כתבה: נעמה נוימן | צילומים: אוסף אישי, Igor Schifris, Michael Chiaretta, Headshots Cape Town
אחרי שבפרק הראשון סיפרה נעמה נוימן על הדרך הארוכה מהעוטף לדרום אפריקה ועל ההגעה לקו הזינוק של Cape Epic, מגיע הרגע האמיתי: תחילת התחרות. בפרק השני של היומן היא חוזרת לפרולוג הפותח ולסטייג' הראשון – יום של חום כבד, תיאום ראשון על המסלול עם השותפה טניה ופנצ'ר אחד עקשן שמסבך את היום.
הפרולוג של 2026 Cape Epic יוצא לדרך- יום התחרות הראשון
וואו, היום הגדול הגיע. ממש יום חג!
התעוררנו בדירה בסטלנבוש, עיירת האופניים של האזור. ארזנו הכול לשתי המכוניות ויצאנו למירנדל, חוות יין קצת מחוץ לקייפ טאון.
בקייפ אפיק מתחילים בפרולוג קצר. השנה – 20 ק"מ עם 650 מטר טיפוס מצטבר. מסלול מהיר יחסית בדרכים חקלאיות וסינגלים זורמים בין כרמים ושדות של חוות היין, עם סיום מתוק בעליית הסרפנטינות הידועה בשם "המדרגות לגן עדן".
הגענו לכפר תחרות ענק, יפה ומתוקתק, עם כל מה שרוכב יכול לרצות. היינו בתוך הבועה שלנו – ישבנו בצל של האוטו והתארגנו. יצאנו יחד לחימום קצר. חם ממש!
טניה ואני הגענו מרגישות מעולה. היה חם מאוד מאוד (היום הכי חם לפי התחזית לתחרות הזו), עם טמפרטורה ממוצעת של 36 מעלות ושיא של 40 במהלך התחרות. הגענו עם תוכנית מסודרת – איפה קצב כזה, איפה קצב אחר, איפה היא מובילה ואיפה אני, תיאום שפה משותפת והכול. אתם יודעים, דברים שלומדים בבניית קבוצה בברטלי.
ניהול חום באפריקה: רגע המבחן הראשון
התחלנו בדיוק כמו שתכננו: קצב טוב, יציב, עובדות יחד. אחרי כ־5 ק"מ טניה אומרת לי שהיא ממש סובלת מהחום, והיא גם נראתה ככה. רציתי לשפוך עליה מים קרים מהבקבוק שלי (אפילו שזה איזוטון), אבל אחרי כמה דקות של תחרות הם כבר היו ממש חמים.
נזכרתי שיש לי בגב גרביון עם קוביות קרח שנעמי לוריה המלכה הכינה לנו. שלפתי אותו מהגב ואמרתי לה לשים על האוזניים ועל כלי הדם – במפרק כף היד, באמצע הזרוע ובצוואר – לקירור מהיר של הדם. זה עזר לה קצת.
בערך מאותו רגע לקחתי את המושכות עד הסוף. נזהרת לא לקחת אותה לקצה, כי באמת היה נורא חם ולא שווה לפוצץ ראש מנוע על הפרולוג.
אני הרגשתי ממש טוב לאורך כל הסטייג'. בסך הכול 58 דקות, ולא הפריע לי להוביל את היום. סיימנו במקום 11, שש דקות מהמובילות ושלוש וחצי דקות מהמקום החמישי. בהתחשב בזה שלא היינו על הקצה, התוצאה בסדר גמור. קצת מבאס לפספס את המקום העשירי בארבע שניות, אבל המטרה שלנו היא להיות שם בדירוג הכללי גם בסוף התחרות, אז פרולוג אחד לא יקבע את זה.
טניה ואני תקשרנו מעולה – לא מובן מאליו עם רוכבת שפגשתי לראשונה רק לפני שבוע – וההווי בינינו טוב מאוד.
בסך הכול אני בעיקר מאוד מרוצה מההתנהלות שלנו כזוג ומהצוות המטורף שנמצא כאן איתנו. אין סוף הכרת תודה אליהם. איתנו נמצאים נעמי לוריה, טל אוזן, לילך אוזן (מכונאית ריסייקלס 217) ודומיניק, בן הזוג של טניה, שרוכב מרתון מקצועי בעצמו. כל כך לא מובן מאליו שהם כאן ועושים עבורנו כל כך הרבה. ההרגשה היא שכולנו צוות אחד, וכולם רוצים פשוט לעשות הכי טוב שאפשר ולהצליח ביחד.
אחרי הפרולוג ארזנו את עצמנו לרכבים ונסענו שעתיים לתוך היבשת (עוזבים את האוקיינוס) לאזור התחרות הבא – מונטגו. והתחלנו להתכונן לדבר האמיתי.
קייפ אפיק זה המון התעסקות: ציוד לפה, אוכל לשם, סידורים, נסיעות, מדיה, כתיבה, כביסה, להרים, להזיז, לסדר, להכין… לנשום! הקצב מסחרר. כיף גדול. מוקירה תודה על הזכות ונהנית מכל רגע (בינתיים).
