הנונ-סטופ שלא היה

גראבל טורינג בארץ הקודש

טרק קדימה 1070×200
DAA 6.19 1070×200
DAA 6.19 1070×200
DAA 7.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
Matzman 7.19  1070×200
Matzman 8.19  1070×200
סגפרדו 1070×200

כתב וצילם: גלעד יודס

 

גראבל טורינג בארץ הקודש

פעם, מזמן, באלף הקודמת, רכבתי על אופניים מבריסל ללונדון, זה נשמע הרבה כי זה חוצה מדינות ואף את התעלה, אבל האמת שזה בערך 200 קילומטרים בסך הכל. זה היה לפני יותר מעשרים שנים, עם אופני הרים ריג'יד, KHS שהוסבו לאופני טורינג, כלומר קיבלו צמיגים חלקים וצוידו בתיקי צד, דווקא שווים דאז. תמונה אחת שרדה מאז, מהתקופה הטרום דיגיטלית. הטיול הזה, לבד, רק אני, אופניים והדרך נחקקה בזכרון, ושנים רציתי לשחזר את הרגשת החופש שליוו אותי אז.

מאז קרו הרבה דברים, אהבה, משפחה, קריירה, בקיצור, החיים עצמם, אך תמיד היו האופניים. הפכתי מטריאתלט לכבישון לקומיוטר וסינגלספידר ולאחרונה לגראבליסט. הטעם שלי ברכיבות אופניים עבר סוג של אבולוציה אבל נשאר באזור הזה של רכיבות פחות טכניות בשטח ויותר ארוכות. בשנים האחרונות נתוודעתי לקהילת רוכבי האפיק ולמתחרי אירועי הבייקפאקינג, והחשוב מכל, הצטרפתי למועדון הגראבל, הז'אנר שהתלבש הכי טוב על טעמי.

אז אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות רכיבה ארוכה, כמו זו של לפני עשרים שנה ונרשמתי לP2P הראשון, אך לא הסתייע לרכב באירוע, אז נרשמתי לNonStop700, השמועות אמרו שלפחות הקטע הצפוני הוא לגראבל פרנדלי, והיות ואופני הם מונסטר-גראבל (קונה יוניט מומרות עם הילוכים 1X10 וכידון מעוקל) הצמיגים הרחבים אמורים היו להחזיק גם את הקטע הדרומי. כך אמרו.

אז התחלתי להתאמן.

אחרי חמש רכיבות עם לינה בשטח, שתיים מהן עם ילדים (חוויה בפני עצמה שראויה לכתבה) ותובנה מאשתי היקרה (שכרגיל צודקת) הבנתי שתחרות בייקפאקינג זה לא בשבילי. לא התחרות ולא הבייקפאקינג. אז החלטתי לצאת לרכיבת לייט-פאקינג, מסתבר שזה המינוח הנכון. אני רוכב סביר, אך לא בקצבים של מתחרי האפיק, והשינה הטרופה בשק"ש בשטח זה לא בשבילי, בטח לא כמה לילות רצוף. תובנה לא פשוטה, שלוותה בקצת יאוש. זה לא פשוט  להביט מהצד על כל אריות הבייקפאקינג ולהבין שאתה לא שם. זאת ועוד, פה זה לא אירופה, אין פה תרבות של טיולי אופניים וכל תעשיית התיירות סביב. אז מה עושים?

img_20181104_144711-copy

על ההתארגנות

אז אחרי שכבר לקחתי ימי חופש מהעבודה, קיבלתי פאס מהאשה והעלתי לגארמין את המסלול של ה700 נותר רק להחליט על משך, קצב ולמצוא מקומות לינה.

החלטה ראשונה הייתה לרכב חצי המרחק, עד ללהבים, החלטה שניה הייתה לרכב בכיף תשעים קילומטרים ביום לכל היותר.

אז איך מוצאים מקומות לינה בארץ שעונים לקריטריונים הבאים:

  1. קרובים למסלול
  2. יש מקום בטוח לשים את האופניים למשך הלילה
  3. לא יקרים (הרי כל הצימרים זה לפחות 500 שקלים ללילה)

לכאורה משימה בלתי אפשרית, אבל מסתבר שהמצב לא רע. 45 דקות של זמן איכות על הרכבת מרעננה לעבודה בתל אביב, שיטוט באינטרנטים, והופ! יש ארבע מקומות לינה על הדרך.

לילה ראשון, כבוד למגזר, לינה בגסט-האוס בכפר כנא. מסתבר שהכפר על המסלול של ישו, המקום מארח לא מעט צליינים שבאים לעשות את המסלול.

עלות לחדר לבד 230 שקלים (200 + מע’“מ).

