הכל בגלל ההורים שלי

נדב אלקבץ עושה את Leadville 100

אפיק 1 1070×200

כתב וצילם: נדב אלקבץ

הכל בגלל ההורים שלי

בעצם אני בכלל רציתי את ה 50, אבל ההורים שלי באו לביקור ותאריך החזרה שלהם היה יום לפני הלדוויל  50 (Leadville) אז וויתרתי על היירוע הזה לשנה.

שני חברים, ארז (הפרטנר שלי מהאפיק 2017 המכונה ״פרטנר״) גר בבולדר קולורדו וגיא, חבר ושכן כבר נרשמו ל 100. בשיחה ספונטנית עם הפרטנר, אמרתי לו שאולי אבוא לביקור במסגרת העבודה, נשלב איזו רכיבה ככה בין לבין, ושהשנה אני לא מגיע ל 50 בגלל ההורים.

הפרטנר אמר " נו אז מה, תבוא ל 100". מי שלא מכיר את הלדוויל, זו סידרת מרוצים אולטרה של ריצה 50\100 ואופניים 50\100 חד יומי בין הקשים בעולם. לדוויל זוהי עיירת כורים לשעבר (זהב ואח"כ אבץ ונחושת), קטנה (ממש קטנה, גם במושגים של אמריקה) עם 2700 איש נכון ל 2016, אז מה כ"כ מיוחד בה? כמו שאומרים location location location. אה, וגם חזון של איש אחד בשם קן (Ken Chouber).

לדוויל ממוקמות איי שם גבוה, ממש גבוה על הרי הרוקי בגובה של 10,152 רגל מעל פני הים, נוסדה בשנת 1800. נופים מהסרטים, דרכי כורכר אין סופיות, יערות ועליות ארוכות ארוכות. מה שאין בה זה חמצן. 30% פחות חמצן בגובה הזה מאשר בגובה פני הים.

זה בכלל התחיל ממשבר כלכלי, כאשר סגרו את המכרה בתחילת שנות ה 80, כך ש90% מתושבי העיר הפכו למובטלים ביום אחד. Fast forward, כדי לשפר את מצבה הכלכלי של העיר קן ואישתו החליטו לארגן מרוץ ריצה של 100 מייל – "כי מי שיבוא למרוץ של 100 מייל יהיה חייב לישון בעיר" שזה שווה לחזון + location וכך יחיו את המקום.

כדי להיכנס לתחרות של ה 100, יש שתי אפשרויות , הגרלה (לנסות לתפוס מקום מבין 1,600~ מקומות) או גיוס כספים למספר ארגונים. הפרטנר (שעשה כבר חמישה 100 ו חמישה 50 וגם 50 ריצה) מתנדב באירגון בשם CAF – Challenge Athlete Foundation, ארגון לספורטאים בעלי נכויות (קטועיי גפיים) שתורם פרוטזות ושאר ציוד לילדים ומבוגרים ע"מ שיוכלו להתחרות בריצה, טריאטלון , אופניים כמו כל אחד אחר. הפרטנר חיבר אותי עם CAF (אנשים מדהימים!) ומפה לשם אני בתוך הרשימה.

img_7062-copy

Road trip

אם כבר קולורדו, אז למה לא עם כל המשפחה, איזה road trip סטייל אמריקה, מLA דרך כך מיני מקומות ואתרי רכיבה אגדיים שהם הם אמריקה, כמו route 66, אריזונה, ניו מקסיקו וגם קולורדו. כך יצאנו לטיול משפחות גיא ואני עם שני רכבים, שתי נשים, שני ילדים  (לכל אחד) וכמובן שני זוגות אופניים לטיול.

תחנה ראשונה –8 שעות נהיגה והופ –  סדונה (Sedona) אריזונה, מכה של מסלולי אופניים, כביש, הרים, סינגלים, בגובה של 6,000 פיט (צריך להתאקלם לעודף של חוסר חמצן). בדיקה עם רוכבת אופניים מקומית לגבי אפשרות של סייקלו \ גראבל במקום שלחה אותנו למסלול Jordan מגניב עם סינגל טכני אבל כייפי ובהחלט מאתגר כידון דרופ. הנופים עוצרי נשימה, מדבר אדום עם נחלים זורמים בחום של 100 מעלות (פרנהייט) בתחילת אוגוסט. מקום חובה שעוד אחזור אליו.

