All we are is dust in the wind

אילון שגיא- טור אישי

הסקוורנה 6.20  1070×200
KTM  1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA1 1070×200
פאנקייר1 1070×200

כתב וצילם: אילון שגיא

"איזה באסה" אני שח לבת זוגי כשאני מביט מחלון הרכב בנוף הטס על פנינו.
"שמה…", היא שואלת אחרי אתנחתת שתיקה לא קצרה.
"הקורונה הזונה" אני מסנן בארסיות.
"מה איתה".
"חיסלה לנו את אחד האביבים הכי יפים בהיסטוריה לרכיבה. תסתכלי, הכל כבר צהוב".
……
אני מפנה את המבט מהחלון אליה ונתקל בזוג עיניים מהן משתקף מבט של "באמאש'ך זה מה שמטריד אותך? אנשים איבדו את הפרנסה, הכל פה מתפרק ואתה עסוק באופניים?"
אני משפיל מבט.
תכלס, צודקת.

אנחנו בדרך לאילת.
לא, לא לנופש, עשינו שם השקעה ש… איך נגדיר זאת בעדינות, לא בטוח שתהיה משתלמת לאור המצב… אבל היי, זו לפחות הזדמנות להתאוורר קצת.
אחרי שהעמסנו בבית את כל הפריטים שהיינו חייבים לשנע דרומה, לא הצלחתי בשום אופן לדחוף גם את החשמלוק לבגאז'. וככה, כמו שאני עומד מיוזע ועצבני, אומרת לי הזוגית – "אז תיקח את הסינגל ספיד".

מזמן לא רכבתי.
כל שכן על הס"ס.

עכשיו אנחנו בדרך דרומה ותחושת התרגשות מהולה בחשש מציפה אותי. אני אוהב אהבת נפש את המדבר ובמיוחד את המסלולים האילתיים, אך האם אוכל לאתגר?

לפני שנכנסתי לעשור השישי של חיי, הייתה זו מסורת קבועה אצלי לבלות את ימי הפסח ברכיבות עומק מדבריות באילת. את חג המצות נהגנו לבלות אצל אחותה של אשתי המתגוררת בעיר ואני הייתי קם בכל בוקר ויוצא להרפתקה אחרת. בתפריט היו תמיד שלושה מסלולים קבועים:
טיפוס בכביש 12 וירידה ברחם
טיפוס בכביש 12 וירידה בסינגל בודדה
ומסלול הר צפחות, אותו הכיר לי אשר פחימה האילתי, שרק צניעותו וחביבותו, עלו על יכולתו הווירטואוזית כרוכב וכושרו הגופני העילאי…
אבל זה היה מזמן ואני כבר לא בטוח שלטפס עם הס"ס את העלייה הזו, זה משהו שאני יכול להתמודד איתו.

את הלילה של יום חמישי ביליתי במצב צבירה של נים-לא-נים, ממש כמו איזה ילד שמתרגש לקראת הטיול השנתי. במוחי התערבבו חישובי זמנים מורכבים שתכליתם קביעת שעת יקיצה שתאפשר לי להשלים את הרכיבה ולחזור לפני שהחום הגדול מכה, לצד תרחישי אימים בהם אני גווע לאיטי בלי מים תחת השמש הקופחת… קיצר, התעוררתי ב-3 ומחצה.

אני אוהב את שעות הבוקר המוקדמות. כ"איש של בוקר" אני הכי חד ואנרגטי במהלכן. חוצמיזה, כמיזנתרופ, אין שמח ממני לצאת למרחבים בלי לפגוש נפש חיה, או אם להיות מדויק יותר – אנשים, כי חיות אני דווקא מאד אוהב לפגוש. את פני מקדם ירח כמעט מלא שתלוי במרכז השמיים ובריזה צוננת. אני מתקין את האזניות, לוחץ PLAY  והיידה.

כבר רבות דובר וסופר על הייחודיות שברכיבה על סינגל ספיד. אך כל פעם מחדש אני מוקיר להילוך הבודד את תודתי על התובנות העמוקות אליהן הוביל אותי במהלך השנים. הוא לימד אותי לתכנן את הרכיבה כמכלול בידיעה שכל מקטע דורש התייחסות אחרת. הוא לימד אותי להביט קדימה ולמצוא את המקום בו אני מרגיש דרך הרגליים את תוואי השטח ומתאים את עצמי אליו. הוא לימד אותי שהחיפזון מהשטן, אבל גם שהחילזון מהשפן. הוא לימד אותי שרכות עדיפה לפעמים על ברוטליות. הוא לימד אותי איפה להתעקש ואיפה לוותר. הוא לימד אותי שמלחמה הופכת לכזו רק אם החלטת לפתוח בה. הוא לימד אותי שהמפרקים, הגידים והשרירים עדיפים בהרבה על טכנולוגיה. הוא העניק לי חופש ושקט נפשי. הוא לימד אותי לנשום.

