יומני Cape Epic 2026: המסע של נעמה נוימן אל הקצה | פרק 1

כתבה: נעמה נוימן | צילומים: אוסף אישי

10/03/2026

יש מרוצים שמתכוננים אליהם, ויש מרוצים שחולמים עליהם שנים. Cape Epic הוא כזה – תחרות האפיקים הקשוחה בעולם. השנה ב-15 למרץ אני אעמוד על קו הזינוק שלה בדרום אפריקה, אחרי מסע של 37 שעות, ארבע מדינות ומזוודת אופניים אחת. כך מתחיל עבורי Cape Epic 2026 – תחרות השטח הרב־יומית הקשה בעולם.

Cape Epic: המירוץ הקשוח בעולם לרוכבי שטח

קייפ אפיק (ABSA Cape Epic) הוא האמא והאבא של האפיקים. מדובר בתחרות זוגות רב־יומית (שמונה ימים במקרה הזה), המתקיימת בשטח הפראי של דרום אפריקה באזור קייפ טאון שבצד המערבי של המדינה. התחרות מאופיינת בתוואי שטח אגרסיביים, מאובקים וסלעיים, נופים מרהיבים ובתוליים, מזג אוויר חם ולח (שלא לומר סחוניה דל־מות) ולמעלה מ־1,000 משתתפים מיומנים שמגיעים מוכנים לתחרות השטח הקשה והארוכה בעולם.

השנה, לראשונה, קטגוריית הנשים עילית תרכב במסלולים מעט מקוצרים, במטרה להביא יותר רוכבות קרוס־קאנטרי לתחרות ולהעלות את הרמה בקטגוריה. נראה שזה עבד בגדול – המארגנים טוענים שמעולם לא היה עומק ורמה כה גבוהים בקטגוריה הזו כמו השנה. על קו הזינוק נמצאות שתי אלופות עולם, סגניות אלופות עולם, מנצחות גביעי עולם ומרתוניסטיות מהשורה הראשונה.

בנוסף לכך, השנה המארגנים לא מאפשרים פשוט להירשם לקטגוריית העילית – צריך לקבל הזמנה (סלוט) מהמארגנים. עובדה שהופכת את הקטגוריה לאקסקלוסיבית ויוקרתית עוד יותר. הנשים ירכבו בסך הכול 560 ק"מ עם 13,500 מטר טיפוס מצטבר על פני פרולוג קצר ועוד שבעה ימים מלאים וארוכים. מבחינתי זאת אליפות העולם הלא־רשמית של האפיקים – ענף שיש לו מקום מיוחד אצלי בלב.

מאפיק אנדורה להזמנה לחלום

הכול התחיל באפיק אנדורה ביולי 2025. מלחמה עם איראן (סבב א', עם כלביא). אני תקועה באירופה כבר חודש וחצי עם בדיוק שני סטים של בגדי רכיבה וציוד לתחרות קרוס־קאנטרי אחת עם נבחרת ישראל. אפילו מחשב לא היה לי, ומצאתי את עצמי מבקשת כל כמה ימים מאנשים אקראיים שפגשתי להשתמש לכמה דקות במחשב שלהם כדי לעקוב אחרי המתאמנים שלי ולעדכן להם תוכניות. תקופה הזויה.

מנסיעה של חמישה ימים עם כל המעטפת של הנבחרת זה הפך למסע עצמאי של חודש וחצי, עם חוסר ודאות, הרבה דאגה וגעגוע הביתה, בקשות טובה ועזרה מחברים אירופאים וארבע תחרויות – אחת מהן אפיק אנדורה עם טוני, השותפה לקבוצה.

לא התחריתי במרתון או אפיק כבר שלוש שנים, ואף פעם לא בחו"ל. טוני ואני לא התחרינו יחד כבר כחמש שנים. בקיצור, לא בדיוק הכנה אידיאלית.

טוני ארגנה לנו את רוב הציוד – תחרות כזאת דורשת התארגנות אחרת לגמרי מקרוס־קאנטרי. התרגשנו והיינו באנרגיות טובות, ככה זה כשמתחרים עם אחת החברות הכי טובות.