תחנה הבאה, אלבקרקי (Albuquerque), ניו מקסיקו. אחרי עוד נסיעה של 8 שעות, כשהילדים והאישה מעולפים באוטו, הנוף, שטחים עצומים של מדבר וכלום ללא נפש חיה עד קו האופק 360 מעלות, אולי רק אז בכלל התחלתי להבין כמה גדולה אמריקה של דוד סם.

בבוקר, יצאנו לאימון של שעה וחצי, חיפוש בלילה שלפני על Strava Heat Map, שלחה אותנו למסלול מישורי , bike path לאורך הנהר המקומי. כ"כ מפתיעה כמות הרוכבים והרוכבות על המסלול הזה ככה באמצע השבוע בשעה של הכוס קפה השני של הבוקר. חצי שעה אחרי , נגמר המסלול והגענו לצומת, ואז, רוכב התקרב, נפנפתי ביד שיעצור, ומיד ידעתי שזכיתי בלוטו היומי, רזה כזה עם בגדי רכיבה קלאסיים (יש שיאמרו ישנים לאללה) ואופניים מהמתכת הנכונה. שלדת Moots soft tail Titanium   הרים 26" שעברה הסבה למונסטר קרוס. גלגל סליק מאחור עם ברקס Paul comp קאנטי פול, מזלג קרבון דיסק שקיבל מחבר (שפגשנו בהמשך שרוכב על שילדת ברזל שנת 96') עם גלגל 29" Roval carbon והילוכים one by ten עם יחס לא ברור. בקיצור חזק הבחור. רכיבה של 15 דקות בין  סימטאות העיירה, בוץ וכביש הובילה אותנו לכיכר שממנה יש שתי אפשרויות. ימינה מישור ואז טיפוס ארוך על ההר (אין מצב) שמאלה מישור (יאפ) וחזרה למלון. שיחה קצרה על גראבל (יש תחרויות כמו Kanza 200 באזור אבל פחות מפורסמת), לדוויל וישראל הובילה אותנו לכך שהוא מכיר את ארי בונה השלדות מישראל והוא קנה ממנו משהו פעם. עולם קטן. רכב תקוע באמצע הכיכר ורכב שהנהג שלו מחבר שרשרת לגרור אותו עם מבט תמוה שלי סיכם את המפגש ב "Welcome to new Mexico, be careful the drivers are funky". סיבוב אימון וחזרה למלון. עיר לא הכי נעימה עם עוני, פשע ועם בתים מטורפים על שפת הנהר. אמריקה כמו אמריקה.

מפתיע, אבל יש תרבות אופניים גם פה. חזרה למלון ולתחנה הבאה בולדר, קולורדו. 8 שעות נהיגה (נו זה כבר בקטנה) ילדים ואישה מעולפים לסרוגין, מתי כספי כלבלב הו בידי בום בום לילדים ברקע והמון ירוק מישורי עד אין סוף.

בוקר, יוצאים להייק עם המשפחות, קשה לנשום, בגלל שגבוה או בגלל הנוף עוצר הנשימה או שניהם. בולדר (Boulder), עיר קטנה, היפסטרית, הייטקית, עם ערימות של צעירים מהאוניברסיטה המקומית ורוכבי אופניים. המון. רצים, טריאטלטים, טיפוס צוקים חופשי ועוד. העיר בנוייה לרכיבה, היא מישורית עם ההרים צמודים לה. תרבות קפה, חנויות אופניים בכל פינה, ואפילו חנות של ראפה.

מצמן 2.19  1070×200
אפיק 1 1070×200
רסייקלס 2.19  1070×200
שופ הרים 1.19  1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200

img_6592-copy

הכרת מסלול

הלדוויל  100 נתונים יבשים – 100 מייל (160ק"מ) על 12,612 פיט (3,840 מטר) טיפוס בתצורה של Out and back, שזה רכיבה של 50 מייל, לתת כיף למעלה לפידינג זון בגובה שך 12,424 וחזרה. לא מסלול טכני, המון דרכי כורכר, כמה סינגלים, יערות, קטע כביש נג"ש עם רולינג הילס והרבה עליות. ארוכות. את המסלול הזה צריך לסיים ב 12 שעות רק שיש עוד שני Cut off times שהם 4 שעות למייל 40 ו 6.5 שעות למייל 60. יש פידינג זון כל 20 מייל. אני חושב שרק המחשבה של לעשות פרסה ולעשות הפוך את מה שכבר רכבת, גורמת להרבה אנשים להישבר. בעיקר הקטע בסוף "סטייל גלצה" ועל כך בהמשך.

