יומני Cape Epic 2026: המסע של נעמה נוימן אל הקצה | פרק 3

כתבה: נעמה נוימן | צילומים: אוסף אישי, Igor Schifris

18/03/2026

אחרי פתיחת תחרות אינטנסיבית בפרולוג ובסטייג' הראשון, נעמה נוימן ממשיכה עמוק אל תוך Cape Epic 2026. בפרק השלישי של היומן היא חוזרת לסטייג' 2 ולסטייג' 3 – יומיים שונים לחלוטין: יום טקטי ומאתגר בשטח קשוח, לצד יום מהיר וארוך שבו מגיעה גם בריחה נועזת ותוצאה טובה יותר.

סטייג' 2 – יום של משחק טקטי | 80 ק"מ, 1700 מטר טיפוס

אחרי הפקות לקחים וניתוח הסטייג' של אתמול, הגענו שוב עם תוכנית פעולה ומטרות להיום. המארגנים משחררים מעט מאוד מידע על המסלול, כך שיש הרבה מה ללמוד תוך כדי ולהתאים את עצמך. השטח פה במונטגו מאוד קשוח – סלעי, מדורדר והררי.

הזינוק היה הרבה פחות דרמטי היום, לתוך עלייה ארוכה ורצופה של כמעט שעה, עם 650 מטר טיפוס במכה. התחלנו כפלוטון אחד, עד שהייתה סלקציה, ואנחנו נשארנו בפלוטון השני – מקומות 10–16 בתחרות. היינו החזקות יותר בפלוטון, הכתבנו קצב יציב וגבוה מקדימה והצלחנו להכאיב ולדלל קצת, אבל לא מספיק כדי לברוח לגמרי. בסוף העלייה נשארנו מקומות 10–14, לקראת מקטע מהיר עד הסינגלים.

התחרות הייתה צמודה יותר היום. היה משחק טקטי, וזה היה מעניין וקשוח. ב־40 הק"מ הראשונים היינו טובות, וחשבתי שנוכל לסיים את היום במקום העשירי. אבל באפיק דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה – ואפילו כמה פעמים בתוך אותו סטייג'.

כשנכנסנו למגמת ירידה ארוכה, טניה נחלשה משמעותית ואיבדנו הרבה זמן גם בירידות וגם בעליות. ניסיתי לעזור, אבל יש גם מצבים שאין לי הרבה מה לעשות. כשהדרך נפתחה והגענו למישורים ארוכים, הובלתי עד הסוף כ־20 ק"מ מול הרוח.

בסופו של דבר זה היה יום טוב יותר מאתמול, עם פערים קטנים יותר קדימה. יש קצת אכזבה ביחס לציפיות, אבל ציפיות שייכות רק ללפני התחרות. עכשיו אנחנו כאן, מתמקדות בכאן ועכשיו ובאיך לעשות הכי טוב בכל רגע נתון.

תחרות זוגות היא משחק אחר לגמרי. המאמץ משותף, אבל גם כפול. יש בזה הרבה אתגרים וקשיים – ואני נהנית מהם. נהנית פה מכל רגע. האזור מהמם, מיוחד ובתולי. המסלולים קשוחים וכיפיים. התחרות מוציאה ממני דברים טובים.

סטייג' 3 – חצי Redemption, מהפתיחה הכי גרועה ליום הכי טוב

הסטייג' הכי ארוך בתחרות (לפחות בקילומטראז') – יום מעבר ממונטגו לגרייטון: 110 ק"מ עם 1,500 מטר טיפוס. כמעט בלי סינגלים (רק בהתחלה וקצת בסוף), הרבה מישורים ובלי עלייה גדולה במיוחד. "יום לשמנים".

כמעט 26 קמ"ש ממוצע, מקום 11 בסיום, 20 שניות מהמקום העשירי, עלייה למקום ה־13 בדירוג הכללי ומזעור נזקים קטן. יום מוצלח ומהיר במיוחד – עם בונוס של גשם ובוץ לגלגלי השיניים.

קמתי בבוקר בתחושה ממש טובה (למעט כאבי מחזור, סליחה על השיתוף יתר). תחושה שיהיה יום טוב. טניה ואני עשינו אתמול שיחה מעמיקה, ונראה שמשהו קצת נפתח והשתחרר מאז. אבל זינוק מהיר, שאני מאוד רגילה אליו וטניה הרבה פחות, זרק אותנו לפתיחה הכי גרועה שהייתה לנו עד כה. אמרתי לעצמי: זה הולך להיות יום ארוך.