מכיוון שרציתי לרכב מקטעים של לא יותר מ90 ק"מ ביום הייתי צריך למצוא מקום בין כפר-כנא לתל אביב. לינה תיירותית זולה, זה לא צד חזק אצלנו, זה לא אירופה שבכל חור יש מלון פולטי קטן ונחמד. כך חשבתי לפחות, אבל אז פתחתי את אייר-בי-נ-בי.

שם מצאתי חדר בכרכור, לא בדיוק מטרופולין שוקק, אבל אם מתקיימים שלושת הממים,מיטה, מקלחת ומזגן,  מי אני כי אלין? אז התכתבתי עם בעל המקום דרך האפליקציה, שאלתי אם אפשר להגיע עם אופניים, ואמנם אפשר.

עלות הדירונת היא 55$ קצת יותר מ200 שקלים.

לילה שלישי תוכנן בתל אביב, במלון אברהם, מלון (יותר כמו מפעל) טיילים, פה הלכתי על חדר עם שותפים. עלות: 129₪. נאמר לי שיש מקום לאפסן את האופניים, אך עליי להביא מנעול, הבאתי, שניים.

המסלול מתל אביב ללהבים גם הוא ארוך ורציתי לפצלו ליומיים של רכיבה, כלומר לחפש מקום לינה בדרך. היו מעט מקומות באיר-בי-נ-בי, ונאלצתי להתפשר על מקום טיפה יותר מרוחק מהמסלול. בנוה שלום, לא רחוק מלטרון.

אז זהו, נגמרו התירוצים, אופניים יש, זיווד לייטפאקינג יש, שינויים קלים לרשימת הציוד המפורטת (שק"ש ומזרון ירדו מהאופניים, התפנה מלא מקום) מסלול ומקומות לינה, צ'ק. נותרה הלוגיסטיקה של הגעה לנקודת הזינוק – מחניים, יחד עם מתחרי הנונסטופ700 וחזרה מנקודת הסיום בתחנת הרכבת רהט-להבים.

img_20181101_095540-copy

טרק קדימה 1070×200
DAA 6.19 1070×200
DAA 6.19 1070×200
DAA 7.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
Matzman 7.19  1070×200
Matzman 8.19  1070×200
סגפרדו 1070×200

על הדרך

אז שלושה מאריות הנונסטופ ואני התארגנו על הסעה צפונה, הגענו למחניים כשעה לפני הזינוק לתחרות הלא מאורגנת על ידי הלא-מארגנים שלה. כל זאת אף על פי שהתחרות בוטלה. למה היא בוטלה? כי שופטת החליטה שכל מארגן תחרות אופניים חשוף לתביעה גם לא-מארגן. משום מה, ועל אף הביטול הגיעו כמה עשרות רוכבים אותם הזניק חנוך רדליך שחס וחלילה לא ארגן שום דבר, והופ, יצאנו לדרך.

היום הראשון היה הכי. הכי יפה, אין על הנופים של הגולן והכנרת, והכי קשה. היה יום חם שגבה קורבנות בדמות פרישות לא מעטות מהתחרות, והקשה על רכיבה עם אופניים עמוסים, בעיקר בעליות לעילבון.

הניווט מהמסלול המקורי לכפר כנא היה מעניין כי לא היה קשר בין המסלול המתוכנן למציאות, הבנייה המואצת על כביש 77 אילצה אותי לעלות על הכביש המהיר, לא חוויה כיפית במיוחד, אך גם לא נוראית, אפילו שזה כבר היה בחושך, השול הרחב והנצנץ הקנו סוג של הרגשת בטחון על הכביש. העליות לכפר לא היו נוראיות ולהגיע לגסט-האוס לא היה קשה. המיקום נחמד, קרוב לכנסיה היפה במרכז הישוב. היו עוד אורחים במלון מגרמניה שעשו את ה Jesus Trail – מסלול טיילים בעקבות ישו. היה נחמד לקשקש עם תיירים.

החדר היה סביר ביותר, המקלחות המשותפות נקיות והאופניים היו נעולים בתוך מתחם הגסט-האוס, יחסית בטוח.

אחד היתרונות ברכיבה כזו, לבד ולא במסגרת תחרותית היא החופש, החופש לאלתר, אז למחרת סטיתי מהמסלול בדרך לכרכור ועצרתי לארוחת בוקר אצל חבר ותיק שעבר לא מזמן לגור באלון הגליל, היה כיף לעצור ולהתעדכן וגם זכיתי לארוחת בוקר ראויה.

אז חזרתי למסלול ובאזור רמת דוד שמעתי את הצליל הכי מפחיד שיש – פססססט, פנצ'ר בצמיג האחורי.