אז פרטנר אמר, בואו אני אעשה לכם הכרת מסלול, ההוא החזק (פרטנר) גיא ואני יצאנו בשבת ללדוויל, עושים את החלק הראשון והאחרון, שזה חצי, ז"א זינוק, מישור, טיפוס Carter Summit / St. Kevins ירידת כביש מהירה, טיפוס ל Sugarloaf Pass, יורדים את ה Power Line  הידועה לשמצה, רכיבה קצרה על כביש רולינג הילס ,תדלוק בקבוקים וחזרה. ה Power Line  מתחלק לשני חלקים, רבע ראשון, עם 12% שיפוע ממוצע על דרך גראבל מדורדרת אבל עם חריצים בעומק של מטר, ככה שאי אפשר ממש לבחור קו, אמא אדמה ואבא גשם בחרו בשבילך. האמת, עליתי כמעט הכל עד החלקת גלגל אחורי בעלית מדרגה על השלושה מטרים האחרונים, הפיקות של הברכיים קצת חורקות, קשה אבל אפשרי. מכאן יש עוד 3/4 של דרך 4×4, חלקים מדורדרים של עלייה שלא נגמרת – סה"כ 3.9 מייל עם 7% ממוצע. רק מה, זה לא בעיה כשאני fresh אחרי 25 מייל, הPower Line מגיע עם חיוך מלא חריצים במייל ה 80. זה Game Changer. 52 מייל בקצב לא חזק מידי יצא עם פחות מ 5 שעות עם מהירות של 10.5 מייל לשעה – יש! אני מרגיש טוב יותר. ופחות לחוץ.

אחרי מספר ימים נפרדנו מבולדר והמשכנו לחסוך בחמצן ועלינו לשבוע נוסף ב Breckenridge, עיירת סקי בקיץ ובחורף עיירת אופניים , הייקינג, outdoor  במיטבו. Breck (ככה מכנים אותה בקיצור) נמצאת בגובה של כמעט 10,000 פיט. מי שלא היה בגובה כזה של 10,000 פיט מעל פני הים התיכון, אני אתן את הtake שלי לאיך הגוף שלי הגיב לזה. אני גר איי שם בקליפורניה בעיר המלאכים בגובה של 700 פיט מעל פני האוקיינוס הפסיפי. יש חמצן בשפע. כשהגענו בערב למלון, חשבתי שיש איזה מכונית עם חלונות פתוחים ומוזיקת טראנס והבסים דופקים לי חזק באוזניים ובחזה. אז זה לא זה, זה הלב שלי דופק לי חזק ואני ממש שומע אותו ומרגיש. לא, אני לא רוכב, אני בכלל יושב לי באוטו. חריייגגג,  בודק דופק 68 !!! אני עם דופק 40 ברגיל, זה רבותי, לא רגיל. הנשימה גם היא מוזרה, על כל 30 נשימות יש לי אחת כזו מלא האף, ממלא את החזה כאילו יצאתי עכשיו מצלילה בבריכה מנסה לשבור איזה שיא של מתחת למים.

אותו השבוע בצירוף מיקרים שכזה ה Breck Epic התקיים והמלון שלנו אירח את רוב הרוכבים והרוכבות. הBreck Epic הוא מרתון של 6 ימים עם המון עליות והמון סינגלים, מאוד טכני ובהחלט מפרק.  230~ מייל על 40,000 פיט טיפוס. כאות הזדהות עם החבר'ה, רכבנו גיא ועוד שני חבר'ה מסלול מגניב שנקרא Peak Trail, הזדהות אמרנו נכון? אז לקחנו גונדולה לפיק 7 כי יום מנוחה והזדהות וזה… ומשם דרך סינגלים שרואים רק בסרטים עם שורשים שנראים כמו הורידים של שוורצינגר בימיו הטובים, אבנים ונחל שחוצה או רץ לצד המסלול, וירוק ועצים וגשרים ווווווואחיזה. איזו אחיזה. רכיבת שיחרור עאלק אבל לנפש זו אכן הייתה רכיבת שיחרור.

