sweetness, I heard Lior shouting to Nimi “your rear wheel is spraying”…. we all know what that means, I started praying……..a puncture at this stage of the race would be disastrous!!

I took the lead into the first single track, I knew the trail well, thinking we could maybe earn some time……still praying, Nimi shouted “we gotta stop, I’ve got a rear flat”.

Stopping swiftly at the side we scrambled to get the co2 canister ready & filled the rear tire with it, jumping on the bikes we sprinted back down the single to try to close down the gap, alas we had been passed by many, let’s say….riders less talented at controlling their bikes.

Damn! This was so frustrating, & things were going to get a lot worse before they got better.

To cut a long story short, we stopped another few times during the following kilometers, discovering that Nimi had also punctured in the front this was a nasty one that needed several attempts to close.

We had lost at guess 15 minutes at the start of the race & were stuck behind a long line of slower riders, the trail was alternating between single track & very narrow rocky double track, passing riders was difficult & dangerous, after work very hard in an attempt to close the gap,

It became clear that we were screwed.

I said to Nimi “Dude we’re screwed”, he looked at me with a mixture of anger, despair & understanding, he didn’t need to say a thing, we both knew that the race was over.

From that moment everything became easy, the pace & pressure to perform slackened,we decided to enjoy the last part of the race, not punishing ourselves over our bad luck.

For the rest of the ride, although not riding at a crazy pace we still worked with other riders & had the pleasure riding people that otherwise wouldn’t have been possible, stopping for a beer with our good friend & his family Mr Nistel, & generally having a laugh whenever possible keeping our spirits high……but, deep inside each of us was stirring the big pot of disappointment we had cooked up for ourselves not long before.

As we neared the base of the last climb, a rush of excitement flowed through my body realising that our families were waiting for us on the finish line, & that were very close to finishing the race.

Crossing the finish line the immense disappointment & frustration had been transformed into gratitude, relief & happiness……I just wanted to hug my amazing wife Tal & our kids Tom & Anna, followed by my amazing partner Nimi…….the one who had instigated this whole affair.

I was humbled to be a part of this event, overwhelmed by the energy that filled the air, filled with gratitude……buzzing inside with good fortune…….surrounded by people experiencing same incredibly positive emotions……..words are unable to convey the potency of this mind blowing human energy.

The race had a been roller coaster ride of successes & failures when analyzed in a cold performance based critic……..but we were here for the journey, & what a journey it had been.

If you ride a bike & you have not yet experienced the Epic, your missing out on something very elemental, a journey through which you may learn about your potential as a human being to unravel parts of yourself you never knew existed, tasting the beauty of life through hardship, suffering & eventually immense fulfillment that eludes us in our day to day activities.

I’d like to finish with a long list of thank you’s……….so here we go…..

Thank you to my family for supporting me during this journey, it simply couldn’t have happened without you!

Thank you to Nimi for not relenting with his persuasion, for also giving my the support I needed to realise my potential!

Thank you to Gal Tsachor for welcoming myself & Nimi into his fantastic training sessions, for making this incredible race & for the privilege of sharing our experiences.

Thank you to Arik & the team at Bike.co.il for your support at the race & for having this opportunity to represent the magazine & share our antiks.

Thank you to Guy, Ziggy, Tsor, Katsy & all the other riders I had the great pleasure to ride & train with over the past couple of months…..you made me feel so welcome & a part of something much bigger.

Thank you to Idit, Ilan & Gal’s family for your sacred work before, during & after the Epic…….this race is rests on your shoulders, without you there would be nothing.

Thank you to all of the many marshalls, volunteers, & the angels operating the feed zones your support during & after the race, your presence, pure intentions & encouragement was simply inspirational.

43029216_1989976701069965_9006869379777822720_n
43111092_1989842381083397_3215446391639769088_n

כתבות נוספות