לרכוב על קו השבר

ראיון עם נועה הגלעדי

ריסייקלס 3.19 1070×200
Matzman 2.19  1070×200
סינגלטרק 1070×200
אפיק 1 1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
GFNY 1070×200

בספטמבר האחרון נועה הגלעדי עלתה על אופנים ויצאה מפתח ביתה למסע של ארבעים יום, מעמק החולה ועד לחופי סיני: לאורך השבר הסורי-אפריקאי ואל תוך השבר הפרטי שלה. בסיפור שלה, על המסע הזה ועל מה שהביא אותה אליו, יש תובנות על מסע-בדד, חופש וריפוי, יש תשוקה לטבע וליצירה, ויש תהומות ופסגות של נפש וגוף. וכשהיא מספרת אותו, באומץ ופתיחות, היא מזמינה את כולנו להשתחרר מהסטיגמות – הפנימיות והחיצוניות – הקשורות בהתמודדות נפש.


כתבה: נועה לוריה ן צילומים: נועה הגלעדי

בהשוואה למשקל האופנים החדשים, עם כל ציוד המסע עליהם, מטען הניסיון של נועה בבייקפאקינג, או ברכיבת אופנים למרחקים ארוכים, היה קל למדי. אני לא בנאדם של אופנים, היא מעידה על עצמה, אין לי ידע באופנים – ולפעמים זה גם היה בעוכריי. עד המסע, אופנים היו עבורה כיף, אבל לא יותר מדרך טובה להגיע מפה לשם, לסיבוב בשדות, לעבודה וחזרה. ואז בא הרעיון לרכוב לאורך השבר הסורי-אפריקאי, במסע אופנים פרטי, לגמרי לבד.

זו תקופה ארוכה, של מספר שנים, שנועה מנהלת דיאלוג עם השבר הסורי-אפריקאי. עוברת תהליכים עם עצמה, רושמת ומצלמת. "בכל פעם כשהיה לי זמן הייתי קופצת עם האוטו, פעם לאילת ופעם לעין גדי, ומציירת את הנופים של קו השבר… אני כל הזמן בתהליך של צמיחה וחקירה של השבר שלי". בדצמבר שעבר הוצגו הרישומים בתערוכת גלריה במתת שבצפון. אבל הדיאלוג עם קו השבר לא הסתיים. "אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לקפוץ יותר, אני רוצה לנסוע בוויש אחד את כל האורך שלו. ומזה נולד מסע האופנים". מסע של ארבעים יום, ליום הולדת ארבעים.

ריסייקלס 3.19 1070×200
Matzman 2.19  1070×200
סינגלטרק 1070×200
אפיק 1 1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
GFNY 1070×200

אז מה הקשר לשבר ואיך הכל התחיל? "מגיע רגע בחייו של כל אדם, שמשהו בו נסדק. לעיתים זה סדק ממש קטן, בלתי נראה, ולעיתים, השבר הזה הולך ומתרחב עד שהוא נשבר לחתיכות ומתנפץ לרסיסים". כך היא כותבת בטקסט שליווה את תערוכת הרישומים. נועה הגלעדי היא אמנית רב-תחומית מוכשרת, שסיימה לימודי אמנות בבצלאל בהצטיינות לפני 13 שנה, בד בבד עם מחלתו ומותו של אביה. עבודת הגמר שלה, מעין דמות רפאים של טרקטור ישן עשוי זכוכית שקופה, הוקדשה לזכר אביה והפכה לציון דרך לא רק בחייה המקצועיים-אמנותים, אלא גם תחילתה של התמודדות ארוכה וקשה עם מאניה-דפרסיה.

"אבי היה חולה בסרטן במשך עשור. היינו עובדים שעות ביחד במטע המנגו ובחממות והיינו מדברים על פרחים ועל טיולים ועל מסעות ועל חו"ל – אבל אף פעם לא דיברנו על רגשות. הייתי מאד מאד קרובה אליו, אבל על המחלה ועל מוות לא דיברנו. והיה לי קשה עם כל הדברים שלא עשיתי, עם זה שלא נפרדנו.

