מפיק מרגליות

אחד על אחד עם רן מרגליות

DD19 1070×200

כתב: אילון שגיא ן צילומים: נעה ארנון, Velo Images, מוטי פישביין ז״ל, אוסף פרטי

פגשנו את רן מרגליות לשיחה על הפרויקט החדש שלו והתאהבנו. גם בפרויקט…


"אני לא רוצה שהכתבה הזו תהיה עלי" אומר לנו רן מרגליות עוד לפני שהספקנו לחלוץ את הפקקים של הבירות שאריק הביא, "יש פה נושא שחשוב וגדול ממני" הוא פוסק בכובד ראש. אני מביט בבחור הצעיר שיושב מולנו ושואל את עצמי האם זו טקטיקה ממולחת של אחד מאדריכלי ביקורו של הגי'רו ד' איטליה בישראל והישראלי הראשון שרכב כמקצוען בקבוצה בחו"ל, או שהוא באמת מתכוון לזה.
"תראה", אנחנו מסבירים לו, "קשה לנתק את הפרויקט החדש שלך ממי שאתה וכדי שיבינו את המיזם, צריך להכיר אותך". הוא שותק לרגע ובשלב זה אני כבר מכין את עצמי לראיון משמים מלא בהצהרות בומבסטיות, המון מילים גבוהות ופרטים מייגעים. אבל אז אנחנו מתחילים לדבר. ומהר מאוד אנחנו מבינים שהברנש שמולנו נמלך בדעתו והוא עומד לקחת אותנו למסע שיוביל אותנו פנימה אל נבכי נפשו ולמקומות שירגשו אפילו ציניקנים כמונו. וככל שהעמקנו והתוודענו לפרטים שמרגליות שיתף בכנות ובאומץ יוצאי דופן, כך נשבנו בקסמו ובחלומותיו ואנחנו די בטוחים שזה בדיוק מה שיקרה גם לכם.

portrait-team-2018-copy
with-snir-ovadia-colorado-2015-copy

על תזונה ונחישות

אם אתם בקיאים במקצת בביוגרפיה של מרגליות, הרי שהעובדה שבילדותו היה ילד שמנמן, אינה סוד. גם "סיפור הסינדרלה" שלו – מילד עגלגל לרוכב מקצועני, בהחלט היווה ומהווה השראה לרבים. אבל אם תשאלו אותו, זה קרה לו ממש במקרה.
"הייתי מהילדים האלו שתמיד יושבים על הספסל ובוחרים אותם אחרונים לכדורגל" הוא מתאר באופן נוגע ללב. "היום, כשאני כבר מבוגר יותר, אני יכול להעריך בצורה מפוכחת איזה מקום משמעותי יש לאידיאל הגוף עבור ילדים צעירים. הדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד וכפועל יוצא כל ההתנהלות שלי בעולם הזה הייתה חסרת ביטחון. ואז, בגיל 12 לערך, גיליתי את האופניים. אבל חשוב להבין", מדגיש מרגליות, "שעבורי היה מדובר בהרבה יותר מרק פעילות גופנית". את מה שרן יתאר מיד, אנחנו ממליצים לכם לקרוא בתשומת לב יתרה. אולי אפילו פעמיים. וזאת משום שהתחנה הזו בחייו היא נקודת מפנה קריטית שמהווה עוגן מרכזי בכל העשייה שלו וכך תהיה גם עבור כל מי שיבחר להצטרף לפרויקט שהוא מקדם. "עד לאותו מפגש עם האופניים" הוא מספר, "הייתי קצת אבוד. אפשר לומר שלא היה לי משהו גדול לשאוף אליו מעבר לעניינים השגרתיים שמעסיקים ילד בגיל 12. אבל מרגע שצללתי לעולם הרכיבה פתאום התעורר בי משהו. זה הילך עלי קסם בכמה מישורים. במובן הוויזואלי, הרייסרים הצנומים הפכו לגיבורים ודמויות לחיקוי עבורי, לאלו שחלמתי להידמות להם. מעבר לכך, כל העיסוק בצדדים הטכניים ריתק אותי. חפירות ציוד וחלקים הפכו לסוג של אובססיה קטנה עבורי ואם לא די בכך, הרי שמשהתוודעתי לטקטיקות המורכבות והדרמות שגודשות את התחרויות, פשוט גמעתי בשקיקה כל דבר שהיה קשור בעולם הזה. אבל זה כמובן היה רק האפריטיף, כי מרגע שהנחתי את הישבן שלי על האופניים, קרה לילד השמנמן משהו מדהים, פתאום אני מוצא את עצמי בגיל 14 מארגן בבוקר אוכל בקופסאות, כי מיד אחרי בית הספר אני נוסע באוטובוס עם האופניים בתא המטען לאימון אצל נמרוד דובינסקי עם רוכבי תל אביב. כמובן שבשלב הזה לא חשבתי בכלל במושגים של רכיבה מקצוענית או תחרותית אפילו, פשוט היה לי בשביל מה לקום בבוקר וגם כשסבלתי, נהניתי. במסגרת האימונים למדתי נחישות מה היא. למדתי לא לוותר, סיגלתי לעצמי הרגלים חדשים בתחום התזונה ואורחות החיים ונשמתי משמעת. המון משמעת,  שאף אחד אגב לא כפה עלי, אלא אני בניתי בעצמי. גם בהיבט החברתי חל מהפך. מזה שיושב בצד על הספסל פתאום מכנים אותי בבית הספר 'הילד הזה שמגלח ת'רגליים' (במובן החיובי של המילה, אם יש כזה…. ☺). פתאום הפכתי למישהו ומשהו והרחבתי והעמקתי את המעגלים החברתיים שלי. אפילו את בנות הזוג שלי הכרתי דרך האופניים…   קשה לי לתאר במילים כמה משכרת הייתה תחושת הערך הזו ואיזו התעלות. בדיעבד אני יודע לומר שהבחירה שלי היום להתמקד בפרויקט החדש בפיתוח ילדים ונוער, מגיעה מאותו המקום. סוג של סגירת מעגל. אני יודע מה הרכיבה עשתה עבורי כנער מתבגר. ואני מאמין שעלינו פה על משהו. לענף הזה יש פוטנציאל אמיתי לייצר פה בני נוער  בעלי תחושת ערך עצמי גבוהה יותר״.

