אחרי שני כישלונות קודמים, חנוך רדליך סוף סוף סימן V על אחד האתגרים הקשים ביותר (אם לא ה…) עבור רוכב אולטרה-אנדיורנס, הטור דיווייד. לקחנו אותו לשיחה על ה"למה" וה"איך" ובדרך גילינו משהו על החלומות שלנו ואיך נוכל להגשים אותם. אולי גם אתם?

ראיינו: אילון שגיא, אריק פלדמן      כתב: אילון שגיא      צילומים: דותן הלוי, רדליך אוסף אישי


"נו, אז איך זה סוף סוף לסגור חשבון עם הטור דיוויד?" אנחנו יורים ברדליך בזמן שפקקי הבירה נחלצים ואנחנו מתיישבים לשולחן בחצר בית הוריו במושב. חנוך תולה בנו מבט מחויך ונינוח, לוקח לגימה מהבקבוק ומפטיר "זו בכלל לא הייתה שאלה של אם, אלא רק של מתי…"

הוא כבר לא ילד. רדליך. כמי שנכנס לעשור החמישי של חייו, היה טבעי לחשוב שהאיש ששמו השני הוא הצבת אתגרים מטורללים בעליל (והשגתם), יוריד הילוך. ואף על פי כן (וחרף השמועות על פרישה), לנו נדמה, שלא זו בלבד שאין פה האטה, ההפך הוא הנכון… אך בל נקדים את המאוחר.
הסיבה הרשמית לריאיון הזה, היא כמובן ההישג המפואר שלו בטור דיוויד האחרון. 16 יום לקח לו לצלוח את 4,400 הקילומטרים האופקיים ו-60 הקילומטרים האנכיים (כן, זו לא טעות, המסע הזה כולל טיפוס מצטבר של 60 ק"מ – כמו לטפס על האוורסט קצת יותר מ-6 פעמים וחצי…). ולמי שעדיין מתקשה בחישוב, 4,400 לחלק ל-16, זה 275 ק"מ>>ליום >>במשך 16 ימים>>לבד>>עם כל הציוד על האופניים.

כן, כן, גם אנחנו כמוכם קפצנו שפתיים ומלמלנו "הוא פשוט על אנושי", אותו תואר לו זכה מיודענו שוב ושוב אחרי שקרא תיגר על אופני כושר הביתיים ודיווש עליהם יממות ברציפות, רכב את הצ'ימיצ'ורי הלוך וחזור, הקיף את מושב שדי חמד 584 הקפות, חג סביב ראש ציפור 282 פעם במשך יממה שלמה (סה"כ 567 ק"מ), רכב 27 פעמים ברציפות את סינגל חדיד על ס"ס ב 24 שעות, או "סתם" רכב דרך קבע מהמושב לבן שמן (עניין פעוט של כ-30 ק"מ) לאמן את הקבוצה שלו ו…חזר.
"אני מבין את אלו שמתייחסים אלי כאל מישהו בעל כוחות על" הוא מודה, "אבל אם תשאלו את הישבן שלי, הוא יספר לכם שהוא הכי אנושי בעולם. אין שום דבר הירואי או על אנושי בישבן שפסים פסים של עור התקלפו ממנו כבר ביום הרביעי למסע ומה שמגונן על הבשר החשוף הן רצועות דאקטייפ (איזולירבנד חבלה) שאני חוזר ומדביק. לרגע לא הרגשתי כמו סופרמן כשחייתי על דיאטה של משככי כאבים ואחרי 3 שעות שינה, הייתי צריך שוב להניח את העיסה המדממת הזו שהייתה התחת שלי, על האוכף, לעוד 270 ק"מ בעלייה, בחום מטורף \ גשם שוטף \ רוח אף או שביל "קורדרוי" באורך 160 ק"מ שמפרק לך את כל הסתימות שאין לך. אתה לא מרגיש גיבור כשאתה כל כך עייף עד שאתה לא בטוח אם מה שאתה רואה, שומע או מריח, זו המציאות, או המוח שמתעתע בך ובאופן כללי, זה מסע שיש בו הרבה מאד רגעים קשים שאין ביניהם ובין התואר 'לא אנושי' ולא כלום".

