רוכבות כנגד הזרם- נשים רוכבת במגזר ובחברות מסורתיות

כתבה: שלומית בן איש צילומים: אוסף אישי, Igor Schifris, ניר לוי, IGP, שיר שטינהרץ, עומר עאמר

02/01/2025

פעם….כשהייתי עולה על הפודיום בתחרויות, היו מחמיאים לי ואני הייתי עונה "אם אתה היית אישה מבוגרת על אופניים, היית גם אתה לוקח פודיום" 😄.
מספר הנשים המתחרות באותם ימים היה קטן והתחרות הייתה דלה. כיום, מספר הרוכבות הרשומות באיגוד האופניים עולה משנה לשנה, וניכר גידול ושינוי מהותי בין ענפי האופניים השונים, בכלל זאת גם במגזרים, עדות ודתות השונות.

לא רק כוכבי כדורגל ערבים

על אף שאין נתונים מדויקים, אין ספק שחלה בשנים האחרונות עלייה משמעותית במספר הרוכבים ה"מקצועיים" במגזר הערבי ככלל ובקרב נשים ערביות בפרט. עד לפני כעשור, מספר המועדונים וחוגי האופניים ביישובים ערביים היה זניח מאוד והתמצא רובו ככולו כמקדם פעילות חברתית קהילתית. בוודאי בהשוואה לענפים מסורתיים כדוגמת כדורגל.

השינוי המשמעותי הגיע בתקופת הקורונה. מגיפת הקורונה שהגבילה התקהלות וההצטופפות של אוכלוסייה וגם השביתה ענפי ספורט אחרים המתקיימים במתחמים סגורים, הוציאה את צעירי וצעירות הכפרים והערים אל השטח והמרחבים. ערים וכפרים ערביים רבים החלו לקדם יוזמות לעידוד רכיבת אופניים, כולל הקמת מסלולי רכיבה ואירועי רכיבה קהילתיים. חנויות אופניים מקצועיות נפתחו בכפרים ובערים ערביות לאור הדרישה, יבואנים חדשים מקרב המגזר הצטרפו לשוק האופניים, ורוכבי אופניים רבים וחברי מועדונים ופרטיים מקרב המגזר החלו לקחת חלק בתחרויות שלא במסגרת מועדונים מקומיים (בעיקר בענף האנדורו).

כך היה גם אצל מונירה יאסין משפרעם, אלופת ישראל המכהנת ב XCO בקטגוריית הקדטיות ומקום 18באירופה בקטגוריית הגיל. מונירה, ששיחקה כדורעף בילדות, נאלצה לחפש אלטרנטיבה בתקופת הקורונה כשחלו מגבלות ההתקהלות במקומות סגורים. תחרות אופנים שהתקיימה בשפרעם, הביאה אותה לשנות מסלול. ההתלהבות מהקצב, רמת האנדרנלין הגבוהה והאתגר הפיסי הביא אותה להשתלב בקבוצה של בנים כבת יחידה.

בעקבות ההתעניינות הגוברת בספורט בקרב המגזר הערבי, החל גם איגוד האופניים לתת תשומת לב מיוחדת לעידוד הענף בערים וכפרים בפריפריה.

יישום מטרות מתוך התכנית האסטרטגית הלאומית לשנים 2023-8.

מספורט כפעילות מוקצית לתואר אליפות לאומי

בעבר הלא מאוד רחוק, השתתפות נשים ערביות בפעילות ספורט הייתה מוגבלת מאוד, בעיקר בשל תפיסה תרבותיות ודתיות. ספורט נתפס כתחום גברי ופעילות ספורטיבית בקרב צעירות התרכזה במסגרות סגורות כמו בית הספר או המתנ"ס השכונתי, בחוגים ושיעורים עם הפרדה מגדרית.

בשנים האחרונות בזכות שינויים חברתיים והתערות גוברת של רוכבים (גברים) בחברה הכללית, החלה התעניינות ופתיחות של נשים במגזר לעיסוק בספורט: חשיפה לרשתות החברתיות ולתרבות היופי, הבנה של חשיבות הפעילות הגופנית לבריאות האדם ובעיקר עידוד ותמיכה משפחתית וקהילתית.