"בפרויקט הגמר שלי בבצלאל החלטתי שאני יוצרת מזכוכית דימוי של טרקטור, בגלל מה שהוא מייצג בעיניי, את הערכים של ההתישבות העובדת ואת המקום שלהם בחברה, ואת מה שקורה בחברה ישראלית, התלישות וחוסר החיבור לקרקע. אבא שלי הספיק לראות את התבנית הראשונה שעשיתי, של אחד מגלגלי הטרקטור, שבועיים לפני שנפטר. והוא שאל אם תהיה תמונה שלו על הקיר. וכשאת לא מדברת עם אבא שלך אף פעם על רגשות פתאום זה בום כזה. הייתי בהלם ושתקתי והלכתי ושבוע אחר כך הוא נפטר. היום במבט הבוגר כשאני מסתכלת על זה אני מבינה שזו היתה הדרך שלו להגיד לי "אני מבין מה את עושה. אני מודה לך ואני אומר לך שלום", אבל אז זו היתה טלטלה גדולה.

—

פרויקט הטרקטור גרף שבחים והצלחה ונועה סיימה את לימודיה בהצטיינות. "קיבלתי מלגות לכל מיני מקומות יפים ומיוחדים והשתתפתי בסדנאות ותערוכות ברחבי העולם. אך בד בבד עם ההצלחה, החלה להצטבר אצלי חרדה. הגעגוע לאבי, הצורך לעמוד בציפיות של הסביבה ממני ובציפיות שלי מעצמי הלכו והצטברו בתוכי עד שהתנפצו".

בשנים שלאחר מכן התפרצה אצלה מאניה-דיפרסיה. נועה חוותה התקפים פסיכוטיים, אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים ותקופות ארוכות של טיפולים תרופתיים. "אלה היו ארבע שנים בהן הטלטלתי בין פסגות האושר ותהומות הייאוש… וזה מה שאני מסבירה בהרצאות שלי: זה יכול לקרות לכל אחד בתנאים מסוימים. אחרי תקופה מסוימת, שינויים מסוימים, יכול להגיע טריגר שיתחיל התפרצות. אצלי לא היה שום רקע שיכול להיקשר להתמודדות נפש. להיפך, אבא שלי אמר לי שלי הוא לא דואג, שאני כמו סלע."

אחרי אותן ארבע שנים מטלטלות, נועה החליטה לעצור את הרכבת ולהחזיר לעצמה את השליטה על חייה. בשנתיים הבאות היא חיה במוסד קהילתי-שיקומי ביישוב הרדוף, לומדת בהדרגה את המחלה ואיך לשלוט בה, דרך עיסוק באומנות וקרבה לטבע. ועל טבע, דומה שנועה יכולה לדבר שעות: על ילדותה כילדת-טבע, תמיד בחוץ, מטפסת על עצים ומחפשת חיות והרפתקאות, על אהבתה העמוקה לצפרות ולציפורים, על עד כמה קרבה אמיתית לטבע, ללא מחסומים וחציצות, מהותית ומשמעותית עבורה.

בתוך השיקום, בד בבד עם מעבר למגורים בצפון, עבודה באגמון החולה ולימודי הסמכה למורי-דרך, הגיעה התמודדות נוספת, בצורת פיברומיאלגיה – מחלת כאב כרונית המתבטאת בין השאר בכאבי מפרקים, בצקות ועייפות קשה. על הקשר בין המחלה לאופנים, נועה מספרת: "מאד מרגיע אותי לרכוב על האופנים בתקופות שאני בכאב מהפיברומיאלגיה. האופנים עושים לי כל כך טוב, נפשית וגופנית. בכללי, מה שלמדתי זה שחשוב לדעת מה עושה לך טוב. והאופנים מבחינתי הם כלי טיפולי ואני מטפלת בעצמי. אז אני יותר מחוברת לאופנים מאז שעברתי לעמק החולה, תכלס מכירה את העמק בעל-פה".

נועה מספרת על כל העליות והמורדות האלה בפתיחות גדולה, משתפת בסיפורים, בחוויות ובתחושות ובעצם פותחת חלון אל מה שעובר אדם בהתמודדות נפש קשה. ההחלטה להיפתח ולהיחשף גם היא היתה כרוכה בהתמודדות והתלבטויות, אך הביאה תחושת העצמה ואף גאווה. וכך הבשילו אצלה התנאים למסע רכיבה, שהוא גם מסע פנימה, לבד עם שדי העבר והעתיד, וגם החוצה: מסע שיצולם ויתועד כדי לחלוק עם העולם את התובנות, וכדי להיחשף ללא בושה – חשיפה לשם ריפוי.