אפיק אנדורה אורך ארבעה ימים ומתרחש רוב הזמן בגובה של כ-2,000 מטר מעל פני הים. המסלולים מאופיינים בטיפוסים תלולים שלא נגמרים וירידות טכניות מאוד. בגדול – חלום, אבל חלום קשוח.

כנגד כל הסיכויים הגענו למקום שלישי בכל הימים וגם נאבקנו על המקום השני. היה לנו מדהים והצלחנו להביא ביצוע שאנחנו מאוד גאות בו. טוני ואני נזכרנו איך זה מרגיש להתחרות ראש בראש עם השמות הגדולים בעולם. תחרות זוגות היא עולם משוגע, מרגש, מלהיב וקשוח.

המארגנים של אפיק אנדורה, שהם גם המארגנים של Cape Epic, התחברו מאוד לסיפור שלנו ושל 1VISION – שתי רוכבות עצמאיות שמתחרות בטופ העולמי ומנצחות קבוצות מקצועניות גדולות. גם אני התרגשתי מזה, זאת הייתה אחת ההצלחות הגדולות של 1VISION.

בקו הסיום של היום האחרון המארגנים שלפו לנו הזמנה ל-Cape Epic. בקטגוריית העילית כאמור צריך לקבל הזמנה, ואנחנו לא ידענו איך להגיב. לא תכננו את זה בכלל, אבל מיד אמרנו כן. לא אומרים לא להזמנה כזאת.

מאז הרבה דברים השתנו. טוני פרשה, סגרנו את 1VISION אחרי שלוש שנים של הגשמת חלומות תחת השם שבנינו, ואני עברתי עוד כל מיני דברים שחלקם סיפרתי בפוסטים הקודמים. אבל ההרשמה לקייפ אפיק נשארה, וגם החלום הזה נשאר בראש.

כשחזרתי מהפגרה סיפרתי למאמן שלי שיש לי הזמנה אבל אין לי פרטנרית. הוא מיד שידך אותי למתאמנת שלו מגרמניה ואמר שלדעתו זה יהיה חיבור טוב. אז אם לא – לפחות יש את מי להאשים (;

וככה טניה ואני שודכנו לקייפ אפיק. אנחנו לא מכירות אחת את השנייה ולא רכבנו יחד לפני התחרות. היא רוכבת מקצוענית במרתון, כמו שטוני הייתה. נקווה שהניסיון שלה והיתרונות שלי מהקרוס־קאנטרי יעזרו לנו לצלוח את האירוע.

לבנות גוף למלחמה של שמונה ימים

ההכנות שלי התחילו בנובמבר עם החזרה מהפגרה. כבר מההתחלה היה ברור שלא מדובר בעונה רגילה – התוכנית כולה מכוונת לקייפ אפיק. בנינו אותי מהבסיס עד עכשיו רק למטרה הזאת, ואני ממש מרגישה על הגוף איך הוא מכוון אליה.

זה הרים אותי גם מנטלית וגם פיזית. אחרי 17 עונות לא פשוט להרים את עצמי לעוד חורף "משעמם", והגיוון הזה היה אדיר מבחינתי. חיכיתי לכל אימון וראיתי את המשמעות של כל מה שאני עושה.

האמת שהכול הלך יחסית חלק – לפחות עד איראן. בלי עיכובים, בלי מחלות ובלי עניינים לאורך כל חודשי ההכנה. אני מאוד גאה בחודשים האלה.

הרבה רכיבות ארוכות עם עצימויות גבוהות בסוף, רוב הזמן לבד לגמרי בעוטף, בין הדרכות לילדים ולנוער של הקיבוצים תחת עמותת ברטלי. בניתי לעצמי מסגרת שעושה לי טוב, שעובדת לי – מקום שהפך לבית.

במספרים מדובר בכ-20 שעות רכיבה שבועיות בממוצע, לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. היה גם פוקוס על מחנות אימון מרוכזים כדי להתרגל לעומס יום אחרי יום, לעבוד בעצימות תחת עייפות ולתרגל התנהלות תזונתית בתנאים האלה – למצוא מה עובד לי הכי טוב לפני, תוך כדי ואחרי.