מעבר לשינויים התרבותיים, חל גידול בתשתית התומכת של הענף ככלל ולנשים בפרט. נפתחו מרכזי ספורט ומועדוני כושר המיועדים לנשים, הוקמו ליגות ותחרויות ייעודיות לילדות וצעירות ובנוסף לכך הוקם מערך הדרכה המעודד שילוב מאמנות ומדריכות מהחברה המסורתית.

מונירה מעידה שלמרות שהצפייה באחיה, הציתה בה את הרצון להתנסות, "היה זה למעשה המאמן אחמד זידן מכפר מנדא שהכניס אותי לתחום. אחמד, שזיהה את הפוטנציאל, השקיע בתכנון תוכנית אימונים אישית, ושכנע אותי להצטרף לקבוצה שבה רכבו בנים בלבד. ההשקעה בהחלט השתלמה וכעבור חודשים ספורים, כשהייתי רק בת 15 כבר נשלחתי לייצג את ישראל באליפות אירופה".

מונירה מוסיפה: "ההורים שלי, בניגוד למבוגרים אחרים בסביבה, נחשבים לליברלים ותמיד היו פתוחים לרעיונות חדשים והם תמכו בי מהרגע הראשון. זאת, על אף שחלק מהמשפחה המורחבת, הביעה פחות התלהבות".

ענבר רונן, מאמנת נבחרות ישראל באופני הרים-נשים ורכזת אתנה (המרכז לקידום ספורט הנשים בישראל) וגם הוגת הרעיון לכתבה זאת 😍, מכירה מקרוב את השינוי שחל בחברה המסורתית כלפי נשים ובנות רוכבות.
"ההתחלה הייתה לא פשוטה. גם כשהיו בנות שרכבו במועדונים, היה קושי להכניס אותן לתחרויות כי לא ידעו כיצד החברה תקבל זאת. החשיפה בתחרויות היא גדולה משמעותית מרכיבות בחוגים מקומיים."

איגוד האופניים ואתנה הגדירו מחדש את תהליך הגיוס במגזר על ידי הסדרת נבחרות אזוריות. אחד הקשיים שעמדו בפני הסגל המאמן הייתה התקשורת בין המאמנת לרוכבות. לשם כך גויסה עדן ז'אדנה, שהחלה כמתווכת ומתורגמנית ובזכות מימון וסיוע של אתנה וארגון ברטלי, הוכשרה כמדריכה והיא מלווה קבוצות כמדריכת אופניים אקטיבית.

פרויקט "שגרירות" של אתנה משקף את אורח החיים של ספורטאית מנקודת מבט אישית של הרוכבת. כאשר מונירה מעבירה הדרכה טכנית לרוכבות הישגיות, היא מהווה עבורן מודל לחיקוי וזרז להתאמץ עוד יותר.

אופניים כמנוע לקידום חברתי ותרבות פנאי

מעבר להסתכלות על אופניים כענף ספורט הישגי, המסליל צעירים וצעירות דרך תחרויות ואימונים, החלה גישה חדשה של רכיבת צוותא של נשים המצטרפות לקבוצות רכיבה לטובת פעילות גופנית הנאה וחברה עליזה.