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

מי שיש לו איזה למה

אחת האמירות החכמות והידועות שיצאו מפיו של הוגה הדעות פרידריך ניטשה קובעת כי "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך" ובמקרה של הרדליכים, מדובר בסוג של דרך חיים. "הצבת אתגרים ומטרות" מספר חנוך, "היא תהליך שינקתי בבית מהיום בו אני זוכר את עצמי. ולא, ממש לא נולדתי ספורטאי. למעשה הייתי ילד שמנמן שאמנם הצטיין בהרבה מאד דברים (כמו תיפוף למשל) אבל לרכיבה בכלל, כל שכן תחרותית, התוודעתי מאוחר יחסית. מה שאני כן יכול לומר בוודאות, הוא שאחד הדברים שמגדירים אותנו כמשפחה, הוא המושג פרויקט. אצלנו אין סתם לעשות משהו,  כפרויקטורים, אנחנו מתאגדים סביב רעיון ומוציאים אותו לפועל בצורה מאורגנת וסדורה להחריד".
מה זה בעצם פרויקט אנחנו מקשים, מה הוא מסמל? "משהו ששווה לקום עבורו" הוא עונה בפשטות. "חשוב להבין בהקשר של האופניים למשל, שלא היו אצלנו סתם טיולים… אבא ואני היינו יוצאים להרבה למסעות רכיבה יחד, אבל הם תמיד היו אגודים בתוך תבנית של פרויקט, היינו – יש מטרה אותה צריך להשיג, יש תכנית לוגיסטית מדוקדקת בה מופיעים כל המרכיבים הדרושים להביא אותנו אליה וכמובן, יש תיעוד מפורט הכולל אלבום מסודר עם כל התמונות והתובנות…".
זה נשמע קצת מלחיץ… כאילו יש איזו דחיפות להשיג משהו לפני ש… יכול להיות שזה קשור בעובדה שאביך ואמך לקו במחלות קשות שקטפו אותם טרם עת וגם דודך (על שמו אתה קרוי) נהרג כחייל בגיל צעיר?
"אני לא יודע" הוא משיב, "אני חושב שזה יותר עניין של הלך רוח ותפיסת עולם, בדיעבד, אולי הייתה לאבא שלי איזו תסמונת דו קוטבית לא מאובחנת, מפני שהוא היה יכול להסתגר לתקופה ואז בפרץ של עשייה לגייס את כולנו, להרים ת'בית על הרגליים ולהוציא לפועל בדרכו המופלאה רעיונות וחלומות מטורפים. בשלב מסוים כשאבא חלה, אפילו הסרטן הפך לפרויקט. היה פרויקט סרטן דם… פרויקט סרטן ריאות… שום דבר בחיים שלנו לא התנהל כסתם שגרה משעממת. וכשאבא שלי כבר לא יכול היה להמשיך בגלל המחלות, הוא התחיל לחיות את הפרויקטים דרכי. בכל פעם שהסתיים פרויקט, הוא היה מתקשר ואומר: חנוך, פתחתי יומן, מה הפרויקט הבא?
דוגמה לאירוע כזה הוא אתגר הדאבל אוורסטינג על מעלה עקרבים. אבא בדיוק נכנס לטיפול החלפת דם והייתה מבחינתו דחיפות לסמן על זה V. 'חייבים להשלים את זה מיידית' הוא אמר לי ממיטת חוליו, אז יצאתי לשם בסוף מרץ בחמסין מטורף וזה פשוט לא היה אפשרי להשלים את זה…".



אז בוא באמת נדבר על כישלונות, מה הם מסמלים עבורך ואיך אתה מתמודד איתם
"למרות שזו קלישאה ידועה" הוא מצהיר "אני יודע בוודאות שמההצלחות למדתי פחות. הכישלונות הם אלו שבנו אותי. הצלחות לא מנתחים, אבל כישלון מלמד אותך כל פעם שיעור חשוב ומאפשר לך להתכונן טוב יותר לפעם הבאה".
זה קל לומר כזה דבר בתיאוריה, אבל איך אתה מרים את עצמך אחרי לא כישלון אחד, אלא אחרי פעמיים בהן ניסית לצלוח את הטור דיווייד ובשתיהן פרשת. הרי זה לא סתם רכיבה בבן שמן, זה פרויקט אדיר עם הכנות מורכבות, הוצאה כספית לא קטנה ועדיין לא דיברנו על הנזקים הגופניים שנגרמו לך?
 