img_7071-copy

מצמן 2.19  1070×200
אפיק 1 1070×200
רסייקלס 2.19  1070×200
שופ הרים 1.19  1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200

התארגנויות אחרונות

יום שישי, מתארגנים מוקדם בבוקר ועולים ללדוויל לאיסוף תיק משתתף ויותר מאוחר כל המתחרים נפגשים באולם כדורסל בבית הספר המקומי, כ 1800 אישה ואיש עם בקבוקי מים ביד ממלאים את האולם לתדריך הבטיחות, הספונסרים, וכמובן ה speech המפורסם של קן. קן נכס להיכל התהילה של אופני הרים, הוא אכן דמות של אמריקה של פעם – מאצ'ו, חובש כובע בוקרים, נעלי בוקרים, מבטא דרומי כזה ויש לו רובה ציד שאיתו הוא מזניק את המרוץ. אמריקה.

כמאצ'ו, אין אצלו אי אפשר, זה קצת הזכיר לי את המורק"ים צבא והרצל " אם תרצו אין זו אגדה", אתם יותר חזקים ממה שאתם חושבים (שמודפס על השערים של כל מדידת זמנים) , ה WHY האישי של כל אחד שמוביל אותך ל HOW כדי לסיים והכי חשוב, "Dig Deep" כי בתור רוכב ממוצע שמסיים מסלול ב 10 שעות וקצת change, יש הרבה שעות לחפור את הכידון\ראש על למה אני עושה את זה.

ארגון CAF שכר בית בלדוויל לכבוד היירוע, ארגן מתנדבים, אוכל, אוכל לרכיבה, אוהלי תמיכה, ביגוד רכיבה איכותי, וגם בחור בשם הרלן – בעל בית ספר לרכיבה (עז הרים מישהו?) ומכונאי הכי טוב שראיתי מיימי! הרלן עבר על האופניים של כל מתחרה. בחיי – הבחור סידר לי את האופניים יותר טוב ממצב הניילונים שהם היו כשיצאו את כותלי החנות. מכאן זו מנוחה, אוכל, סיבוב קצר על חלקו האחרון של המסלול, מנוחה, ואוכל. מלבד אירגון CAF, לפרטנר יש חברים שהם כמו משפחה – משפחת Delaney. וואו, הם אירחו אותנו בביתם כאילו הם מכירים אותי שנים, המשפחה כולה (הורים ושלושה ילדים) התגייסו להכין אוכל, לארגן לנו מקום לינה, הגראג' שלהם הפך להיות מוסך האופניים של הרלן, וכמובן הם עמדו בפידינג זון ודאגו לכל דבר. גם בחלומות הכי טובים שלי לא חשבתי שאפגוש כאלו אנשים. מפה לשם, הראש כבר בשיא האטרף, מה שמים בתיק של הפידינג זון 20/80 ומה שמים ב 40/60, מה בכיסים, מה לובשים, איזה לחץ אויר בגלגלים. איזה לחץץץץץ.

מט (Matt) דלני זרק לי באוויר עם חצי חיוך כזה, ברגע בו עמדתי מול ערמת האוכל הטכני (מינימום קונטיינר של GU), הבקבוקים, הבגדים, מעילי גשם, משאבות בשלושה גדלים, מה ייכנס לכיס, ומה יישאר בתיק ומה לא את המשפט "Come on, it's only  a middle age bike race". אז נכון שהתאמנתי מלאן לתחרות, שעות על גבי שעות על גבי אוכף, ואני מנסה למזער סיכונים שיהרסו לי את היום הזה, אבל זו הייתה הכאפה הכי טובה שקיבלתי בזמן האחרון.