before-milan-san-remo-with-shani-copy
at-work-giro-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

אתה מתאר פה סיפור הצלחה מדהים. אז למה אמרת שהפכת במקרה מברווזון לברבור?
"כי אז בגיל 16 ניצחתי בפוקס את אליפות ישראל לנערים".
למה אתה אומר בפוקס?
"כי זה באמת היה בפוקס… באתי לתחרות הזו כסוג של אנדרדוג. לא הייתי מדורג אפילו בעשירייה הראשונה. התחריתי מול שלומי חיימי, גיא ברנדס וניצן מרגלית. אני זוכר שהם נראו היו לי בלתי מנוצחים. אבל בשלב מוקדם מאוד של אותה התחרות פשוט ברחתי להם. אני זוכר שהם הסתכלו אחד על השני, כאילו מה נסגר ופתאום אני מוצא את עצמי ראשון בקו הסיום. ולמרות שזה היה בפוקס, עבורי זו היתה אבן משמעותית מאוד. אולי השנייה בחיי אחרי גילוי הרכיבה בגיל 12. פתאום מילד-יוקוזונה, אני פתאום אלוף ישראל לנערים, תואר שמבחינתי היה חשוב יותר מלנצח את הטור דה פראנס. העובדה שהגעתי למעמד הזה גרמה לי לחשוב ש-הי, אשכרה אפשר לחלום בגדול ואולי באמת שום דבר הוא לא בגדר בלתי אפשרי. השינוי התודעתי הזה כמובן חלחל לכל האספקטים של החיים שלי ואם יש דבר כזה כמו להיוולד מחדש תודעתית, אז זה היה הכי קרוב לזה. מרגע זה אפשרתי לעצמי לחלום ויותר חשוב מזה – להעז".

israel-national-championships-2004-copy
אליפות ישראל 2004

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

מי שיש לו איזה למה למענו יחיה, יכול לשאת כמעט כל איך (אלפרד אדלר)


"בגיל 16, אחרי הניצחון המפתיע באליפות ישראל לנערים, ישבתי עם נמרוד לשיחה והוא שאל אותי מה היעד הבא. כשאני עדיין שיכור מהצלחה, עניתי לו שאני רוצה להיות הישראלי הראשון שיתחרה בטור דה פראנס. כמובן שלא היה לי שמץ של מושג מה נדרש כדי להגיע לשם, אבל נמרוד זיהה הזדמנות לדרבן אותי ולקח אותה בשתי ידיים. 'מצוין' הוא אמר לי, 'עכשיו לך ותלמד איך לעשות את זה!'. אז בחרתי כמה רוכבי טור והתחלתי לחפור בהיסטוריה שלהם כדי להבין מה הם עשו עד שהגיעו למעמד הזה. ומתוך הרזומה שלהם, גזרתי את המשימות ובניתי לעצמי תכנית עבודה ממוקדת, עם יעדי ביניים מוגדרים ומדוייקים. בדיעבד, לאמונה של נמרוד באותה נקודת זמן היתה השפעה קריטית על היכולת שלי לתרגם את הרעיון המופרך הזה למטרה מחייבת שהאמנתי ביכולתי להשיג אותה״.

זו חתיכת מחויבות לילד בן 16… אנחנו מקשים,
"כן, נכון, אבל זה עוד שיעור שהייתי חייב ללמוד. זה דומה למישהו שלוקח משכנתא, הרי אם תקום כל יום ותחשוב שאתה חייב מיליון שקל, זה ימוטט אותך, אבל כשאתה מפרק את המחויבות הזו לרמה היום-יומית, אתה מבין שהסכום האסטרונומי הזה, מתחלק לסכומים קטנים יותר שבהחלט אפשר לעמוד בהם כל חודש. היעד שהצבתי לעצמי הוא בהחלט חתיכת משכנתא, אבל כשפירקתי אותו לרמה היום יומית, הבנתי שזה לכל הפחות, לא מופרך לחלוטין".
ובכל זאת, היית צריך לוותר על המון דברים ולהקדיש את עצמך נטו לזה, איך חיים עם זה?
"כן, אין ספק שמדובר פה בהקרבה גדולה", אומר מרגליות, "אבל זה הכל שאלה של מה מניע אותך, כמה זה חשוב לך, וכפועל יוצא – מה המחיר שאתה מוכן לשלם כדי להגיע לשם. בוא נתחיל עם התובנה שלי שכדי לשרוד בתור רוכב מקצועני את חייב להיות דפוק באיזה אופן, כל הרוכבים הגדולים שאני מכיר סוחבים איתם איזו שריטה עמוקה, איזו פסיכוזה כלשהי. לא פעם חשבתי שהסיבה שלא הגעתי בסופו של דבר לטופ, קשורה בזה שאני כנראה לא דפוק מספיק (הוא צוחק). בגלל שיש בחיים של רוכב מקצועני הקרבה עצומה, צריך שיהיה לך איזה אינסנטיב שיחזיק אותך ברגעים הקשים. ויש הרבה מאלו… רוכב מקצועי הוא בראש ובראשונה מדחיקן מקצועי. הוא צריך לדעת להתגבר על אינספור משברים קטנים וגדולים ואם אין לך את התמריץ הזה שמסייע לך לחרוק שיניים ולהמשיך גם כשאתה באפיסת כוחות, פיזית ומנטאלית, אתה לא תשרוד. בתחילת הדרך התמריץ שלי היה השאיפה להיות מקובל ונאהב. כילד שהיה קצת דחוי, היה לי חשוב שהסביבה תאהב אותי ויותר חשוב מכך, שההורים שלי יהיו גאים בי. מאוחר יותר, אל אותה כמיהה לאהבה, התווסף הצורך בהכרה והערכה בהיבט המקצועי. הרצון למלא את החסכים האלו דחף אותי קדימה ונתן לי משמעות. מגיל 16 ועד גיל 24, המטרה הזו, להיות הישראלי הראשון שיתחרה בטור דה פראנס, הנחתה את כל צעדי חיי ושימשה ממש כמגדלור בלב ים עבורי, אל מול כל המשברים ואתגרי היום יום. נדדתי ברחבי אירופה, חייתי ממזוודה, למדתי שפות, יצרתי קשרים, עשיתי צבא בהמשכים, קיבצתי שקל לשקל כדי לממן את הנסיעות היקרות והקדשתי כל טיפת אנרגיה פנויה לשגרת האימונים והמרוצים האינטנסיבית. לגבי הוויתורים אני חייב לומר, שמי שבוחר באורח החיים התובעני והסיזיפי הזה, לא תמיד מרגיש שהוא מפסיד משהו. אותי (וגם חלק גדול מהקולגות שלי) לא עניין למשל לצאת בערב. את מנת האדרנלין שלך אתה מקבל במקומות אחרים, בעיקר על האוכף. אז נכון, אלו לא חיים קלים. יש בהם המון משברים גדולים (כמו להפסיד תחרות או כלל לא לסיים אותה) וקטנים (כמו ללכת לישון רעב…), קשיים פיזיים ומנטליים ודי הרבה בדידות, אבל כשאתה מצליח לסמן V  על יעד שהצבת לעצמך, תחושת האופוריה מרימה אותך לגבהים בלתי נתפסים".