"אני מדפדף הלאה" הוא עונה בלי למצמץ, "אנשים משתגעים עד כמה זה פשוט אצלי".
אז אתה לא מתאכזב?
"אני מתאכזב רק מבחירות לא נכונות" הוא מסביר "כמי שגדל בבית שקידש את הפרויקט כמושג ודרך חיים, למדתי לצמצם למינימום האפשרי את המקרים בהם משהו יפתיע אותי. הכל מאד מתוכנן וסדור ולכן אני מתאכזב פחות. אבל גם בעניין הזה, האכזבות, מחזקות אותי, כי הן מחדדות עבורי את הדברים שאני צריך לעשות אחרת בפעם הבאה".
יאמר לזכותך שבאמת לא ויתרת… והנה, בפעם השלישית הצלחת ובגדול!
"כמו שעניתי לכם בהתחלה" הוא צוחק, "אין אצלי אם, אלא מתי. לא רק באופניים אני רוכב אולטרא-אנדיורנס, גם באופן בו אני מסתכל על החיים יש בי את הפילוסופיה של הריצה למרחקים ארוכים, אני יודע שצריך אורך רוח ולדברים לוקח זמן להבשיל ולראייה, בטור הזה הייתי הכי מבוגר בטופ 20". 

Comfortably Numb

ואם בכישלונות עסקינן, אי אפשר להתעלם מזה שלא פעם מוטחת בך ביקורת ויש אפילו כאלו שמלגלגים ושמחים לאידך, איך זה משפיע עליך?
"פעם" הוא מספר בכובד ראש, "בהחלט נוהלתי על ידי הצורך לחשבן לאחרים. במשך שנים התביישתי להודות בכך אבל כן, חשוב לי מה יגידו ומאד חשובה לי ההכרה. אבל בניגוד לפעם, היום, כשאני מודה בזה ביני לבין עצמי (והנה, גם קבל עם ועדה), זה פתאום הפך מאישיו, למשהו שולי. באיזה הפוך על הפוך, דווקא העובדה ששחררתי, מקנה לי היום חופש ולמרות שחשוב לי שיכירו במה שאני עושה, לא ממש אכפת לי מה אומרים עלי. היום אני גם יודע לענות אם מטיחים בי דברים ולהתמודד עם ביקורת.
אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל אחרי הכישלון בטור הראשון או השני, או שזה בכלל היה משהו בארץ, מישהו לקח המון תמונות שלי, כתב איזה פוסט מלגלג ופוגעני וממש חגג על זה שאני נכשל. זה כל כך הצחיק אותי שמישהו היה כל כך עסוק בלייצר קולאז' של כשלונות שלי… כאילו, מה המוטיבציה? אז שיתפתי את הפוסט אצלי בעמוד.
יש רוכבי מרחקים שכותבים שהם לא מבינים למה יש לך בכלל שפשפות…
"אני לא כועס על האנשים האלו" הוא מצהיר, "זה מצחיק שעבור הרוכבים הרגילים אני סוג של על אנושי, ודווקא אלו שכן רוכבים מרחקים, הם אלו שלא מבינים באמת… כשמישהו שרוכב 70 ק"מ ליום, ישן 8 שעות בלילה ואוכל במסעדות כותב לך למה יש'ך שפשפת, זה משעשע. ראבק, 8 יממות לא יצאתי מהטייץ!"