אני יודע שזה נשמע פלצני משהו, אבל מכ'פת לי, את החיוך שמרוח לי על הפנים רק הירח רואה ואני יודע שלא משנה לאן אגיע היום, כבר ניצחתי.

לפי תנועות הידיים, שתי החיילות שיושבות בבוטקה של הש"ג של האוגדה בגבן לכניסה, נמצאות בעיצומה של שיחה סוערת. אני מתקרב בחסות החושך ולרגע משתעשע ברעיון להבהיל אותן. ה-M16 שמונח על השולחן מניא אותי מהתכנית הקונדסית ואני קורא להן. הן בכל זאת נבהלות אבל לפחות לא פותחות באש. "תעשו טובה, תמלאו לי מים" אני מבקש והן ממלאות לי את הבקבוק ושואלות אותי מה אני עושה בשעה כזו לבד בחוץ ולאן אני רוצה להגיע. גם בגבי אליהן, כשאני נבלע חזרה באפלה, אני יכול לחוש כיצד הן מושכות כתפיים נוכח הטרלול הזה שנפל עליהן.

הכביש חוצה את נחל שלמה ואני יודע שעכשיו זה האתגר האמיתי. הקטע הזה מכאן ועד מעבר נטפים תלול ומוכה רוחות ואכן, מיד כשאני מתחיל בטיפוס בסרפנטינה והבריזה שעד עתה ליטפה אותי, הופכת לרוח פרצים שמכה בי ללא רחם. פעמיים ירדתי מהאופניים והלכתי קצת ברגל. זה היה יותר מדי בשבילי ולא רציתי להגיע למצב שאני "נשרף" עוד לפני שהגעתי לרחם עצמו.

1
רק הירח ואני...

הסקוורנה 6.20  1070×200
KTM  1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA1 1070×200
פאנקייר1 1070×200

המחסום שהיה פעם במעבר נטפים איננו. פאק, בניתי על זה שאוכל למלא שוב מים. אני עכשיו עם סדר גודל של ליטר, גבולי מאד…
אני מקווה שאולי יעבור איזה רכב ואוכל לבקש כמה שלוקים, אבל הכביש שומם ולצעוק למצרים שיזרקו לי בקבוק לא נראה לי ישים. ואז, ברגע שבמוחי חולפת מחשבה שמא עלי להסתובב ולחזור, קרני השמש הראשונות מופיעות במזרח ואני מנער מעלי את המחשבות המדכאות ויודע שהכל יהיה בסדר. אחרי הכל זו לא הפעם הראשונה שאני רוכב את הסיבוב הזה לבד.

2
בדידות מזהרת

אני נפרד מהכביש ועוצר להתארגנות במבואת השביל שכוללת שליחת הודעת וואצאפ לאשתי. על השלט של רט"ג מישהו הדביק סטיקר בצורה של גולגולת עם קסדה, אני רוקק שלוש פעמים הצידה ליתר ביטחון ויוצא לדרך. בפעמים הקודמות הייתי כאן עם סס"ר ובזוג הנוכחי מורכב בולם רחמנא ליצלן מה שמאפשר לי להגביר מהירות עד שאני מזכיר לעצמי שאני לבד ושאין לי שפיל לטעויות. למרות שחודשיים של נבצרות וסגר משתחררים בבת אחת כמו סיר לחץ שהתפקע ודוחפים אותי לשחרר ולטוס, אני חייב לצמצם למינימום את הסיכון לנפילה או אפילו תקלה פשוטה כמו תקר שיכולים להפוך ברגע לצרה צרורה.

3
טפו טפו טפו

הסקוורנה 6.20  1070×200
KTM  1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA1 1070×200
פאנקייר1 1070×200

ברחם, כמו ברחם, קשה לרכוב. השילוב של קטעי דרדרת ומעברים טכניים יחד עם נופים עוצרי נשימה יוצרים דילמה. להיכן למקד את תשומת הלב, האם בבחירת הקו הנכון או במראות המרהיבים… אני עוצר מעת לעת, נח קצת, סופג לתוכי את היופי העצום הזה ומרגיש כיצד מרגע לרגע מתווספים עוד ועוד קווים ירוקים לסוללת נפשי הדוויה שהתרוקנה בחודשים האחרונים.

4
לאן להביט?
5
הארה

הסקוורנה 6.20  1070×200
KTM  1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA1 1070×200
פאנקייר1 1070×200

הזמן טס כשנהנים והנה אני כבר בפינת הקפה הקבועה. בבקשה בבקשה בבקשה שתהיה הערכה… אני תר בקדחתנות אחר ערכת הקפה שמוסלקת בדרך כלל תחת גל אבנים, אך הוא ריק וכל ניסיונותיי לאתר את מקום המחבוא החדש מעלים חרס. פרט לקנקן קטן, זכר לקפה שמישהו הכין כאן, אין זכר לערכה ואני מתבאס. אני מטביע את יגוני בכמה שלוקים מדודים של מים ומודה על מזג האוויר שפשוט מאיר לי פנים ולא צולה אותי בינתיים.