img_7089-copy
img_7079-copy

הדבר עצמו

ואז אחרי לילה קשה של לפני תחרות ב04:30 השעון מצלצל. אוכלים שוב, ושותים ואוכלים עוד קצת. בחוץ חושך וקר, 38 מעלות פרנהייט (3 מעלות צלסיוס). ומתלבשים. היום יהיה חם, החורף הזה לא היה כמעט שלג ובצהריים יהיה 75 מעלות (24 צלסיוס) אז אסור להתלבש יותר מידי. ביב, בייס לייר קצרה, חולצת רכיבה קצרה, שרוולים טרמיים, מעיל רוח/גשם דק כי תמיד בצהריים יורד גשם, ואם אתה לא אוהב אז תחכה חמש דקות, סווטשירט עבה עם כובע על הכל עד הזינוק, כפפות רכיבה ועליהן כפפות צמר. רוכבים אל קו הזינוק. גיא ואני ללא Qualifications נמצאים בבלוק הכחול האחד לפני האחרון ובסופו. מיקום לא מעולה, רק 1300 איש לפנינו בערך. שתי דקות לפני הזינוק, מורידים את הסווטשירט, שומעים את הירייה וכלום. דבר לא זז. רק אחרי דקה מתחילים לזוז, רגל אחת על הפדל והשנייה על הריצפה לסרוגין.

מכאן מתחילים לאט לאט לצבור מהירות, ירידה של 2% על הכביש והמון רוכבים, גיא ואני רוכבים אחד אחרי השני כשמידי פעם אני צועק "גיא" והוא עונה לי "פה" מאחורי. ממשיכים ונזהרים. חבר'ה שכבר עשו את הלדוויל אמרו כי רוב ההתרסקויות קורות בחלק הזה וב Power Line והכי חשוב להיזהר מהרוכב על ידך. ככה רוכבים 20 דקות כאשר אנחנו כבר בתוך דרך כורכר רחבה ועמוסה לעייפה עם ענני אבק. וקר. קר לאללה, קור יבש כזה שהברכיים קפואות ולא מרגישים אותן. האצבעות ברגליים שלי מתכווצות מהקור. מידי פעם גוש הרוכבים מאט ויש "כמעטים" וממשיכים עד לעלייה של St Kevin's. ולזה לא ציפיתי. מאות רוכבים פשוט דוחפים את האופניים, אף אחד לא רוכב, בלית ברירה יורד גם, "זה זמן טוב לפיפי" אני זורק זז הצידה וזה כמו סימן מצטרפים עוד בצידי הדרך. מידי פעם מנסים לעלות ולרכוב אבל עדיין מאוד איטי. אחרי 15 דקות כבר אפשר לרכוב, לאט מאוד, אבל אפשרי. גיא ואני עוקפים בזהירות. רוכב סינגלספיד מגניב עם Belt ומוזיקה של הג'קסון פייב רוכב לידינו, אני מבסוט ורוקד לי עם הידיים בעלייה על ההילוך הכי קל כי כולם זוחלים פה.

הפנייה שמאלה שחיכיתי לה לא בגלל שזה מסמן את סוף הקטע התלול בעלייה, אלא כי אפשר להתחיל לרכוב באמת, כמה קליקים והמהירות עולה. עוקפים. גיא זורק לי תרגע, יום ארוך מוריד קצת וממשיכים לעקוף. הדרך מוצלת מהעצים, בין דרך 4X4 לבין סינגל, עוקפים עוד, בירידות משחררים כאשר הרוב הגדול מאט. מסיימים את הקטע הראשון, פידינג זון קטן שלא עצרנו ומכאן קטע כביש בירידה בתנוחת פיטר סאגן. אגם טורקיז (זהו שמו) משמאל ומתחילים לטפס שוב, עלייה של 4% כמייל בערך ומשם נכנסים שוב לדרך כורכר המתחלפת לדרך עם יותר אבנים סטייל הפנסיונרים בכרמל מינוס הדרדרת מינוס הנוף מינוס שוטף פלוס 30 מינוס חמצן שמגיע עד תחילת ה Power Line. יש! ירידה כייפית עם כל מיני אבנים ומיני קפיצות, מנסים לצמצם זמן ולעקוף עוד כמה שאפשר בלי להתרסק עד הקטע התלול ביותר שמשאיר אותנו זוחלים מאחורי רוכבת שלא מפנה את הקו. בסוף גם היא ירדה מהאופניים מה שנתן את הסימן לשחרר ולטוס למטה.