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

Mater artium necessitas (אם ההמצאה, היא הכורח)

"האופניים ללא ספק גם גרמו לי להתבגר מוקדם כי נאלצתי להתמודד עם דברים שילדים בגילי בכלל לא חושבים עליהם".
תסביר….
"בגיל 16 אבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא מאד מעריך את השאיפות שלי להפוך לרוכב מקצועני, אבל מאחר ומדובר בהוצאות כספיות אדירות, אם אני רוצה להמשיך, אני חייב למצוא דרך לממן את ההוצאות הכבדות הכרוכות בכך. למי שקורא עכשיו את הדברים זה אולי נשמע אכזרי, אבל בדיעבד זה היה אחד השיעורים הכי חשובים בקריירה שלי. ההכרח לצאת ולגייס כסף בעצמי חייב אותי לסגל לעצמי ארסנל חדש של יכולות שהוכיחו את עצמן מאוחר יותר בקריירה שלי. אבא שלי הלך איתי בהתחלה לפגישות עם ספונסרים פוטנציאליים ואני כמובן כל כך רציתי שיהיה גאה בי. יאמר לזכותו שאותו בכלל לא עניין אם הצלחתי או לא. עצם זה שקבעתי פגישות עם מנהלי שיווק ואנשי עסקים ושלא נרתעתי מלכתת רגליים שוב ושוב (אם בהיי טק נהוג לומר שיחס ההצלחה הוא 1 ל 100, הרי שבגיוס ספונסרים זה 1 ל 1000 הוא צוחק), ולא נשברתי כשאמרו לי לא, היו הערך הכי חשוב בעיניו. ובצדק".
להתמודד עם דברים כאלו יכול לעורר תחושת בדידות נוראית, לא?
"ברור, אבל אהבתי בדידות" הוא עונה בלי להסס. "בעולם הזה יש אמביוולנטיות, מצד אחד אתה שייך לקבוצה, יש לך קולגות וחברים איתם אתה מתרועע ועליהם אתה נסמך לא פעם גם ברמה האישית וכמובן במהלך תחרויות, אבל בסופו של דבר כשאתה רוכב שעות על גבי שעות, הולך לחפש חסויות או קבוצה חדשה, מתמודד עם פציעות ומשברים, אתה לבד עם עצמך וזו חוויה לא פשוטה אבל בהחלט מחשלת".
ואף פעם לא התייאשת?
"מלא פעמים התייאשתי" הוא מגחך, "אבל בשלב מסוים היכולת להרים את עצמך מהקרשים הפכה אצלי למוטו. כשהסתכלתי מסביבי ראיתי תמיד אנשים יותר מוכשרים, יותר חזקים, יותר עשירים, אבל דווקא משום שהייתי בעיני עצמי סוג של אנדרדוג, החלטתי שהדבר שייחד אותי ויאפשר לי להצליח במקומות שהאחרים נכשלים, יהיה החוסן הזה, הרצון האינסופי להצליח והיכולת לא להישבר. כמו שאמרתי קודם, בענף הספציפי הזה אתה חייב להיות דפוק מספיק כדי להפוך את הסיזיפיות והקושי למנוף. אתה חייב לקדש את הסבל וההתנהלות החולנית משהו, ולאהוב אותם. קח למשל רוכבים שעושים כל מאמץ לא לבלות עם הילדים הקטנים שלהם פשוט מפני שהם מתים מפחד שיחטפו איזו שפעת. אם זה לא חולני (תרתי משמע) אז מה כן…".
זה באמת פסיכי אנחנו נאלצים להסכים,
"פסיכי פסיכי, אבל רק עם הפסיכיות הזו מנצחים את הטור דה פראנס" הוא מסביר, "ברמות הגבוהות, נגיד בעשירייה הראשונה של הרוכבים, אין מישהו שלא חי על הקצה. כולם מתאמנים כמו מטורפים וכולם נותנים את המקסימום, אז מה שבסוף יקבע אם תסיים ראשון או עשירי יכול להיות איזה איש טכני מהקבוצה שלא חיטא את עצמו, לחץ לך יד וגרם לך לקלקול קיבה ביום קריטי בהרים…".

team-saxo-bank-mallorca-challenge-2012-copy
team-time-trial-training-team-saxo-bank-2012-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