אז הנה, אתה מתעצבן 😊
"לא, ממש לא, אנא משועשע. ובכלל, כשמדובר באולטרא-אנדיורנס, רגשות הם האויבים הכי גדולים שלך".
תסביר…
"אולטרא-אינדיורנס לא עובד טוב אם מכניסים לתוכו רגש. אנשים לא מבינים כמה ריכוז דורשת כזו רכיבה ורגשות מטבעם מחבלים ביכולת שלך להישאר ממוקד. אתה חייב לעמוד כל הזמן על המשמר כי כשמשהו בריתמוס של התנועות, המזון, השתייה יוצא מהקצב ומתפספס זה יוצר מערבולת ששואבת אותך למטה וקל מאד לשקוע לתוכה ולאבד את זה. רוצים דוגמה לשטיחות הרגשית הזו? אז זה לא סוד שאין קליטה במסלול הזה ולכן שיחות עם הבית היו מצרך נדיר מאד. ואז, כשאני בתוך ה"זון" ביום של 260 ק"מ בעלייה שדורשת ממני להיות "על הביט" ולשמור על הקצב, מורן מתקשרת. מישהו אחר היה עוצר ומדבר עם אשתו. אני אמרתי לה, מורן אני לא יכול לדבר עכשיו".
וואוו, תמיד היית כזה?
"אני flat מבחינה רגשית. אני לא מתרגז מדי, אני לא שמח מדי, אני די שטוח. המקום היחיד בו אני מאבד את זה, זה באזכרות לאנשים הקרובים אלי. אני לא מצליח להקריא דברים באזכרות. יכול להיות שאני כלוא בעצם (למרות שאני לא מרגיש ככה), אבל זה מה שזה. זה שומר עלי, אני קצת בלתי מושג.
זה קצת מוזר כי אתה איש של אנשים, איך זה מסתדר?
"למרות שאני מאד סוציאלי (אני מדריך וכל זה), אני צריך מאד את הלבד שלי.
בגיל 19-20, נפרדתי מבת זוג והפכתי ל-7 שנים לנזיר. ניהלתי אורח חיים צמחוני, מסתגף. נסעתי לארה"ב להתחרות שם, גרתי בקרוואן ונסעתי מתחרות לתחרות. הייתי פשוט צריך את הזמן הזה עם עצמי. חיי מלאים באנשים, אבל אין לי ממש חברים… אני לא נפגש… אין לי "חבורה" של רוכבים. אני כנראה פחות סוציאלי ממה שנדמה" הוא צוחק.

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

"אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש נו"**

**ציטוט מתוך ספר שירים של מתי כספי

הקהות הרגשית הזו רק מוסיפה לנופך הלא אנושי שלך אתה יודע… אז בוא בכל זאת ננסה לתת לקוראים שלנו משהו אנושי ונדבר על משברים…
"היו לי שני משברים משמעותיים בטור" הוא מספר, "אחד נפתר עם אוכל ומנוחה קצרה בצד הדרך והשני עם "סטירת לחי" ושיחה עם אבא שלי ומעשה שהיה, כך היה…
מדובר ביום שכלל קטע כביש של 200 ק"מ. רק מה, בחוץ 40 מעלות ורוח פנים מ-ט-ו-ר-פ-ת. חשבתי לעצמי שזה משהו זמני, אבל מהר מאד הסתבר לי שהתנאים האלו הולכים ללוות אותי כל היום… ואז, כשאתה מרפה לרגע ומאבד את המיקוד (זה קורה לי מעט מאד) אתה שואל את עצמך, מה אני עושה פה בכלל? מי שנמצא בחוד החנית של אתגרי האולטרא-אנדיורנס באשר הם, יודע שהייאוש מלווה אותך כל הזמן. אלו שמצליחים להרים את עצמם – הם אלו שטובים בזה".
אז למה להילחם בכלל, שב בצד, תחכה שזה יעבור וזהו…
"אין מצב כזה" הוא צוחק, "לשבת בצד ולחכות שזה יחלוף, זה לפגוע בצד התחרותי ובמשימה שלי כי באתי לכאן כדי להתקדם!"
קשוח…
"זה לא שלא קיבלתי החלטות כאלו" הוא מספר, "היו החלטות כמו להפסיק לשעתיים לפרק זמן של גשם שוטף ב-4 מעלות בעלייה שהוכחו כנכונות, אבל רק כשזה מהלך מחושב שהוא חלק מעמידה במטרה שלשמה באתי – להתקדם".