זהו מייל 20, שוב קטע כביש, עוברים הרבה תחנות אבל לא מוצאים את החברה של CAF. אני זורק ממשיכים, גיא ואני חושבים שפיספסנו. מבט על הבקבוקים – יש לי אחד וקצת, יהיה בסדר ויש גם מספיק אוכל. קטע נג"ש שגיא ואני מתחלפים בינינו ופלטון יושב עלינו, ממשיכים עד שמרחוק רואים את הפידינג זון. כהשוואה לאפיק ישראל או כל תחרות אחרת בישראל, זה לא שולחן או שניים, זו שדרה של גזיבוס ודגלים ורכבים והמון אנשים שמעודדים על מרחק של חצי מייל. מורידים קצב ומחפשים, אני מסתכל לימין וגיא לשמאל. כמעט פיספסנו, עוצרים, מחליפים בקבוקים, לוקחים עוד אוכל מלפפון חמוץ לכל אחד וכמו בטור דה פראנס מקבלים דחיפה להמשך הדרך. הקצב שלנו טוב, יש לנו עד 4 שעות גג להגיע למייל 40 אחרת, כמו בתדריך "If you see this amazing smile from that lady and she's waving to you, that means it's the end of the race for you" . הקאט אוף מגיע ממקום של לחסוך את הסבל לעלות אל ה Colombine , ה-עלייה של המסלול. עד ה 40, יש סינגל אחד, רולינג הילס עם כמה עליות קצרות וכואבות והרבה אבק. מתחיל להתחמם כבר, הכפפות צמר ירדו כבר וגם המעיל. קצב טוב ומרחוק כבר רואים את Twin Lakes מייל 40. המון אנשים לאורך מייל או יותר, צועקים, שרים , מעודדים, שוב אותו דבר , גיא לשמאל ואני לימין ואז רואים את הרלן והדלנים. עצירה נוספת, שתייה, אוכל, שימון שרשרת חיבוק עם אייזק וגלעד שבא מישראל ומשם ממשיכים. כאן מתחילה העלייה, שיפוע נעים של 5% שהופך לאיזה קירון קטן שהרוב הולכים. גיא ואני ממשיכים לרכוב צועקים Rider back וכולם מפנים, הדרך ממשיכה לאט. שני חבר'ה עם אופני גראבל רוכבים לצידנו, לא מקנא בהם. שביל לא רחב במיוחד עם שני פסים וצמחיה באמצע, אנחנו רוכבים על השמאלי ועוקפים עוד, פתאום אופנוע מגיע מולנו, אני לא כ"כ מבין מה קורה ואז גיא זורק " הראשונים עוד רגע פה" דקה עוברת ועוד אופנוע ושני רוכבים טסים בירידה מולנו, ההרגשה הזו של התפעלות ופרספקטיבה ביחד על הבדלי הכוחות מדהימה אותי כל פעם מחדש.

העלייה מתחילה בחורש פסטורלי ירוק, יובלים זורמים, ציפורים מצייצות, שקט מלבד הרעש של השרשרת וגלגלי השיניים של הרוכבים לצידי, כולם Digging deep , אולי בגלל זה שומעים את הטבע. לאט לאט יותר ויותר רוכבים יורדים בטיסה. כעשר דקות לתוך העלייה אני רואה את הפרטנר טס למטה וגיא ואני בצרחות "יאללה ארז".