לפעמים חלומות נשברים


אז ככה אתה ממשיך להתקדם, הופך לספורטאי מצטיין ובסוף באמת הופך לישראלי הראשון שחותם בקבוצה מקצוענית מהדרג הראשון. אבל לטור דה פראנס בסוף לא הגעת, למה?
"התשובה המתבקשת היא, כפי שכולם יודעים, שנפצעתי במהלך אימון באיטליה. אבל האמת היא שהתאונה הזו הייתה ׳הקש ששבר את גב הגמל׳ והיוותה מבחינתי סולם שאיפשר לי לרדת מהעץ עליו טיפסתי".
וואו, זו חתיכת הצהרה…
"כן, אבל זו האמת. באותה התקופה לא יכולתי להודות בזה בפני עצמי. אבל העובדה היבשה היא שלא הייתי מספיק טוב. יש לזה כמה סיבות, והמרכזית שבהן היא העובדה שלא ידעתי לנהל את הסטרס והציפיות הגבוהות שלי מעצמי ובסופו של דבר, גם שלא הייתי מוכשר מספיק. במשך זמן מה ראיתי שאני לא מתקדם בקצב ובכיוון הנדרש כדי להגיע לרמות הכי גבוהות. אבל לא העזתי להודות בכך בפני עצמי.  כשביארן ריס, מנהל הקבוצה בה הייתי חתום אמר לי בסוף אותה עונה אחרי שנפצעתי שהוא לא מאריך לי את החוזה אבל יכול לדאוג שיחתימו אותי בקבוצה אחרת מדרג נמוך יותר, לא רציתי בזה יותר.  פשוט לא הייתי מוכן לשלם יותר את המחיר. הפכתי מפונק" הוא צוחק. כמו שתיארתי לכם, החיים כרוכב מקצועני אינם פשוטים וכשאתה מאבד את אותו כוח שמניע אותך, תקראו לו איך שתקראו, הכל קורס. תכלס, יכולתי לשים גם את הפציעה מאחורי, להתמודד עם הקשיים האובייקטיביים של החלמה והמאבק לחזור למשטר אימונים סדיר, לקחת אוויר כמו שעשיתי מאות פעמים, לעשות שנה או שנתיים בדרג נמוך יותר ולנסות מחדש להתמודד על מקום בטופ העולמי. אבל בחרתי שלא. "ושלא תחשבו שזה עבר לי בקלות. בהתחלה הודעתי על יציאה לפגרה ולא על פרישה. היה לי קשה מאוד להודות בפני עצמי שאני בעצם לא רוצה את זה יותר. לקחו חודשים ארוכים עד שהיה לי את האומץ להביט במראה ולומר בקול רם שבעצם פרשתי סופית מרכיבה מקצוענית".

exhibition-race-jerusalem-old-city-copy
racing-in-japan-team-saxo-bank-sungard-2011-copy
exhibition-race-in-jerusalem-old-city-with-alberto-contador-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

נשמע כמו משבר לא קל
"לא קל זה understatement… אני זוכר שניסיתי להתחמק ממפגשים עם אנשים בבראנז'ה פשוט כי התביישתי. במובנים רבים זה החזיר אותי אחורה לאותן תחושות של הילד ההוא שיושב על הספסל. במשך 9 שנים, המרדף הזה אחרי הטור דה פראנס והרדיפה האינסופית  הזו אחרי הטופ העולמי, היתה ההגדרה העצמית שלי. האופן בו תפסתי את העולם. בלי זה, הרגשתי ממש חסר זהות.  אני זוכר שאחת הדילמות שלי שנשמעת דבילית אבל ממחישה כמה צורבת הייתה תחושת הכישלון הייתה פשוט מה ללבוש לרכיבות… מצד אחד יש את הבגדים של הקבוצה המקצוענית, אבל אני כבר לא רוכב שם אז פדיחה, מצד שני אמרתי שאני בהפסקה, אז מה אני בכלל רוכב… אפילו על הזוגיות שלי זה השפיע כי אפילו את החברה שלי (שמאז הפכה כבר מזמן לאשתי) הכרתי כשאני רוכב מקצועני ופתאום אני לא…. כן, תחושת הלא יוצלחיות צורבת מאד. מעבר לקשיים הנפשיים היה גם העניין השולי הזה של מה אני עושה עכשיו… מגיל 16 הייתי רוב הזמן בחו"ל על האופניים (מה שהפך אותי גם לספורטאי המצטיין הכי ותיק בצה"ל כי את השירות שלי עשיתי בתשלומים בגלל ההיעדרויות המרובות, הרבה מעבר למה שמותר לספורטאים בצה״ל) ופתאום אני פה ולא כל כך יודע מה לעשות. אנשים שהכירו אותי הציעו לי כל מיני ג׳ובים וככה מצאתי את עצמי יושב באיזה משרד במגדל שלום מול מסך שבו פתוחים מלא קבצי אקסל. אחרי שלושה ימים חשבתי שאולי הכי טוב שאקח את המעלית ואקפוץ מהגג כי באמת שלא הצלחתי להבין איך אנשים חיים ככה…".
ואז החלטת להקים את ה-Cycling Academy?
"לא, גם זה היה די במקרה".

team-presenation-18-copy
with-guy-sagiv-after-the-giro-finish-2018-copy
omloop-niewsblad-2017-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

העסקן


"אחרי שהבנתי שאני לא בנוי לשבת במשרד, החלטתי לדחות בינתיים את הקפיצה ממגדל שלום והתחלתי לאמן רוכבים באופן פרטי. החזרה הזו לעולם שהכרתי אמנם הייתה עדיין מלווה בלא מעט התחבטויות ומבוכה אבל לפחות לא הייתי צריך להתמודד עם אקסלים… ברכיבת שבת אחת, בעצירת קפה בברבהר, נגה כורם הכירה ביני ובין רון בר און, שהציע שאאמן אותו.ומתוך הרכיבות המשותפות עם רון, פתאום התחיל להיוולד החלום החדש שלי. פתאום מצאתי לעצמי שוב איזו מטרה, איזה יעד אליו אני רוצה להגיע, איזה למה ששווה להתאמץ בשבילו. הדברים קרו בו זמנית, ראשית כל השלמתי עם העובדה שכבר לא אהיה רוכב מקצועני והפרישה הפכה לעניין מוגמר שגם יכולתי לדבר עליו בחופשיות. במקביל, החל להירקם לו הליך סגירת אותו המעגל, שהתחיל אי שם בגיל 12. אמרתי לעצמי שאם אני לא הגשמתי את החלום להיות רוכב בטור, אעשה הכל כדי שמישהו אחר יוכל להגיע לשם. היו בזה הרבה מרכיבים שדיברו אלי. הבסיס האמביציוזי, הזהות הישראלית, השאיפה לחזור להיות חלק מהזירה המקצוענית שאהבתי והייתי גאה להיות חלק ממנה. כך למעשה נולד הרעיון של האקדמי. התמזל מזלי ורון התחבר לרעיון ולחזון שלי והסכים לתמוך בו. בלעדיו זה לא יכול היה לקרות״.