6
כל קוץ במדבר- פרח
8
זכרונו לקפה

לכל אורך הדרך ניכרים סימני סחף המעידים כי מים רבים זרמו כאן במהלך החורף האחרון. זה בוודאי היה מראה נורא הוד. חזיתי לא פעם בשיטפונות במדבר, אבל מעולם לא ברחם. כשאני מדמיין את הגל העכור מסתער לתוך הקניון הצר, בשרי נעשה חידודי חידודין. זהו ודאי מחזה שמותיר אותך הלום. קצת הלאה משם הגב המוכר עם הסלע שהפך לנקודת צילום פופולארית. אני גולש למטה ומגלה שהגב מלא במים. משהו מבצבץ בתוכו. אני מתקרב וליבי נשבר כשאני רואה גופה של שועל שוכבת חצי שקועה בבריכה. לפי מצב הפגר, זה לא קרה מזמן. למות בתוך בריכת מים בלב המדבר הצחיח. קחו רגע.

9
השועל ז"ל
10
גבים ומים
11
מים ואופניים

הפעם אני מוותר על הכניסה לקניון שחורת ומעדיף לעשות את העיקוף. בראש העלייה אני עוצר כשהטלפון שלי סוף סוף מתביית על איזו אנטנה ומקיא עלי מבול של הודעות. "אני לא אוהבת את הרעיון הזה" נוזפת בי בלבנבנות ואצאפית הזוגית ואני מצלם לה סרטון סלפי זחוח וצוהל, כמו שרק אינפנטיל זקן שהצליח לבצע את המזימה, יכול לייצר.

12
זחיחות

אני יושב לי על סלע, מביט למטה אל הנוף הנפרש לרגלי שנראה כמו מכוכב אחר. העין והלב לא יודעים שובע מהצבעים והצורות שמשתנים מרגע לרגע ככל שהשמש מטפסת גבוה יותר. אה, השמש… אני מתעורר מהחלום בתוכו אני חי וחוזר למציאות. והמציאות אומרת שעכשיו צריך לצלוח את הדרך חזרה לעיר. אני פותח את המפה בטלפון ומחליט שהפעם אני חוזר לא בדרך הרגילה.
אוי איזו טעות…

13
סינגל מאדים
14
16
18
19

כמה קילומטרים מאוחר יותר, אני מבין לאיזה ברוך נכנסתי. השביל שרכבתי בו עד עתה בקושי רב, הפך לבריכת דשדש אחת גדולה שפשוט אין סיכוי לרכוב בתוכה. לעזאזל, אפילו ללכת אני בקושי מצליח! הרגליים שוקעות עם כל צעד והנעליים כבר מלאות בגרגרי אבנים שמציקים לי. אני מוצא פיסת צל תחת עץ שיטה ופותח שוב את המפה. לחזור כבר מאוחר מדי, עוד כמה קילומטרים כאלו במגמת עליה יביאו אותי לגלישה לכיוון נחל נטפים, אני מרטיב את השפתיים בידיעה שבבקבוק נותרו אולי שלוק אחד או שנים והם חייבים להספיק לי עד החזרה לעיר.

20
מחשב מסלול מחדש

אפילו בירידה, הרכיבה בשביל המדושדש הזה קשה, אבל הרוח מצננת אותי ומפיחה בי כוח. הנה כבר שפך נחל רודד, עוד טיפוסונצ'יק לכיוון הלונה פארק של הר שחמון והסכין של יותם שמתנשא בחיוורונו מימיני והנה הבניינים של שכונת השחמון כבר בהישג יד.

אני מטפס מערוץ הנחל לכביש ומולי מופיעה קבוצת נשים במסכות. המראה הסוריאליסטי הזה מנחית אותי בברוטליות חזרה למציאות. השעות שביליתי לבד במדבר השכיחו ממני את התקופה המטורללת אליה נקלענו. אני חושב לעצמי כמה אנחנו סתגלנים בסופו של דבר וכמה כל מצב, הזוי ככל שיהיה, הופך בסופו של דבר לסוג של שגרה. בשמחה הייתי סובב על עקבי וחוזר אל חיבוקה החם של השממה המדברית. באופן פרדוקסלי, אנשים וציביליזציה מפחידים אותי הרבה יותר מלהיות לבד בשממה. אבל אין לי זמן להמשיך ולהפליג למחוזות פילוסופיים רחוקים. אשתי על הקו. "נו, אתה מגיע כבר?!, השיפוצניק מחכה לנו".

22
All we are is dust in the wind

הסקוורנה 6.20  1070×200
KTM  1070×200
CTC 3.20  1070×200
DAA1 1070×200
פאנקייר1 1070×200

כתבות נוספות