אז איך בכל זאת צלחת את המשבר?
"את הבוקר ההוא פתחתי יחד עם רוכבת האולטרא-אנדיורנס הנודעת Lael Wilcox. היא יצאה רבע שעה לפני לדרך ואחרי הפתיחה המזעזעת הזו, הגעתי לאיזה תחנת דרכים וחשבתי שאפגוש אותה שם. הייתי בטוח שהיא חווה את אותו תסכול וייאוש שאני חווה ושנשב לנוח או לדבר קצת ולשתף את השביזות. כשהגעתי לחנות ושאלתי אם ראו אותה, אמרו לי שהיא עצרה לקנות מים והמשיכה. ואז אמרתי לעצמי – מה אתה מתבכיין, אז מה אם יש רוח, תרכוב יותר לאט ותגיע. וזה רגע מכונן, כי הוא כולו עניין של בגרות וסבלנות שלא היו לי בפעמים הקודמות".
תסביר…
"תראו, בטור הזה יכולתי בקלות להוריד יממה ולהיות בחמישייה. זה דרש ממני בסה"כ עוד 50 דקות רכיבה ביום. אבל זו לא הייתה המטרה ולמרות שזה היה מאד מפתה, לא נתתי לעצמי להיסחף למקום הזה. וזה מה שהופך את המסע הפעם למשהו שמגיע מתוך בגרות. אגב, גם אם לא הייתי נפצע בפעמים הקודמות, כנראה לא הייתי מסיים, כי אז הייתי יומרני. הבייקפאקינג הראשון שעשיתי בחיי היה הטוד דיווייד ב 2012… תחשבו איזו יומרנות זו… ב-2019 כשיצאתי לקולורדו טרייל, כבר הייתי בוגר יותר והפסקתי להרגיש שאני צריך להוכיח משהו למישהו…
ובכל זאת, משהו צריך להרים אותך… מה זה היה?
"כשהחלטתי לעשות את הצ'ימיצ'ורי הלוך חזור", הוא מספר, "התנאים היו מזעזעים, דשדש מטורף אחרי שיטפונות ואני עכשיו צריך להתחיל לטפס בתוך זה את המסלול כולו הפוך. ישבתי בתחנת דלק ואבא שלי שליווה אותי, אמר לי, נו, אתה יוצא? אמרתי לו שאני לא רוצה. ואז הוא אמר – תעשה מה שאתה רוצה, רק תדע שאתה תצטער על זה כל החיים. נזכרתי ברגע הזה וזה החזיר אותי לפוקוס. רדליך מרים את היד ומצביע על הקעקוע שחקוק על אמת ידו – Look up "גם זה עזר לי" הוא מסביר, "בכל פעם שחוויתי את השלילי – הזכרתי לעצמי שאין לי זכות להתבאס, אתה פה מגשים חלום הייתי חוזר ואומר לעצמי בקול רם. היו לי כאבים מטורפים ופצע פתוח בישבן. פעם הייתי פורש בגלל כזה דבר אבל הפעם הייתה לי את תמונת הסיום בראש. אגב, עצירה היא האויב הכי גדול של התקדמות, אז מה זה עוזר לי לעצור ומה זה עוזר לי להתבכיין. מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לעזור לעצמי להתקדם. זה כואב, מה לעשות…חוצמיזה, רוח פנים היא מלחמה רק אם אתה נלחם בה".


"אתם יודעים, דודו עימנואל, רוכב שמטייל המון בעולם, התקשר לפני שיצאתי לדרך ואמר לי – 'כשאני עושה איזה מסלול שקשה לי, אני שואל את עצמי, מה חנוך היה עושה. אז כשיהיה לך קשה, תחשוב מה דודו היה עושה'. ותקשיבו, זה עבד! כשהיה לי קשה, אמרתי – מה דודו היה עושה? דודו הוא בחור אופטימי וחייכן ודמיינתי איך הוא צוחק לקושי בפנים ומפה לשם זה הפך לקטע. שאלתי את עצמי: ?what would Dudu do והתחלתי להשתעשע ולגלגל את המילה הזו עד שזה הפך ל: whatwoulddududo (תנסו לומר את זה מהר כמה פעמים…) מה שהצחיק אותי ומילא אותי בתחושות אופטימיות.
אבל גם בניסיונות הקודמים היה לך קשה, למה דווקא הפעם הצלחת להתמודד ואז לא?
"כי הפעם הגעתי בוגר ובעיקר כי המיינד-סט שלי היה שונה – נכון, גם הפעם אכלתי את אותו חרא, אבל כשאתה בא לסבול כמו כלב – אתה תסבול כמו כלב".
נשמע כמו מילה של גורו, אנחנו צוחקים