שוב לקחת על עצמך חתיכת מחויבות…
"כן, אין ספק שלהקים קבוצה מקצוענית ישראלית מאפס ועוד לצאת בהצהרה שהיא תשתתף בטור דה פראנס זה לא עניין של מה בכך. למעשה בנובמבר – 2014 באירוע בו חשפנו את הקבוצה, רון לא רצה שנצא בהכרזה כזו, תכלס הוא אסר עלי לומר את זה, אבל בכל זאת עשיתי זאת… רון רצה להרוג אותי, אבל הייתי חייב לשים מטרה ברורה באופק ויעד מוחשי שיתן משמעות לאתגר הזה. ידעתי שזה קריטי כדי שאוכל לקחת את הפרוייקט הכי רחוק שאפשר".


ואיך אתה "תופר" את כל העניין?
"ברור היה שבמקביל להתקדמות המקצועית של הקבוצה, האתגר המשמעותי ביותר יהיה גיוס המשאבים הדרושים כדי לממן את המסע הזה. שניים מהנכסים הכי גדולים שלי מהתקופה בה התחריתי, היו קשרים וניסיון בגיוס משאבים. הפגישות האינסופיות ומשחקי המשא ומתן בהם השתפשפתי בלית ברירה מגיל 16 והאנשים הרבים שהכרתי ותמכו בי לאורך הדרך הפכו לציר סביבו התחלתי לקדם את הרעיון. האדם הראשון אותו  רתמתי, היה הסוכן שלי לשעבר ג'ובאני לומברדי, במטרה לגייס את פיטר סאגן לתמיכה בפרוייקט. פיטר יוצג על ידו, וידעתי שאם יסכים להיות ״מנטור״ של הפרויקט, נזכה להרבה הכרה ולגיטימציה. פיטר היה עדיין ״כוכב עולה״ ועוד לא היה הסופר-סטאר שהוא היום, אך הערכתי שמדובר בעניין של זמן עד שיהפוך לכזה וֿשתמיכתו תייצר לנו רוח גבית משמעותית מאוד.

כשדיברתי עם ג'ובאני, לא ניסיתי למכור לו לרגע את הרעיון של קבוצה ישראלית בטור דה פראנס אלא לשכנע אותו שזה פשוט יעשה טוב לרזומה של סאגן לתמוך בפרוייקט פיתוח כזה ואולי יעזור לו לגייס חסויות. זה דרש מאמצי שכנוע מסוימים וגם הסכם מסחרי במסגרתו פיטר גם סייע להביא לנו את חסות האופניים הראשונה של האקדמי מחברת ספיישלייזד והנה, אנחנו יושבים על הבמה בתל אביב והדבר הזה אשכרה קורה".
"השנה הראשונה הייתה אתגר מתמשך. קפצתי למים עמוקים מאוד, בלי שום ניסיון קודם בניהול ועשיתי לא מעט טעויות. אתגר גיוס המשאבים הוסיף נדבך נוסף של סטרס ובסוף השנה הראשונה לפעילות האקדמיה רון אשר היה הספונסר הראשי ,הודיע לי שהוציא הרבה מעבר למה שתכנן ולא יכול להמשיך ולשאת לבד בעלויות ושבהיעדר תומכים נוספים נאלץ לסגור את הקבוצה. אני הייתי ממש לפני הנסיעה לתערוכת האינטרבייק וביקשתי ממנו ארכה כדי לנסות לגייס ספונסרים נוספים בחו"ל. הוא הסכים ואני נסעתי".
וחזרת עם ספונסרים?
"לא. חוץ מלרדת על הברכיים עשיתי הכל, אבל ספונסרים לא מצאתי. מה שכן, חזרתי עם תכתובת דואר אלקטרוני".
נשמע מבטיח אנחנו צוחקים,
"כשמדובר בתכתובת עם סילבן אדמס, זה בהחלט מבטיח" הוא משתיק אותנו.
"הזמנתי את סילבן לרכוב איתנו בארץ וסיפרתי לו על הקבוצה והוא נענה להזמנה והגיע".

with-nir-barkat-ica-team-launch-in-jerusalem-2014-copy
with-peter-sagan-and-eli-maor-ica-team-launnch-nov-2014-in-jerusalem-copy
ica-team-launch-nov-14-with-peter-sagan-copy
team-launch-with-nir-barkat-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