איבדנו את הפלוטון בפער גדול. מקדימה ראינו רק את הזוג שבמקום ה־15, כשאנחנו במקום ה־16. מאחורינו הפער לא גדול. זה ממש לא המקום שחשבנו שנרכב בו – ויש עוד יותר מ־100 ק"מ לפנינו.

אחרי הפתיחה החלשה, וכשעברנו את הסינגלים והעליות של ההתחלה, נכנסנו למקטע פתוח מאוד, לעיתים מהיר ולעיתים נגד הרוח. הרגיש שאנחנו לבד בחלל. אבל לחצנו ועבדנו טוב לאורך כל המקטע עד הפידזון הראשון בק"מ 28, ולפתע ראינו לפנינו פלוטון לא קטן – שנראה של נשים. נדלקו לי העיניים, ותוך כמה דקות תפסנו אותן. ממש לא רציתי להעביר יום של 110 ק"מ לבד…

כך הצטרפנו לפלוטון של מקומות 11–16. הצלחנו לשבת, להתאושש ולהצטרף לעבודה מסודרת. היה אפשר לראות מי יותר גמורה ומי פחות. שתינו היינו במצב טוב. ברגע של הרבה מזל, במקרה שתינו היינו מקדימה אחת אחרי השנייה בפלוטון – טניה מובילה – ונכנסנו לאמבטיית חול רצינית בעלייה. טניה ירדה לריצה וכולנו אחריה.

לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. אבל אחרי כמה פדלים חזרה על האופניים שמתי לב שמאחורינו נפתח פער משמעותי. אמרתי לטניה שבטח לא נברח, אבל אולי נקשה עליהן לתפוס אותנו. תוך עוד כמה רגעים, בלי שאנחנו ממש לוחצות – פשוט רוכבות – הפער נפתח משמעותית. ואז אמרתי לה: "טוב, אולי בעצם כן נברח". זה קרה בערך אחרי 50 ק"מ, מה שהופך את המהלך לדי אמיץ (יש שיגידו מטומטם), עם עוד 60 ק"מ עד הסיום. אבל שיחקנו את הקלפים שלנו, וידענו שזה יום טוב בשבילנו לצמצם נזקים בדירוג הכללי. משם היינו לבד כל היום.

עברנו בין זוגות מאסטרס שעברו אותנו מוקדם יותר (לנשים עילית אסור לשבת על קבוצות אחרות – יש לנו תחרות הוגנת משלנו). הקילומטרים עפו, וטניה ואני התחלפנו בהובלה כל 2–3 דקות. מלפנינו ראינו את הזוג במקום העשירי. במשך כ־30 ק"מ ראינו אותן כחצי דקה קדימה, ולא הצלחנו לתפוס. אלה החיים. סיימנו 20 שניות אחריהן.

הקילומטרים האחרונים היו קשוחים מאוד. עם כל הכבוד לזה שאני מרגישה טוב, 100 ק"מ של מישורים מהירים בוואטים של סף, בלחיצה בלתי פוסקת – זה לא בדיוק הפורטה שלי. מזל שאני גרה במישורים של העוטף, אחרת היום הזה לא היה נגמר ככה.

אני גמורה אחרי הסטייג'. כתיבת שורות אלו מתבצעת תוך כדי קומפקס, שתיית איזוטוני ואלקטרוליטים, וחששות בלתי פוסקים מארוחת הערב (אחרי שסיימתי לריב עם ארוחת הצהריים). כיף לרכוב מהר סוף סוף ולהביא תוצאה טובה יותר. הדרך עוד ארוכה, ויש לנו עוד ארבעה סטייג'ים מפלצתיים.

השותפה פחות טכנית, כך שכל מסלול עם הרבה סינגלים או ירידות פוגע לנו בסיכויים (בניגוד מוחלט למה שטבעי לי להגיד). צריך להמשיך להרגיש טוב יותר מיום ליום, ולמצוא את המקומות שבהם אנחנו יכולות לעשות נזק לאחרות.

מגניב פה ברמות. הגענו היום לגרייטון – אזור אחר לגמרי. מרגיש קצת כמו מערב פרוע. איזו חוויה.