הצמיג האחורי סיים את ימיו. טעות הייתה לא להחליפו לפני הרכיבה, הצמיג ישן, אמנם לא עבר הרבה קילומטרז, אבל יצא מהחנות לפני שנתיים. בקיצור, לפני אירוע כזה וודאו שצמיגיכם לא זקנים מחצי שנה, ובידקו אותם היטב.

להוסיף חטא על פשע, פרקתי את הטיובלס שעוד עבד איך שהוא, בטרם בדקתי שהפנימית ספייר תקינה. היא לא הייתה.

למזלי פגשתי איש אחד טוב באמצע הדרך, שברר בשבילי היכן החנות אופניים הקרובה (להזכירכם, יום שישי, השעה 11) וגם שיכנע איש שני טוב שהגיע עם רכב ומתקן אופניים להקפיץ אותי חצי דרך ליקנעם. את יתרת הדרך צעדתי, תוך כחצי שעה הגעתי לחנות G-Bikes בקניון המקומי.

איני יודע את שמות האנשים שעזרו לי, ואף לא את שם המכנופן שהתקין את הקרוס-מארק החדש טיובלס, ומכר לי עוד 2 פנימיות, בקבוק ומתאם ונטיל במחיר ממש סביר. אני אסיר תודה, בנוסף לעזרה עצמה, גם חיממתם לי את הלב, כיף לפגוש אנשים טובים.

img_20181101_093610-copy

העיר הגדולה

המשך הדרך לכרכור הייתה פחות דרמטית, ובסופה הגעתי לאייר-בי-אנ-בי, יחידת דיור בבית פרטי. מאד מפנק ואף על פי שהאופניים היו נעולים מחוץ ליחידה, עדיין הם היו בתוך שטח הגינה המגודרת.

ביום השלישי הרכיבה הייתה יחסית מישורית ומהירה, לכאורה כיפית, ובהחלט היו בה קטעים מאד נעימים ואפילו יפים. לכאורה, כי מנטאלית הרכיבה כל כך קרוב לבית היא הכי קשה. האינסטינקט הוא לקפל את העסק ולחזור הביתה, לאישה, לילדים. אני מתגעגע, והקרבה מאד מפתה. המסלול כלל ביקור קצר במבצר קקון ועצירה בנחל אלכסנדר. עברתי בדרך במושב בו גר עוד חבר, והצלחנו להפגש לדקה, הגעתי יחסית מוקדם לתל ברוך, ומשם, רכיבה עירונית קצרה והגעתי לאברהם הוסטל.

כאמור, כשהזמנתי את המקום נאמר שיש מקום לאפסן את האופניים, רק שאביא איתי מנעול, הבאתי שניים. כשהגעתי נאמר לי לנעול את האופניים בחוץ, לאחר דין ודברים נעלתי את האופניים בקומת המרתף. הרגיש די בטוח, אף על פי שהבהירו שאינם אחראים לאופניים.

החדר היה משותף, ארבע מיטות, עוד שתיים תפוסות, בינתיים. מקווה ששותפי לא יכעסו יותר מדי שאני קם מוקדם לרכב. המיקום של המלון מושלם, האוירה טובה, זה חתיכת מפעל תיירות, יוזמה מאד יפה. ערב לבד בתל אביב זה תמיד נחמד, פגשתי עוד חבר, אוכל טוב ובירה מקומית, מה עוד אפשר לדרוש?

יום יותר מאתגר ציפה לי למחרת, עם מעט עליות עד לנווה שלום, לאייר-בי-אנ-בי הבא.

אחרי ארוחת בוקר סבבה לגמרי. קצת מאוחרת למי שרוצה לצאת לרכב מוקדם, אבל מכיוון שהרכיבה היום הייתה באזורים שאני מכיר היטב, הנחתי שלצאת בשבע בבוקר זה בסדר. הרכיבה לפארק הירקון שימחה אותי מאד, תל אביב מתחילה להראות סימנים של מחשבה חיובית עם שבילי אופניים ראויים. זה לא חוכמה לרכב בשבע בבוקר כשהשבילים והמדרכות ריקים מאדם, אבל בכל זאת, קצת אופטימיות, מותר. (הבנתי מחברים תל אביבים שהמצב בשעות העומס נוראי, הרוכבים לא מתייחסים לכיוון השביל, הולכי הרגל צועדים בשבילים והפקחים נותנים דוחות על כל חריגה, וקל לחרוג בשבילים לא רציפים, אבל זה בסוגריים, אז תתעלמו)

את הדרך הכה מוכרת מפארק הירקון לאנטיפטרוס עשיתי ללא מכשיר הניווט, יחסית מהר, יחסית לימים הקודמים בכל אופן. עצרתי באיירפורט סיטי לסנדוויץ’, והמשכתי למעבר מתחת לכביש שש.

img_20181104_082118-copy

מריחים את הסוף

קצת חששתי מהיום הזה, כלומר שיקח לי יותר זמן מהימים הקודמים. אבל המסלול היה מהיר, והיה זמן לנוח, לאכול ולטפל באופניים, השרשרת הייתה צריכה שימון, ואני קצת מנוחה, אז בשעות החום ישבתי בצל ליד אמת המים של גזר.