זה היה תהליך מאוד מעניין ויסודי. גם מבחינה מנטלית יש הרבה חוסר ודאות לקראת אתגר כזה, ואני נעזרת בניסויים האלה שעשינו כדי להבין טוב יותר איך הגוף מגיב למצבים שונים.

הספונסרים מתרגשים איתי, וכל אחד מהם עזר בתחומו להתכונן לאתגר הזה. יחד עם כל התמיכה הישראלית הם נותנים לי ים כוח ורצון להצליח.

בין מלחמה לטיסת קונקשנים: המסע לקו הזינוק- הסוף של ההתחלה

נראה לי שנלך בסדר כרונולוגי הפוך…

אני כרגע בסטלנבוש שבדרום אפריקה, בכפר התחרות. יש פה מלא רוכבים, האזור מגניב בטירוף וחם מאוד. אווירת קייפ אפיק. דיסוננס ענק ממה שקורה בארץ.

שבועיים לפני הזינוק – מלחמה עם איראן, מרחב אווירי סגור וטיסות מבוטלות. שמרתי על קור רוח יומיים, ואז התחלתי לאבד את זה ולחפש דרכים לצאת מהארץ. הבנתי שאני נמצאת במתח לא סביר, כזה שאפילו הרגשתי שמוריד לי את הכושר, וידעתי שאני חייבת לצאת – גם כדי להגיע וגם כדי להגיע במצב טוב.

אחרי כמה ימים בלי שינה מצאתי מסלול שנראה הכי סביר מכל האופציות. ארזתי הכול ויצאתי.

ברביעי, 4.3, יצאתי דרך טאבה. עליתי על טיסה מהשדה התעופה ה"מומצא" שם (ממש גבעת חלפון) עם מזוודה ותיק אופניים לאתונה. באתונה עליתי על טיסה של בריטיש איירווייז לקייפ טאון דרך לונדון. כן, זה לא בדיוק בדרך.

בלונדון יכולתי לנשום בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה: הציוד עבר, אין יותר קונקשנים לפספס וכמעט אין יותר דברים שיכולים להשתבש.

בסופו של דבר הכול עבר חלק. פשוט "רק" ארבע מדינות ו-37 שעות מישראל לקייפ טאון. ובואו לא נדבר על כמה זה עלה.

נחתתי אצל משפחה ישראלית מהממת שאימצה אותי לימים הראשונים כאן. משפחת בוסו – אתם אלופים. בראשון, 8.3, פגשתי את טניה ורכבנו יחד את הסטייג' של היום האחרון. אדיר, קשה, כיף, חם. קייפ אפיק.

ואנחנו ממש מתרגשות.

ציפיות? לתת את הכי טוב שלי (ומעבר)

די קל לי להתבלבל פה. זירת הנשים ברמה הכי גבוהה שהייתה ואני צריכה להזכיר לעצמי כמה פעמים ביום להתרכז רק במה שבשליטתי. אני יודעת שאני במצב טוב, ואני לא יודעת שום דבר אחר כמעט. אני באה לתת את ההכי טוב שלי ומעבר. חולמת בגדול, מכוונת גבוה, ובסוף יודעת שהכל יכול לקרות פה, לכל הכיוונים. וכמו תמיד – שום תחרות לא מגדירה אותי. לכאן או לכאן.

האתגר הזה ענק. לא רק בקושי הפיזי שלו. אלא גם בלא נודע שלא, בפראיות שלו, בשם שלו, בהיותו חלום שלי הרבה שנים, בהיותו תחרות זוגות ארוכה על כל המשמעויות של זה, עם רוכבת שאני לא מכירה. אז ההתרגשות נעימה לי, ואת הלחץ אני מורידה בלהזכיר לעצמי שזאת רק תחרות, שעשיתי הכנה מטורפת, שאני פה ושאני שייכת לאירוע הזה. כל אחד נמצא במסע שלו. ואני אוהבת את שלי. יודעת שיש ישראלים שנרשמו לתחרות ולא יכולים להגיע לפה ומוקירה תודה על זה שאני פה, מוכנה להגשים חלום.

תודה על התמיכה. אעדכן באופן יומיומי ברשתות שלי.

נעמה