מחר סטייג' ראשון – 66 ק"מ עם 1,800 מטר טיפוס. כמעט הכול מוכן. סקרנית מאוד. בסך הכול מאמינה שבימים הבאים טניה תכאיב לי הרבה יותר ממה שלהפך.
היום הראשון האמיתי: סטייג' 1 במונטגו– יום התחרות השני
בעקבות החום שתוכנן גם להיום הקדימו לנו מעט את הזינוק, ו"זכינו" לאכול ארוחת בוקר בחושך ולצפות בזריחה בדרך לזינוק. בחיי שמהמם פה. אפריקה על אמת.
כמו שתיארתי בפרק הראשון, השנה לראשונה הסטייג'ים מקוצרים מעט עבור העלית נשים, במטרה לייצר שדה עמוק ותחרות מעניינת יותר. לכן לנשים יש זינוק נפרד בנקודת הפידזון הראשונה של היום עבור שאר הרוכבים – כ־23 ק"מ לאחר הזינוק שלהם.
הגענו כל ה"משלחת" והתארגנו לסטייג'. חימום קצר בשבילי ובשביל טניה, ונעמדנו לזינוק. הזינוק היה ישר לעלייה המשמעותית של היום. התוואי הזכיר קצת נחל במדבר – דשדש, חלוקי נחל ושביל די צר שקשה לעקוף בו.
די מהר נפתחו פערים בין זוגות הנשים. בשלב הזה גם הרוכבים הראשונים של קטגוריות המאסטרס/מיקס כבר הגיעו לנקודה הזו במסלול, והיה קצת מאתגר לנווט ביניהם.
העלייה התפתחה להיות תלולה יותר ויותר, ובסוף היינו יחד עם זוג הנשים שסיים לפנינו בפרולוג בארבע שניות. הבנו שזאת התחרות שלנו להיום.
הפנצ'ר שלא עוזב
סיימנו את העלייה חזק ונכנסתי להוביל בירידה. ידעתי שטניה צריכה שאני אאט את הקצב כאן, ואני שומרת עליה. עובד לטובתנו שהזוג שאיתנו שמח לשבת לי על הגלגל ולא מנסה לעקוף.
אבל לקראת סוף הירידה (כ־10 ק"מ מהזינוק) אני מזהה שטניה לא איתי, והיא צועקת לי: "פנצ'ר".
עצרנו בצד. הג'יפה סתמה את החור הקטן. ניפחנו תיק־תק במשאבה החשמלית של Cycplus (וואו, איזו המצאה נהדרת!) והמשכנו.
עברנו את הפידזון הראשון, ונראה היה שהאוויר מחזיק טוב. הייתה עוד עלייה גדולה ותלולה, ושם עברנו עוד שני זוגות נשים שעקפו אותנו בזמן הפנצ'ר. הגענו גם לפידזון השני, שם היו גם גלגלים ספייר, אבל עד אותו רגע הגלגל החזיק אחלה והחלטנו להמשיך עם אותו גלגל. שם גם פגשנו לראשונה היום את לילך וטל וקיבלנו זוג בקבוקים חדשים וקרים – אלוהי באותו רגע.
עברנו עוד הרבה עליות וירידות, שבילים, שדות, סינגלים ובעיקר הרבה סלעים. הגלגל איבד אוויר שוב עוד פעמיים. העצירות לא לקחו הרבה זמן, אבל החשש של טניה מפנצ'ר מלא והיציאה מהמומנטום בהחלט לא היו אידאליים.
באמצע היום כבר נהיה שוב ממש חם, ומזל שהיו לנו עוד פעמיים פידזון, אפילו שבמרחקים לא מאוד גדולים.
החצי השני של היום היה מהיר בהרבה. כמעט כל הטיפוס היה בחצי הראשון, וגם השבילים היו פתוחים יותר ופחות סלעיים בחצי השני. בהחלט מתגמל כשהקילומטרים עוברים מהר, והיינו ממש בראש של "יאללה, בוא נגיע".
כשני קילומטרים לסיום הגלגל של טניה כמעט פרש לגמרי, אבל אמרתי לה "בהצלחה" – ולא עוצרים למלא עכשיו שוב. הגענו לסיום בקצב איטי מאותו רגע, וזוג נשים אחד הספיק לעקוף אותנו.
מקום 15 בסיום, ו־13 בדירוג הכללי כרגע. בהחלט יום פחות מוצלח. מלהיות ארבע שניות ממקום 10 זה הפך להיות 12 וחצי דקות. לא נעים.
אבל יש עוד שישה סטייג'ים ארוכים שבהם הכול יכול לקרות. זה בהחלט לא אבוד. אנחנו מתמקדות בלעשות הכי טוב שאפשר בכל יום. הכול עוד פתוח. מקוות להתקדם. היום הבנתי עד כמה התחרות הזאת באמת "אפיק". המסלולים, ההפקה, הרוכבים – הכול כל כך קשוח וברמה גבוהה. איזה כיף. אני עדיין נהנית.
מחר מחכים לנו 80 ק"מ עם 1,750 מטר טיפוס. קצת יותר ארוך, אבל על פניו קצת יותר מהיר. המארגנים לא משחררים הרבה מידע על המסלולים כאן, אז נצטרך לגלות מחר – וכמובן לספר לכם מיד אחרי.
Facebook
Telegram
WhatsApp