ואז הכסף התחיל לזרום…
"ממש לא. אם יש משהו שלמדתי בכל הקשור לגיוס כספים מאנשים מאד עשירים זה שאף פעם לא מדברים איתם על כסף".
אבל הוא בכל זאת נתן?
"סילבן אדם פיקח וממולח… אז הוא הבין לבד שאנחנו זקוקים לכסף אבל הוא ממש לא הפך להיות ספונסר. עברה כמעט שנה של היכרות, עד שהציע לתרום סכום קטן אבל בעיקר נתן לרון ולי תקווה כדי להמשיך. במקביל כל הזמן המשכתי במאמצי גיוס הכספים מכל גורם שיכולתי להעלות עד הדעת אבל היה מדובר בסכומים קטנים ולא משמעותיים. היה ברור שהפלטפורמה של הקבוצה אותה ניסיתי למכור אינה אטרקטיבית מספיק בעיני מותגים בינלאומיים.  ואז יום אחד אנחנו נפגשים לישיבה אצל ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים שגם תמך בהקמת הקבוצה בתחילת דרכה, והתחלנו לדבר על תחרויות אופניים. צדוק יחזקאלי, מנהל המדיה של אקדמי, שהצטרף אלי לפגישה איתגר אותי:  תחשוב בגדול. מה התחרות הכי גדולה שאפשר להביא לארץ? הטור דה פראנס? ואני מיד עניתי: בחיים לא, אבל אני יודע שהג'ירו בוחנים כל מיני יעדים מחוץ לאיטליה. למשל יפן. אז בוא תסדר פגישה איתם הוא הציע, וכך עשיתי. ניר ברקת תמך באופן מלא בכל המהלך. ואכן הנהלת הג׳ירו הגיעה לפגישה בירושלים בחודש פברואר 2016. ואני חייב לומר שהם מאוד התלהבו כי מבחינתם להיפגש עם ראש עיריית ירושלים היה כבוד גדול והם שידרו לנו שהם בעניין".
כן, רק יש פה עניין שולי של איזה 30 מיליון יורו אנחנו שוב מגחכים.
"נכון, וזה לא היה פשוט. אבל מבחינתי עצם העובדה כי הם הביעו עניין, פתחה צוהר שלא התכוונתי לפספס. ארגנתי ביקור בג'ירו באותה השנה וסילבן הצטרף. הוא כמובן מאד התלהב מהיזמה ואמרתי לו שאם יש מישהו שיכול לשכנע את מי שצריך כדי שהג'ירו יגיע לישראל, זה הוא. והוא באמת עשה את זה. ומפני שהוא נסחף לתוך הרעיון, גם הסכים לממן את העניין. וזה גם מה שהציל את האקדמי…".
כי מה?
"כי כדי שקבוצה ישראלית תשתתף בג'ירו היא חייבת להיות ברמת פרו-קונטיננטל לכל הפחות וכדי שזה יקרה צריך מימון, שכאמור לא ממש היה לנו וככה יצא שסילבן לא רק הביא את הג'ירו לישראל, אלא גם הפך להיות חלק מהאקדמי".
ובכל זאת לא מעט צלילים צורמים בקעו מכיוונכם…
"כן, גדלנו מהר. אולי מהר מידי. לא שהייתה הרבה ברירה אחרת. וככל שהכסף הופך גדול יותר והאירוע מתוקשר יותר, צצים ועולים מאבקי כוח. לא אשקר, היו כאלו כאשר כל אחד מקודקודי המשולש מושך לכיוונו. סילבן ששם את רוב הכסף תבע את מקומו וכך גם רון שהיה שם קודם. וגם אני לא אדם הכי קל. אבל היו גם מאבקים מקצועיים. רון וסילבן הם אנשי עסקים ובשלב שהקבוצה עלתה לדרג המקצועני הבכיר יותר, החלו לצוץ שאלות לגבי ההרכב שלה. איזה רוכב מצדיק את מקומו ואיזה מהם צריך לשחרר לדרכו. לי היה קשה מאד עם זה. אני התחנכתי על ברכיו של ביארן ריס שניהל קבוצה שלא חיה על פי הקוד העסקי אלא על פי אמות מידה של מסירות, נחישות, תשוקה ונכונות לעבודה קשה ומחויבות אבסולוטית. אצל ריס גאוות היחידה ותחושת השייכות היו הציר המרכזי סביבו פועלים. הרוכבים בקבוצה שלו ידעו שהם לא יתוגמלו כמו בקבוצות אחרות רק על סמך ההישגים שלהם ומה שגרם להם ללכת אחריו הוא תחושת הביתיות, הכבוד והנאמנות שהוא רחש לרוכבים שידעו להקריב את האינטרס האישי שלהם לטובת הקבוצה. וכך מצאתי את עצמי הופך לשומר הסף כמי שמנסה להנחיל את הגישה המתבססת על אותם הערכים. ראיתי את הקבוצה כפרי היצירה שלי והתקשיתי להשלים עם העובדה כי גם בספורט מקצועני בסופו של דבר בעל המאה הוא בעל הדעה. מה שלא פעם התנגש עם התפיסה של סילבן ורון. זה לא קרה ביום אחד, אבל במהלך השנה החולפת הבנתי שהמודל הזה אינו יכול להתקיים. וגם שהיכולת שלי לנווט את הספינה הגדולה הזו למקומות בהם אני חפץ, מוגבלת. וכך במקביל להצלחה הכבירה של הבאת הג׳ירו לישראל, ולהשתתפות האקדמי בו, הבנתי שדרכי בקבוצה אשר הקמתי הגיעה לסיומה״.
והנה עוד משבר…
"כן, נכון. אבל מסוג שונה".

on-course-of-the-giro-stage-2-in-tel-aviv-2018-copy
giro-2018-copy
milan-with-ivri-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

בעל החלומות

 

״היום אני מבין שיש חוט מקשר בין הדברים. התחלתי את הדרך בגיל צעיר מאד ונזרקתי, או נכון יותר לומר, זרקתי את עצמי למים העמוקים ולא הייתה לי ברירה אלא ללמוד לשחות. העובדה שהתחלתי את הדרך מהמקום הרחוק ביותר מרוכב מקצועני גרמה לי מצד אחד לחלום הכי רחוק ומצד שני להיות מופתע כל פעם מחדש שאני מצליח".
מרגיש כאילו בראש אתה עדיין אותו ילד שמנמן שרק רוצה שיעריכו אותו ולא מאמין בעצמך עד הסוף
"כנראה שאפשר להוציא את הילד מהשמנמנות אבל לא את השמנמנות מהילד…" הוא צוחק, "ובמובן הזה אני כנראה עדיין נלחם על החלומות והמקום שלי. ולגבי האמונה בעצמי, ובכן, זה חלק ממנגנון הישרדותי שהרבה רוכבים משתמשים בו. כל הרוכבים הכי גדולים עדיין חושבים שהם שמנים. איך אפשר לחשוב שאתה שמן עם 3% שומן תשאלו? זה קשור לעולם האכזרי של הרכיבה המקצוענית. אתה חייב לפקפק כל הזמן ביכולת שלך כדי לשמור על הרעב הזה להצלחה. אסור לך לרגע לנוח על זרי דפנה כי ברגע שזה יקרה, תאבד את הכוח שמאפשר לך לשרוד את כל הקשיים שעומדים מולך".  
אם בחלומות עסקינן, עשית חתיכת דרך, עדיין לא התפכחת ונרפאת מהנאיביות?
"הנאיביות היא נשק בשבילי. אני מודה שאני אולי עוף מוזר שמאמין בדברים בטלים כמו ערכים, אבל זה אני ולכן הפרויקטים שאני מקדם היום, שהגיעו אחרי שנים בהן שילמתי מחירים גדולים מדי ועברתי תהליך מחשל ומבגר, הרבה יותר ממוקדים ותואמים את הבשלות אליה הגעתי. אז כן, אני נאיבי וחולמני אבל גם מאד פרקטי ומגובש בכל הקשור למה אני רוצה להשיג".
אז מה אתה רוצה להשיג?
"אני רוצה להפוך את ענף הרכיבה, לענף מוביל בקרב ילדים ובני נוער בארץ. ומבין היטב שהמטרה הזו דורשת שינוי של המודל הכלכלי בו הוא פועל.