עם תחילת ההתארגנות היא מספרת שנחשפה לקהילת האופנים שלנו, שריגשה אותה לדבריה, עם העידוד והצעות רבות לעזרה – כמו זו של אסף רוקמן מ-Bike Jerusalem, שהיה הראשון להיענות לבקשה בפייסבוק והשאיל לה בשמחה תיקים ייעודיים לאופנים. וכמו עדי פרומקין ואנשי TREK שסייעו להתארגן ולבחור דגם מתאים, למרות שהיו לה מעט מאד ניסיון וידע. בהמשך הדרך פגשה עוד רוכבים רבים ונעזרה בלא מעט "רופאי אופנים" במספר תקלות מתבקשות.

ריסייקלס 3.19 1070×200
Matzman 2.19  1070×200
סינגלטרק 1070×200
אפיק 1 1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
GFNY 1070×200

איך הסתדרת עם הציוד? היה קשה. כל יום פשוט קמתי בבוקר התארגנתי והתארגנתי… וסבלתי כי לוקח לי המון זמן להתארגן. וכל פעם ניסיתי לא להגיע לשעות החמות ומצאתי את עצמי יוצאת בשיא החום. בסוף שחררתי ואמרתי לעצמי, אוקיי, לא נורא. אז תרכבי בשיא החום, לא סוף העולם…

על תכנון מסלולים, מפות, קבצי GPS – אין מה לדבר: התחלתי בוויש אחד מדלת הבית בשדה נחמיה ורכבתי עד חוף ראס א-שטן בסיני. משם חזרתי בנסיעה. לא היה לי שום סדר יום קבוע. זרמתי עם מה שקורה, לא היה תכנון, לא היתה מפה. יש לי חוש כיוון טוב וזה הספיק. אני אדם שלטוב ולרע הוא ספונטני לגמרי. אני לא יודעת לתכנן, לא טובה בזה ולא אוהבת את זה.

כשאני שואלת אם יש מה לדבר על תיעוד של הרכיבה, אולי איזו הצצה ל-STRAVA, היא צוחקת: אין סיכוי. אבל בשבילי הכל מתועד – צילמתי, כתבתי ורשמתי.

וזה הזמן להפנות את הקוראים לאלבום הפייסבוק שנקרא בפשטות אל קו השבר ומעביר את חוויות המסע של נועה הגלעדי בצורה ישירה ויפה. כדאי לקרוא ולראות אותו במלואו, כי המובא כאן הוא באמת אפס קצהו של סיפור המסע. את הסיפור המלא אפשר גם לשמוע ישירות ממנה, בהרצאות שהיא מעבירה.

img-4046-copy

שאלתי את נועה על פחד, על הדברים הכי פשוטים וראשוניים שעולים לי בראש כשאני חושבת על מסע-בדד: מה עם פחד להיות לבד בחושך, פחד מבעלי-חיים, פחד מבני אדם? בטבע אני לא אוהבת להיות עם אנשים, כי את תחושת החופש האמיתית, ואת הקרבה האמיתית לטבע, מרגישים רק כשנמצאים לבד. והיה משהו במסע שאפשר לי להיות במקום מאד פתוח עם עצמי ועם הטבע. כן פחדתי קצת לישון לבד בחוץ, כן התמודדתי עם פחד. אבל ככל שישנתי יותר לבד – ככה התרגלתי. ככל שתרגלתי את המקום של "בסדר, את בטבע, יש פה חיות, תתרגלי" – ככה הרגשתי פחות פחד מהרעשים בשיחים וזה נעשה יותר טבעי. גדלתי עם טבע וההורים תמיד אפשרו לי חיבור מאד גדול לטבע. כל מה שרציתי תמיד נתנו לי: בגיל 16 עשיתי קורס צניחה, בגיל 17 טסתי לבד להודו ונפאל, כך שעשיתי דברים הרבה יותר מפחידים מזה. ובכלל, כולם אומרים לי כמה שאני אמיצה כל הזמן, אבל המסע הזה היה מאד טבעי בשבילי והמשך ישיר לעיסוק שלי בשבר הפרטי שלי ובשבירת סטיגמות ציבוריות. אז לא ממש פחדתי במסע, גם לא ברגעים שעל פניו נשמעים מפחידים.