אפיק 1 1070×200
img_1533993062000-copy

The A-ha moment

אני Allrounder כזה, מטפס בסדר, יודע לתת דיזל במישורים וללחוץ חזק בספרינטים. פה יש עלייה, עלייה ארוכה 10 מייל בערך עם 3000 פיט טיפוס, וכבר יש 4 שעות ברגליים. אני מתחיל להרגיש טוב, כאילו נפתחתי. עד לפני שנה בערך, הייתי יכול לצאת מהבית וישר לתת אול אאוט, אבל משהו השתנה (הגיל, הבגרות, האל יודע) ולוקח לי איזה חצי שעה שעה להיפתח, אבל הפעם ארבע שעות? הילןך יותר כבד ואני מרגיש טוב, הדופק שלי יציב, עוד אחד, המהירות עולה, הדופק עולה מעט אבל עדיין בטווח, לאט לאט נפתח הפער ביני לגיא. אני ממשיך באותו קצב. בצד הדרך יושב לו תשוש לגמרי ווילי ללא היד (ווילי הוא אחד הרוכבים החזקים מ CAF, בחור ב 60+ ללא יד ש Fox suspensions ייצרו במיוחד בשבילו פרוטזה שיוכל להתחבר לכידון) אני צועק לו אם הוא צריך משהו והוא מחזיר לי "Go, Go, I'm sick" אני שואל שוב והוא אומר GO! ואני ממשיך לטפס. בחור על סינגלספיד (בחור אחר) יורק ריאה בעמידה, מנסה לטפס, אני נותן לא פוש בגב והוא זורק Thanks brother, ככה, הוא מתקדם לפני , דועך, מקבל ממני דחיפה קלה, מברך אותי ומתקדם, ככה אנחנו רוכבים ביחד שלושה מייל נוספים, כבר מתחיל להיות ממש תלול, הוא יורד מהאופניים וצועק לי " You are my hero" אני צוחק וממשיך לטפס. הדרך כבר כמו אמצע אוגוסט בישראל, דרדרת עם אבנים ותלולה, כולם דוחפים את האופניים ואני ממשיך לפדל. קן הקאובוי, יושב לו על טרקטורון לבוש במגפי בוקרים, ג'אקט ומכנס ג'ינס מסתכל על הרוכבים עם חיוך ממזרי, אני חולף על ידו וממשיך לטפס, הרוכבים צועקים Rider back , ולאט לאט מפנים לי, הדרך צרה, רוכבים מימין דוחפים ומשמאל החזקים יורדים כבר, באיזה שלב, הגיעו רוכבים מלמעלה, החבר'ה שדוחפים לא זזו ונאלצתי להצטרף למועדון הדוחפים בשקט. העלייה ארוכה, הgarmin מראה לי מהירות של 1.2 -1.8 גג … מידי פעם השיפוע מתמתן ואני עולה שוב על האופניים וממשיך לפדל.  הרוכבים שלא מפנים את הדרך, והחברה שטסים מלמעלה לא תמיד מאפשרים לרכוב, וכך לסרוגין דוחף רוכב. כמייל לקראת סוף העלייה, השיפוע מתמן והדרך טיפה יותר רחבה. חוזר לאופניים ומסיים את הטיפוס ומשם ירידה קצרה אל הפידינג זון. ריטואל של מים, ג'לים, פיפי, חוזר לאופניים ומתחיל לטפס, שוב כולם דוחפים את האופניים, גם בעלייה הקטנה הזו. אני ממשיך לרכוב. מתחיל לרדת ורואה את גיא ועוד רוכב מ CAF שעקפתי מטפסים צועק להם וממשיך לטוס למטה. כשאני טיפסתי, החבר'ה ה Pro's צעקו לנו, אילו שדוחפים את האופניים "Good job ya'll" זה מדהים. גם לאנס אמסטרונג אמר את זה ב 2009, כאשר הוא התחרה ושבר את השיא של לדוויל אחרי 6 שנים ברציפות שדויד שלט במרוץ, "זו התחרות הראשונה שלי שגם המתחרים שלי, שרואים שאני מלפנים צועקים ומעודדים אותי".

הירידה ארוכה, הידיים כואבות, הכתפיים כואבות, הארבע ראשי כואב מעמידה ואז, כמו מכת ברק, כמו הארה של מאסטר זן, כמו השמש שכל כך קרובה למעלה ושורפת לי את העור, זה הכה בי, ידעתי שאני אסיים את התחרות הזו. לא היה לי ספק, סוג של ידיעה גמורה שThat’s it , אני מסיים את זה, לא משנה איך, גם אם אצטרך ללכת ברגל, היום אני מסיים את המסלול הזה. מאותו רגע, אני מגביר את הקצב למטה ועוקף עוד ועוד אנשים.