חסן אעמר, מנהל ומאמן את מועדון ECC (Epic Cycling Club) שבפורדיס מספר על מגמה שבה אמהות המתחילות לרכוב, מעודדות את הבנות שלהן להצטרף לענף. דוגמה אישית מהבית היא אשתו, רימא, שהחלה כצופה ומעודדת והפכה להיות רוכבת חזקה ומעורבת גם במועדון וגם בטיפוח הישגיו של הבן עומר, רוכב מבטיח בנבחרת ישראל.
רימא מספרת שעל מנת לעודד נשים ובנות להצטרף לענף, מועדון ECC יזם מסגרת אמהות ובנות שבה רכבו המשפחות בצוותא. על אף הנטייה של הנוער לעזוב את ענף האופניים וחוגי פנאי ככלל לטובת לימודים וחברים, רימא וחסן מנסים להציג את הספורט כאלטרנטיבה חשובה לניצול מיטבי של הזמן הפנוי של הנוער בכפרים.
רימא, כאישה מסורתית הלובשת חיג'אב, מעידה שהדת לא אמורה להוות מגבלה לנשים נוספות להצטרף. "דווקא כשאחרות רואות אותי, אשת משפחה, קריירה ומסורתית, רוכבת על אופניים, מתחרה ומתאמנת, הן מקבלות חיזוק להיכנס גם כן לאורח החיים הזה". היא מוסיפה: "נשים שראו שאפשר לשלב את אורח החיים המסורתי עם אורח חיים פעיל, קיבלו מהאופניים ערך מוסף של ריגוש, ייחודיות וביטחון עצמי".

ניתן לראות מגמה של הצטרפות נשים לרכיבת שטח בגילאי 30-40, שנים מאתגרות מבחינת הזמן הפנוי כאימהות לילדים צעירים, פיתוח קריירה ובניית התשתית המשפחתית.
"כילדות, האופניים משרתים ככלי משחק או התניידות ממקום למקום בתוך הכפר" מסבירה ראפייה חלבי מדליית אל כרמל, אלופת ישראל ב XCM (מרתון) בקטגוריית נשים 30-39, מתחרה ומדריכת קבוצת נשים במסגרת מועדון Chain Brain. "בגיל ההתבגרות יש קושי לשמר את הרכיבה בגלל מוסכמות חברתיות בעדה הדרוזית המסורתית עליה אני נימנית, העדר עניין וצמצום שעות הפנאי לטובת בניית קריירה ומשפחה. קבוצות מעורבות הן לא אופציה ולכן קיים קושי לתחזק קבוצת נשים לאורך זמן". עם זאת, ראפייה מעודדת מהעובדה שגם בהעדר מסגרת, יותר ויותר נשים יוצאות לרכיבות בסביבה הקרובה.

קבוצות רוכבות: המקום שבוא אין כניסה לאגו ולפוליטיקה

אז כאמור… קבוצות מעורבות של גברים ונשים בחברות מסורתיות – פחות…

אבל קבוצות מעורבות של נשים מהמגזרים השונים דווקא מהוות מתכון מוצלח לאווירה פלורליסטית ודו קיום.

בקבוצת הנשים של IGP רוכבת מיסא חטיב ומאיסם משפרעם, רימא מפורדיס וקרן, אישה מסורתית מההתיישבות עלי שבשומרון, נשואה לקצין בצנחנים.

"למרות שנקודת הפתיחה שלי, כמי שמגיעה מסביבה קרובה (המשפחה) מאוד פתוחה ותומכת" מעידה מיסא, "עדיין חששתי מאוד להיכנס לקבוצת נשים במסגרת שאני לא מכירה. ההשתלבות המהירה בקבוצה הייתה בזכות ניצן המאמן עצמו ושאר בנות הקבוצה ככלל. את החשש מרמת הרכיבה הצליח להפיג ניצן על ידי ליווי אישי, מתן דגשים ועידוד מחזק שנתן לנו באימונים הראשונים שלנו בקבוצה. שאר הרוכבות קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, שאלו, התעניינו ובעיקר פירגנו המון!! העובדה שאני מגיעה מחברה מוסלמית מסורתית לא מהווה בעיה בקבוצה, נהפוך הוא. אני מרגישה שיש תמיכה וגאווה על הדרך הלא שגרתית שעשיתי וממשיכה להשתפר".