ההפתעה של המסלול הייתה עם עזיבת נתיב ה700נונסטופ כדי להגיע לנווה שלום, קטע מסלול שתכננתי על מחשב מבלי להכיר את השטח. הקטע הקצר (כ10 ק"מ) היה גראבל פרנדלי ברובו, בתוספת תיבול מאולתר של רכיבת כביש וחזרה לשטח בין נחשון לנווה שלום. לקינוח קיבלתי את הטיפוס הראוי לתוך הישוב.

החדר שמצאתי באייר-בי-נ-בי הוא ביחידת דיור, והם זוכים בחמישה כוכבים במה שקשור לאפסון האופניים. האופניים אופסנו בחדר הממ’‘ד, החדר הצמוד לחדר השינה. ראני ולילי היו מארחים למופת וזכיתי לארוחת בוקר המוצלחת ביותר בטיול.

בלילה ירד גשם, והיה חשש שהדרך ללהבים תהיה בוצית. אז התחלתי מלרדת מהישוב על הכביש, כשהתוכנית היא להכנס לשטח בטל שחר ולהתחבר חזרה למסלול קצת דרומה משם. אבל חששותיי לגבי הבוץ התבררו כמוצדקות אז החלטתי להשאר על הכביש. פתחתי את אפליקצית המפות של גוגל שלאחרונה הוסיפה בארץ אפשרות לתכנן רכיבת אופניים ורכבתי בהמלצתם על כבישים 3 ו40. החוויה הייתה פחות נוראית משחשבתי. הרבה תנועה אך שול רחב וסה"כ יחס טוב מהנהגים.

הכל נראה טוב, עד ששמעתי שוב את הצליל הנורא – פסססססססט. התגלגלתי עוד קצת בתקווה שהג'יפה תסתום את החור, אך הפססססט נמשך. למזלי הייתי ליד תחנת הדלק של יד בנימין, ניגשתי למשאבת לחץ האויר, שמתי תולעת וניפחתי עם המתאם ונטיל שקניתי ביקנעם. הצמיג תוקן! פינקתי את עצמי בקפה ומאפה והמשכתי בדרכי. כצפוי הרכיבה על הכביש הייתה מהירה וסה"כ מהנה, זכר לימים עברו, במילניום הקודם עת הייתי כבישון ותריאתלט. בקרית מלאכי הייתי צריך להכנס ימינה לככר כדי לחזור למסלול אחרי הצומת הראשי, סביר ועדיף מלנסות להשתלב בין שני נתיבים של רכבים נעים מהר במעבר בצומת. אחרי עוד הפסקה קצרה בדרך, הגעתי לקטע שכביש 40 וכביש 6 מתאחדים לקילומטרים ספורים. גם פה, במחלפים הייתי צריך לעלות על המחלף ולרדת בצד השני, כדי להמנע מהשתלבות עם רכבים שנעים במהירויות גבוהות. עד כאן זה בהחלט סביר, אבל בצומת דבירה ובצומת הדרומי יותר, שם כביש 6 מתפצל מכביש 40 היה שלט 414, האוסר על רכיבת אופניים על הכביש. לא ברור מה מישהו שעל הכביש כבר אמור לעשות, במיוחד מכיוון שאחרי שני המחלפים האילו אין את האיסור הזה. המחשבה הנאיבית שמישהו במנהל תכנון כלשהו ישאיר כביש אחד שאפשר לרכב בו ברציפות מתל אביב לבאר שבע על אופניים התפוגגה … התנחמתי בזה שגם גוגל מפס נאיביים … בכל מקרה, אחרי קצת פחות מארבע שעות רכיבה נטו, הגעתי ללהבים. סוף טוב הכל טוב.

הרכבת חזרה בשעות שאינן שעות עומס הייתה סבירה בהחלט.

img_20181103_115423-copy

סוג של סיכום

מה אומר? אני נהניתי. מאד. הרכיבה הייתה מוצלחת, זה אמנם לא אירופה, אך היו הרבה קטעים יפים וחווית התיחבור על אופניים בטיול, אפילו בארץ צפופה וחסרת התרבות שלנו הייתה כיפית. הלינה בדרך הייתה יותר מסבירה, התמורה למחיר טובה. תוסיפו לזה הרבה זמן פנוי של חוסר דאגות היום יום, זמן לכתוב בבלוג ולקרוא ספר טוב וקיבלתם אחלה חופשה וניקוי ראש אמיתי. שווה לנסות.

כתבות נוספות