לשם כך, בחרתי להתמקד בשני פרויקטים:

  1. הקמת רשת ארצית של מרכזי רכיבה לילדים ונוער בתוך מוסדות חינוך ומרכזים קהילתיים ברחבי הארץ.
  2. הקמת האקדמיה לרוכבים מצטיינים ע״ש ג׳ינו ברטלי, בכפר הנוער בן שמן

באמצעות שני המיזמים הנ״ל , אני שואף לגעת בחתך רחב של בני נוער מכל קצוות החברה הישראלית ובשאיפה, להנגיש את הענף למאות בני נוער חדשים שטרם עוסקים בו בצורה סדורה.

שני הפרויקטים שיזמתי מבוססים על הדרך שעשיתי. ברטרוספקטיבה הבנתי שבזמן שאכלתי ונשמתי את החלום להיות הישראלי הראשון שירכוב בטור ומאוחר יותר, זה שיביא קבוצה מקצוענית לטור, קרו לי הרבה מאד דברים טובים. ראש וראשון בהם הוא להיות מסוגל להאמין בעצמי וכפועל יוצא לחלץ את עצמי מהדימוי הנמוך בו הייתי תקוע. יחד עם השינוי הכביר הזה הגיעו אחריות, נחישות, מיקוד, סתגלנות, גמישות מחשבתית, יכולת לתכנן מהלכים מורכבים, ביטחון עצמי, רעות, מחויבות, נאמנות ועוד הרבה מאד ערכים אחרים. כל הדברים האלו קרו לי בזכות הרכיבה ולכן אני רואה בפלטפורמה הזו כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, כזו שפשוט יכולה לשנות חיים.

לאן אתה רוצה שבני הנוער יתקדמו?
״אני רוצה לאפשר לבני נוער לגלות את הכיף שברכיבה ולאפשר למי שסוחבים איתם קשיים מכל מני סוגים ו/או חלומות גדולים, לעבור גם הם את המטמורפוזה הזו ולאפשר למי שיש לו את הדרייב והתשוקה, להגיע הכי רחוק שאפשר".


לרכוב בטור למשל?
"זו אופציה. אבל לא זו אינה ברירת המחדל היחידה. פרויקט אקדמיית המצוינות מתאים לרוכבות ורוכבים צעירים שזו השאיפה שלהם, אבל זה ממש לא ערוץ ההתפתחות היחידי. במרכזי הרכיבה שאנחנו פותחים במוסדות חינוך ברחבי הארץ המיקוד הוא דווקא חינוכי-חברתי  וממוקד באימונים חווייתיים ובהקנייה של ערכים וכישורי חיים באמצעות אימוני הרכיבה.

.

ואיך מתקבלים לאקדמיית המצויינות?

אנחנו מקיימים סדרת מיונים לאקדמית המצויינות, עבור רוכבים אשר מעוניינים לקראת בה חלק. בתהליך מעורבים הילדים המעוניינים לקחת חלק בתכנית, ההורים שלהם, הנהלת כפר הנוער בן שמן והנהלת הפנימייה בכפר.
בגדול הרציונל המנחה אותנו הוא שחובת ההוכחה היא על הילדים. אנחנו לא בהכרח מחפשים את הרוכבים הכי חזקים או מוכשרים. אנחנו בודקים יחד האם יש שם באמת את הניצוץ הזה של התשוקה שיאפשר להם לעמוד בדרישות הגבוהות של תכנית כזו".

with-gioia-bartali-and-adam-smulevitch-2-copy
with-luigi-bartali-son-of-gino-bartali-in-florence-2017-copy
לואיג'י ברטאלי, בנו של ג'ינו בראטלי
in-florence-with-luigi-bartali-son-of-gino-bartali-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

אז אתה בעצם לוקח ילדים ומכניס אותם ביודעין לאותו תהליך שממנו התייאשת אתה בעצמך. זה לא אכזרי?
"לא, כי כמו שאמרתי קודם, אני מספק את סביבת העבודה, אבל  מי שקובע לאן הוא יגיע הם הילדים עצמם. השוני העיקרי בין מה שאני מציע למה שעברתי על בשרי, הוא שאנחנו מתמקדים בתהליך ופחות בתוצאה הסופית. וכי בני הנוער בתכנית זוכים למסגרת מקיפה שדואגת לכל הצרכים שרוכב אופניים תחרותי בגיל ההתבגרות צריך ורוצה. לי לא היתה מעולם מסגרת כזו. אבל לצורך העניין, גם אם ילד יבחר שהתכנית אינה מתאימה לו אחרי שנה, הוא עדיין הרוויח המון".


על איזה דרישות גבוהות אתה מדבר?
בהקבלה לעולם הצבאי – אם מרכזי הרכיבה שאנחנו פותחים בבתי ספר ברחבי הארץ הם ה״גדודים״, אזי שהאקדמיה למצויינות ע״ש ברטאלי, היא ה'סיירת'. מדובר בקבוצה שתתאמן על פי סטנדרטים של קבוצה מקצוענית בתנאי פנימייה ואליה יתקבלו אלו שיהיו מחויבים מספיק ושואפים להגיע הכי רחוק שאפשר".