whatsapp-image-2019-01-24-at-23.53.20-copy

מריחים את הסוף

מנקודה זו רכבתי די לבד בקצב שלי. עברתי בפודינג זון 60, אוכל, מים, בקבוקים, לא מלפפון חמוץ ומט אומר לי, ״אתה מסיים את זה״. ממשיך לעקוף, קטעים לבד, מנסה לעקוף בסינגל, רולינג הילס, הכל ברברס ב fast forward , הכל יושב פצצה. מגיע ל 80, מלפפון, בקבוקים, ג׳לים בכיסים וטס. פה עשיתי טעות, לא בדקתי את הבקבוקים לפני שיצאתי, השתייה היתה מתוקה, מנת זיפ פורטה שפשוט לא יכולתי לשתות, ואני כבר רחוק ולא אסתובב. הבעיה היא שלא יכולתי לאכול, לבלוע עוד ג׳יל או לאכול חטיף כי כבר בא לי להקיא והבטן כבר נפוחה מכל המתוק הזה. קטע כביש, אין אף אחד ואני על הילוך דיזל , בערך באמצע קטע הנג״ש בחור מטקסס ואני עובדים ביחד עד שגם הוא נכחד, והנה הPower line, והינה נתפסו לי הארבע ראשיים כמובן כי אי אפשר לשתות ולאכול. דוחף בכוח ג׳ל, שלוק של גועל מלווה בקללה בערבית ומתחיל לטפס, מפדל כמעט הכל ושוב מישהו לא זז ואני חייב לרדת ממש רגע לפני סוף הקטע התלול ואז, מר פיצה (בחור מצחיק לבוש בתחפושת פיצה) שופך עלי מים קרים על הראש, אני שואל אותו אם יש לו עוד מים, הוא אומר לי Wow you are riding for CAF, I’ll give you my last bottle  . הציל אותי. המשכתי בקצב טוב ורואה שפשוט כולם דוחפים את האופניים עד סוף העלייה או יושבים תשושים בצד הדרך. ירידה עד לאגם בקאדנס של מכונת תפירה ושם היו חבר'ה מקומיים שהרימו מיני פידינג זון פרטי. בחור חביב נתן לי מים ועם זה המשכתי עד הסוף.

בעליית הכביש יש קטע מוזר, היא ארוכה, אין תפיסת זמן או מרחק, לא רואים את הסוף והגארמין מראה 85 מייל ולא זז. הילוך כבד יותר, קל, עומד, יושב, כלום, לא זז. אז לא הסתכלתי, כמו ילד ששם ידיים על העיניים כדי שלא יראו אותו, ממשיך על עיוור עד סופה. יש פידינג זון אבל אני לא עוצר, לא אכפת לי, אני ממשיך, עולה את מה שבבוקר ירדתי, קטעים תלולים ואנשים דוחפים אופניים ואז הירידה המהירה לבד, בשונה מנחיל הדוחפים בשתיקה מהבוקר. 98 מייל בגארמין – יס בייבי. מי שעשה את האפיק ומכיר את גלצה, יודע שיש לו מין הנאה כזו של הנה כמעט הגענו לכפר המחנה ואז ״נראה לך” שובר ימינה ואז יש עוד כמה קילומטרים. אז מר קן גם בקטע, כן? תכלס הלדוויל 100 הוא 104 מייל – אלו ה4 מיילים הנוספים. מסיפורים אני יודע שהם גומרים אנשים, כי הנה 98 על המסך וכבר בפאתי הכפר ואז ימינה וכביש, וביי ללדוויל ועליית קיר קטנה ועבה ואז מישור בעלייה עם דרך כורכר ורוח פנים שלא נגמרת. הפרטנר הכין אותנו טוב, אז ידעתי למה פני מועדות. השעון מראה 10:07, חישוב מרחק מהירות חייב להגביר קצב, מתחת ל 10לא קרה, אבל מתחת ל 10 וחצי יש מצב, מגביר את הקצב, אדים אחרונים במיכל ואין מים. הנה הכביש, שוב עלייה, ומשם חצי ירידה חצי עלייה עד קו הזינוק שרואים מרחוק.

25 מטר מקו הסיום המשפחה שלי, חברים מCAF  והמון קהל צועקים, אני בספרינט פיניש אופייני לי מאושר עד כאב מסיים ב 10:24:50. נזרקת עלי מדליה,  בקבוק מים ושני ילדים ואישה שאני אוהב. וזהו. סיימתי עם בטן בחודש חמישי וגאווה.

whatsapp-image-2019-01-24-at-23.53.21-1-copy

אפילוג

 כמו בSpeech  של קן, יש תובנות חדשות על מי אני ולמה אני מסוגל ביום אחד.  לי אישית לא היה את הקטע של ״למה אני צריך את זה בכלל ומה אני עושה פה?!״ פשוט הייתי כאן ועכשיו ועם מטרות. בלי מטרה כזו או אחרת, זה בלתי אפשרי. שברתי את המסלול למיני מטרות קטנות. כמו בחיים. כי הכל בגלל ובזכות ההורים.

מצמן 2.19  1070×200
אפיק 1 1070×200
רסייקלס 2.19  1070×200
שופ הרים 1.19  1070×200
טרק קדימה 1070×200
נשיאה טובה 11.18 1070×200

כתבות נוספות