אבל הרגע היחיד שפחדתי ממש, אבל ממש ממש – והתאהבתי – היה בירידה בסינגל תמנע. באותו יום החלטתי להשאיר את הציוד בבאר אורה ולעשות את הסינגל. אף פעם לא רכבתי בסינגלים – זה היה הסינגל הראשון שלי – ונשביתי! אבל פחדתי לאבד שליטה… בגלל הסיפור שלי. עכשיו אני יודעת שמעבר לתחושת האדרנלין הנהדרת, רכיבה בסינגל זו דרך מעולה לתרגל שחרור. (ועל זה אני – כלומר, נועה לוריה – אומרת: hear hear!.)

ריסייקלס 3.19 1070×200
Matzman 2.19  1070×200
סינגלטרק 1070×200
אפיק 1 1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
GFNY 1070×200

איך חזרת מהמסע? לאופנים שלי יש שם. קוראים להם שְמוֹת, כי יצאתי איתם את מצרים וזה מסמל את המסע הרוחני שעברתי ביחד איתם. יציאה לחירות פנימית. המסע עשה לי משהו מאד חזק: יצאתי כמטאפורה כזו של דיאלוג בין השבר הגיאוגרפי לשבר האישי שלי וחזרתי עם שינוי בביטחון שלי. לא הרגשתי דרמה גדולה בעצם היציאה למסע – לא כל החיים צריכים להיות דרמה – אבל כשחזרתי התחלתי להרגיש שהמסע הביא לי ריפוי עמוק. בשבוע שאחריו עלו לי זכרונות ישנים, נזכרתי בצניחה הראשונה שלי בגיל 16, למשל. נזכרתי במקומות של עוצמה, הוא חיבר אותי לאישה הפראית שבי, זו שלא מפחדת ולא מתביישת ושלא רואה בהתמודדות שלה משהו חריג אלא משהו עוצמתי וחזק.

ביולי האחרון שידרה נועה תוכנית רדיו ברדיו הגליל העליון, בה היא מגוללת את סיפור המסע הפרטי שלה בעשור האחרון. יותר ממומלץ להאזין.

מה את עושה בימים אלה ומה צופן העתיד? אני מעבירה הרצאות על המסע ועל סיפור החיים שלי וגם סדנאות כתיבה, רישום וצילום. לאמנות הקונספטואלית שעשיתי בעבר היה את הכוח וההשפעה שלה, אבל בשבילי היום העשייה החברתית יותר חשובה. חשוב לי לדבר ולהשפיע ואני רוצה לתת דוגמה. ברור לי שגם בקהילת האופנים יש הרבה אנשים שמתמודדים עם הסטיגמות של מחלת נפש. וכשאתה רואה מישהו מדבר על זה אתה אומר, אם הוא יכול גם אני יכול. כפי שלמדתי על עצמי, הריפוי בא מתוך הלגיטימציה. המסע הזה היה על שבר ומשבר אבל גם על הגשמת חלומות, והחלום הכי גדול שלי הוא להקים סטודיו ולחזור לעבוד בזכוכית ובימים אלו ממש אני עובדת על הגשמתו.

ולסיום, ציטוט מאחד הפוסטים שנועה כתבה במהלך המסע:

המסע שעברתי על הקצוות שבו, מתגלגל לי בראש, קדימה ואחורה...

מרגש אותי,
לסוע לאורך השבר,
להבין תובנת אופניים, שאין דבר כזה מישור.
גם אם מתונות, כמעט כל הדרכים הן ירידות או עליות.
לסוע
ולהתבונן על השבר שלי.
להביא ריפוי.
דרך השבר.
להתרגש 
ולגלות את הכוחות שבי כל יום מחדש.

 

img-2931-copy

ריסייקלס 3.19 1070×200
Matzman 2.19  1070×200
סינגלטרק 1070×200
אפיק 1 1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200
GFNY 1070×200

כתבות נוספות