"ממש ככה" הוא מצטרף בחיוך, "זה בהחלט משפט-תובנה מאד מרכזי שלקחתי איתי מהחוויה הזו והוא מככב בהרצאות שלי 😊. אני מזכיר לכם שבאתי להגשים חלום ומאחר ותמונת הסיום עמדה כל הזמן לנגד עיני, גזרתי לאחור את כל מה שאני צריך לעשות כדי להגשים אותו".

הזינוק ל-HLC הראשון, אפריל 2014

מתי בכלל נולד החלום הזה?
"מכיתה ד' הייתי יושב ומצייר על האטלס כרטא שלי מסלולים לחצות את אמריקה".
אז למה לא "סתם" לטייל?
"כי אני לא טייל, אני רוכב תחרותי. אכן פגשתי לאורך הדרך אנשים שפשוט מטיילים את המסלול  על האופניים ושאלתי את עצמי למה לעזאזל אנשים יוצאים למסלול כל כך קשוח, במזג אוויר מזעזע, רוכבים על קורדרוי 170 ק"מ וכל זה כדי לטייל?
אז אתה עכשיו סוף סוף מבין למה גראבל?
"עדיין לא", הוא צוחק, "אבל תחרות גראבל – אני מבין 😊, אגב, גם בסינגל ספיד פרחתי, רק משום שהיו תחרויות".

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

האשראם של רדליך

עם הגישה הסגפנית והתחרותית הזו, אנחנו לא מקנאים במתאמנים שלך…
"הו, לא!" הוא מוחה, "כל המתאמנים שלי לא תחרותיים ולא רק זה, אני בכלל לא רוצה קבוצה תחרותית!"
זה מפתיע, דווקא אתה, אולי המוביל מבחינת דבקות במטרה עד כדי סגפנות, אדם סופר תחרותי במוכנות שלו לשלם מחירים, מטפח קבוצה לא תחרותית?
"ממש ככה. אם בא אלי מתאמן ואומר – קשה לי, אני עונה – אז נאט קצת את הקצב".
אז מה אתה בעצם "מוכר" למתאמנים שלך? מה מייחד אותך כמאמן?
"אני מחזיק בגישה שמטפחת טכניקה וכושר באותה מידה. אני גם בעד פשטות ודברים כמו מד ואטים די מגוחכים בעיני. בואו, כולנו חובבנים. לי אין מד דופק אבל יש לי ראש מה-זה חזק!"
אז באמת הכל בראש?
"ממש ככה" הוא פוסק בנחרצות, "עם השנים למדתי שהמרכיב המנטאלי הוא אולי החשוב ביותר, בטח בכל מה שקשור לאולטרא אינדיורנס. מה שעשה לי קריירה זו התובנה שחוסן מנטאלי הוא זה שיביא אותך למטרה. במשך שנים חשבתי שזו הפיזיולוגיה, אבל נוכחתי לדעת שזה הראש. אנשים לא תמיד מבינים שאין דבר מדרבן יותר מהרצון להגשים חלום. זה אמנם דרייב שצריך להיות מאד חזק וצריך מאד מאד מאד לרצות את זה, אבל אם יש לך את החלום, אתה תגשים אותו".
אז מה שאתה "מוכר" למתאמנים שלך, זה לא תכנית אימון מהוקצעת, אלא את ה"רדליכיות", את התובנות ואת הלך הרוח והמחשבה הייחודיים שלך?
"כן, אני המוצר", הוא צוחק, "בלי פרומיל של שחצנות, אפשר להתייחס לזה כסדנת אומן. השאיפה של אנשים שמגיעים לסדנת אומן של פסנתרן ידוע, היא לא להיות פסנתרנים כמוהו, אלא לשהות במחיצתו ולספוג את תובנותיו. בפועל זה באמת ככה ונוכחתי בכך כששלחתי לפעמים אנשים להחליף אותי וספגתי פידבק של אכזבה מהמתאמנים. הרי אם אימון הוא רק להנחות את האנשים איזה תרגילים לבצע, יש מספיק אנשים מוכשרים לכך, ודאי מוכשרים ממני בצד הזה, אבל כנראה שלא בשביל זה אנשים מגיעים להתאמן אצלי."
אז אנשים לא צריכים לפחד לבוא להתאמן אצלך?
"אני יכול להבין את זה שלרוכבים רגילים, יש קושי עם רוכבים שנתפסים בעיניהם כלא אנושיים, הם מפחדים להיגרס בתוך המכונה הזו… אני יודע שיש כאלו שחוששים מהדמות שלי. ממי שאני. ואז אנשים מכירים אותי ומבינים מי אני ושאין מה לפחד", הוא מחייך.