מסכם את זה בצורה המייטבית ניצן הנדלר, מאמן ומנהל קבוצת הנשים של IGP: "שילוב הנשים מהמגזר בקבוצה תורם מאוד לדו קיום ולסובלנות בחברה הישראלית. ברגע שנוצרת היכרות אישית, יש מכנה משותף, מדברים יחד על אופנים, משפחה, עבודה ומשכנתא, מבינים שבצד השני יש אנשים בדיוק כמונו, המחסומים יורדים ונוצרת מערכת יחסים חברית ומכבדת. ואז, כשהן עוברות יחד חוויות משותפות, צולחות יחד אתגרים, עוזרות אחת לשנייה, הקבוצה מתגבשת והחברות מתעצמת".

"תמיד יש את השאלה אם הרוכבות האלו מייצגות את כלל המגזר, אבל גם הן שואלות את אותה השאלה. בשורה התחתונה, השילוב הזה חד משמעית תרם לסובלנות ודו קיום ואני רוצה להאמין שזה משפיע ומתפשט מעבר לגבולות הקבוצה."

עוד ארוכה הדרך….

על אף התמונה האופטימית המוצגת כאן לכאורה, עדיין קיימים הבדלים ופערים גדולים מאוד בין המגזר היהודי למגזר הערבי. קשיים ומחסומים שבחברה מערבית מודרנית כמו שלנו, נראים היסטוריים ולא רלוונטיים, מהווים קושי עצום בקרב הרוכבות במגזר:

נתחיל בפרט מינורי לכלל ומהותי מאוד לנשים – הלבוש!
בגדי רכיבה מקצועיים וצמודים לא קבילים! קיימת דרישה לבגדים ארוכים ורחבים גם במהלך הרכיבה. כולל חבישת כיסוי ראש (חיג'אב) עבור נשים מוסלמיות.
ראפיה צוחקת: "גם כשאמא שלי רואה שאנו כמגזר מתקדמים והולכים לכיוון של פתיחות וטיפוח הספורט כדבר חיובי, היא עדיין מעירה לי על המכנסיים הקצרים שאני לובשת ברכיבות 😏"
המשך ישיר של הנראות הוא המגבלה של פרסום בשל הקושי בצילום ותיעוד של הרוכבות מטעמי צניעות.

מעבר לכך, ההעדפה היא לרכיבה בקבוצות נשים בלבד ולא קבוצות מעורבות. לעיתים נדרש ליווי של בן משפחה גבר, עם לטובת סיוע לוגיסטי בהעמסת אופניים או לשם הביטחון בשטח. שעות הפעילות גם הן פרמטר שנלקח בחשבון: שעות מוקדמות או מאוחרות על מנת להימנע חשיפה ציבורית ורכילות או ביקורת קהילתית מקומית.

המלחמה בשנה האחרונה, היוותה עוד אתגר. הרכיבות הן בשטחים פתוחים ומרבית הרוכבות במגזר מגיעות מהפריפריה הצפונית שהייתה שטח מאוד מסוכן ביטחונית. כעת, כשמסתמנת רגיעה, מתעוררת תקווה גדולה לשוב למסגרת פעילות מלאה בכל המועדונים בצפון.

אז מה בכל זאת מניע את הגלגלים קדימה?

עם כל הקושי אי אפשר שלא לשים לב להשפעות חיוביות שיש לרכיבה על הנשים במגזר: העצמה נשית וחיזוק הביטחון העצמי, שיפור הבריאות והכושר הגופני, יצירת קהילה ורשת חברתית ואפילו שבירת סטריאוטיפים וקידום שוויון מגדרי.

ובנימה אישית: למרות שהיה לי רצון למצוא רוכבות במגזר היהודי חרדי, לא הצלחתי להגיע לקהל הזה, על אף שאני בטוחה שגם הוא קיים ואף גדל.

באקלים פוליטי/ מדיני טעון כפי שאנו חווים בימינו, טוב היה לחזק מסגרות ואירועים משותפים של כלל החברה הישראלית. הגידול במספר רוכבות האופניים במגזר הערבי מסמל לא רק מהפכה חברתית בתוך הקהילה, אלא גם מהווה גשר של ספורט, העצמה נשית וחיבור אמיתי בין כלל הקהילות בחברה הישראלית.