מי השותפים שלך למיזם?
"מי שתומך בי מאוד בכל הליך היזמות ומשמש סוג של ״מנטור״ עבורי הוא אלון ניסן, מנכ״ל חברת אפקטיב שמלווה אותי כבר שנים, עוד מאז שהייתי רוכב תחרותי. בנוסף לאלון, יש לצידי שורה של אנשים יקרים שבלעדיהם לא יכולתי לעשות זאת, ביניהם יו״ר העמותה החדשה שאנחנו מקימים, איתן מזרחי ( מי שהיה מנכ"ל החברה למתנ"סים ומנכ״ל אלו״ט) ועוד שורה ארוכה של אנשי עסקים, פילנטרופים ואנשי עשייה ששותפים לחזון שלי ולרוח הפרויקט שמהותו אינה כלכלית, אלא חינוכית.

הפרוייקט עובד בשיתוף פעולה מלא עם הסייקלינג אקדמי, אשר נותנת לו חסות ראשית. יחד עם האקדמי אנחנו מפעילים כבר היום נבחרות רכיבה ב-7 כפרי נוער ופנימיות ברחבי הארץ והפרוייקט צפוי לגדול משמעותית בשנת הלימודים הבאה.

אבל האתגר הגדול ביותר שלי הוא אנשי החינוך עצמם. אני רואה באנשי החינוך את השליחים הכי חשובים שאומה יכולה להעמיד לעצמה. ובמקרה שלנו, למאמנים ולמדריכי הרכיבה יש משימה כפולה. מצד אחד הם משמשים את מקור הידע המקצועי בעולם הרכיבה ומצד שני אני רואה בהם כ״שליחי הבשורה״ שלנו וכמי שעל כתפיהם מוטלת האחריות לתרגם את אימוני הרכיבה לעשייה חינוכית משמעותית.

ממש כשם שלנמרוד דובינסקי היה תפקיד מכריע עבורי בהכוונה ובעידוד שלי לרדוף אחרי החלומות שלי באותה נקודת זמן קריטי, ברור שהמשאב הנחוץ ביותר עבורי במשימה הזו הוא גידול דור חדש של  מדריכי רכיבה ומאמנים צעירים אשר יובילו את השינוי בשטח.

הכוונה שלי היא לקחת את הטובים שבהם ולייצר להם אופק גם בהיבט המקצועי וגם בהיבט הכלכלי. חשוב לי לשבור את המעגל הזה של הביצה והתרנגולת בכל הקשור לתנאים של אנשי ההוראה וכפועל יוצא – איכותם. בנוסף, כדי לעמוד בתנאי הסף של משרד החינוך שיאפשר לקבל תקציבים משמעותיים יותר, עלינו להגיע למסה של קריטית של בני נוער תוך מספר שנים".


מדובר רק על רכיבת כביש?
"ממש לא, להפך. כביש ממש לא המיקוד שלנו. מרכזי הרכיבה הבית ספריים שלנו ממוקדים ברכיבת שטח. ובאקדמיית המצויינות אנחנו מתמקדים ב-4 דיסציפלינות – שטח, סייקלו-קרוס וולודרום וכביש. אני מנסה לקדם בכל הכוח גם את תחום ה-BMX בתקווה שבעתיד הנראה לעין נזכה לראות מתקני אימון BMX ראשונים בישראל.

אני חסיד גדול של גיוון ובחירה. אני רוצה לקוות שאוכל לתת לכל ילד את החופש לבחור את הסגנון אליו הוא מתחבר ולאפשר לו להגיע הכי רחוק שהוא יכול ורוצה".


לאיזה סקטורים באוכלוסייה אתה פונה?
"לכל הילדים בישראל, יהודים ערבים, ובני כל הדתות והלאומים האחרים שחיים פה, בנים ובנות וכל זה בלי קשר לרמת ההשכלה והמצב הסוציו אקונומי. חינוך צריך להיות נגיש לכולם. אני רוצה שהילדים שישתתפו בתכנית יאמינו באמת ובתמים שהם יכולים לשנות את העולם ובדיוק כמו ג'ינו ברטאלי, להיות גם אלופים וגם בני אדם. הדרך לעשות זאת היא מתוך המערכת, תוך שיתוף פעולה מלא עם מוסדות החינוך השונים ועם משרד החינוך, הספורט והרווחה. ברור לכולם שבסוף הרמת הפרוייקט קמה ונופלת על היכולת לייצר מודל כלכלי בעל יכולת קיום עצמאית שאינה תלויה בתרומות מזדמנות ולכן כל כך נחוץ לעבוד מתוך המערכת ולייצר שותפויות ארוכות טווח עם המוסדות השונים״.

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

יגעת ומצאת – תאמין!


הריאיון הרשמי הסתיים, אבל אנחנו ממשיכים לשוחח עוד שעה ארוכה עם רן על כל מיני נושאים שקשורים ולא קשורים לאופניים. כשיושבים מול הבחור הצעיר הזה שהתחיל מנקודת פתיחה כל כך נמוכה והגיע כל כך גבוה, קשה שלא לשים לב לדואליות החיננית הזו המשלבת יכולות פנטסטיות לצד אותו צימאון ילדותי להכרה ולהערכה. והעובדה שהוא השיל מעליו את כל המניירות וההגנות ודיבר בגילוי לב על רגעי התהילה והשפל באותה נשימה, גורמת לנו להאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה. מרגליות שייך לזן נדיר של חולמים נאיביים שמצליחים להדביק אותך בשאיפות הגרנדיוזיות שלהם. במקרה שלו, אנחנו גם בטוחים לחלוטין שהן יתגשמו.  

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

pic-copy
with-shimon-peres-and-bjarne-riis-saxo-bank-visit-2011-copy
photo-shoot-ivri-copy

DD19 1070×200
Matzman 8.19  1070×200
DAA 8.19 1070×200
Matzman 7.19  1070×200
DAA 6.19 1070×200
טרק קדימה 1070×200
Matzman 9.19  1070×200
DAA 9.19 1070×200

כתבות נוספות