רדליך מודל 2005 (ארה"ב) VS רדליך מודל 2023 (בן שמן)

אני לא ספורטאי

אז הנה אנחנו לקראת סיום הריאיון והגענו לשאלה הבלתי נמנעת – מה עכשיו?
"אני רוצה לייצר שיאים שייקח 20 שנה לשבור" הוא צוחק. "אני שמח למשל שהשיא של ה HLC הוא שלי והוא עדיין מחזיק מעמד למרות שהוא נעשה על ס"ס 😊. אני רוצה להמשיך ולהגשים חלומות, אני רוצה להמשיך לייצר פרויקטים…"
אז השמועות על פרישה לא נכונות?
"זה עניין של הגדרה, אני בינתיים פורש מפעילות בארץ לטובת תחרויות בחו"ל"
זהו, מיצית?
"אני מודה, נמאס לי לחצות את המדינה מצד לצד. ניסיתי בכל פעם לאתגר את עצמי עוד ועוד – הלוך חזור, על ס"ס וכיו"ב. שנים אני נותן אמביציה פנימית וכבר לא מוצא בתוכי את הכוח להמשיך להתחרות עם עצמי… אני רוצה לחפש את עצמי בחו"ל. נמאס לי להתחרות מול אף אחד".
אתה יודע שיש כאלו שאומרים שרדליך משתתף רק בתחרויות בהן הוא יכול לנצח…
"אז שיגידו" הוא צוחק, "תמיד הייתי בחיפוש אחרי ה'דבר שלי', אני חייב לעשות דברים אחרת. אני מעדיף להיות אני ולא אלוף ישראל. אני חייב כל הזמן לחדש. אני למשל לא אחזור לטור דיווייד יותר… זה כמו שאחרי שעשיתי את ה-HLC, החלטתי לעשות אותו על ס"ס ואחר כך הלוך חזור ואחר כך הפוך… כל פעם אני חייב לגוון ולהמציא משהו חדש אחרת אני משתעמם. בניגוד למה שחושבים עלי, או איך שמקטלגים אותי, אני לא מגדיר את עצמי כספורטאי בכלל… אני לא בא בשביל התחרות, אבל אני תחרותי…"
עוד משפט של גורו?
"לגמרי, שניה, אני רושם" הוא צוחק.

את הריאיון הזה בחרנו לסיים עם שאלון קצר (שאולי יהפוך למסורת) המבוסס על שאלון פרוסט והפך בגרסה המובאת כאן, לקטע קבוע אצל המראיין הצרפתי ברנאר פיבו.

  1. מהי המילה שאת/ה הכי אוהב/ת? – לזוז
  2. מהי המילה שאת/ה שונא? – סטטי
  3. מה מדליק אותך? – אתגרים
  4. מה דוחה אותך? – בינוניות
  5. מהו הקול/צליל שאת/ה הכי אוהב/ת? – כשהילדים שלי קוראים אבא
  6. מהו הקול/צליל שאת/ה שונא? – את הרעש של אוויר שיוצא מהצמיג
  7. מהי הקללה שאת/ה הכי אוהב/ת? – כוסודה
  8. באיזה מקצוע הכי תרצה/י לעסוק? – בוחן מכוניות
  9. באיזה מקצוע הכי לא תרצה/י לעסוק? – עבודה משרדית
  10. ולסיום, אם גן עדן קיים, מי תרצה/י לשמוע שאלוהים יאמר לך עם הגיעך לשעריו? – אבא גאה בך.

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

Comments

comments

כתבות נוספות