ברא אפיק ישראל 2024, מהדורת התקווה- סיכום סטייג' 1

רכב וכתב: אייל קצנשטיין צילומים: יואב לביא, דותן הלוי

20/09/2024

לאחר מקטע הפרולוג הקצר והעצבני אתמול שקבע את סדר ההזנקה בבוקסים, הוזנקו הבוקר כ 400 רוכבים לסטייג' המלכה של התחרות השנה- הסטייג' המשמעותי והארוך ביותר של ברא אפיק ישראל 2024 מהדורת התקווה. 66 ק"מ עם כ- 1,400 מטרים של טיפוס מצטבר.

לאחר הזינוק מכפר התחרות בחניון השלוחה, הרוכבים יצאו במגמה כללית צפונה דרך מטעי הבננות והאבוקדו של חוף כרמל לעבר עין הוד וטיפוס לפסגת השוקף, ההר הגבוה ביותר בכרמל. רוב הסטייג' התבסס על סינגל נחל בוסתן החדש של קק"ל, פנינה מדהימה שוורן פרייר המאסטר של הכרמל סיים לבנות לא מכבר עם האחים שחאדה. השביל הוא לא פחות מיצירת אומנות של בניה וקריאת שטח ואין ראוי מאפיק ישראל כדי לחנוך אותו לראשונה ולחשוף אותו לציבור הרוכבים. אחרי שטיפסו פעמיים (!!) לפסגת השוקף בשתי דרכים שונות, וטסו בסינגל החדש באוסף של ירידות מהירות, הרוכבים ירדו חזרה למישור החוף משם משכו דרומה לכפר התחרות ולסיום. לא לפני סיבוב קשוח, פיסית ומנטלית בסינגל השלוחה סביב כפר התחרות שהיה גדוש בקהל ורוכבים.

סטייג 1- חווית משתמש אייל קצנשטיין

בתדריך לסטייג' גלצה אמר לנו להתכונן לאותו דבר כמו הפרולוג, רק ארוך יותר. 66 ק"מ לעומת 20, בתוספת העייפות משמעה שנבלה על המסלול מעל 3 שעות, אולי 4 אם לא יזרום לנו. אחרי הפרולוג המאוד בינוני שלנו, קיווינו ליום יותר מוצלח. ביום השני של התחרות הגוף כבר קיבל את השוק הראשוני, אז הדופק נמוך יותר ובד"כ גם הקצב וככה נכנסים לאיזור הסיבולת, שמתאים יותר לקשישים קשי יום כמונו. שחר מאמין גדול בספיירים ופחות בשינה בריאה, כך שהגענו מוקדם מדי לטעמי לאיזור הזינוק, ואני בתגובה הכנסתי אותנו מוקדם מדי לבוקס…אומנם זה מעט מגוחך לעמוד ראשון בבוקס שבו אתה ממוקם במקרה הטוב בשליש האחורי, אבל אני באתי להתחרות ולעשות את הכי טוב שלי. מה גם שטאקט מעולם לא היה הצד החזק שלי (בהתאמת צבעים השתפרתי ממש).

הזינוק היה אגרסיבי פחות ממה שציפיתי והיינו ממוקמים יפה בחצי שעה הראשונה אלא שאז שחר התחיל להתלונן שכואב לו הגב. אבל למי לא כואב הגב בגילנו? (התשובה: לאלה שמשקיעים בעצמם וגם דואגים לחיזוקים, עיסויים ומטפלים) אז ניסיתי להתעלם ולמשוך אותו בכל זאת בקצב יפה. קצת אח"כ התחילו לו התכווצויות ברגליים. לאותם נורמליים שבטעות קוראים את הכתבה, מדובר על שרירים שמתכווצים ולא משתחררים. זה קרה כמעט לכולם מתישהו, שכף הרגל או אצבע בכף הרגל נתפסת וזה נורא כואב.. אז תדמיינו שכל הרגל ננעלת. ושריר גדול פי כמה גם גורם לכאב פי כמה…מצב שהאדם הסביר היה מגדיר כלא סביר, פורש הצידה ומתיישב על כוס בירה. אבל לא שחר "התחלתי ולכן אסיים" גיבור סיפורנו.

הוא סחב את הכאבים האלה מעל שעתיים וחצי, כשהוא מפדל יותר עדין ומנסה להתמודד עם לא מעט טיפוס ומדרגות שמחייבות מכות כוח. וגרוע מכך, היה צריך לשמוע אותי מנסה לעודד אותו בסגנון גלצה: "יופי בובי", "עוד רגע זה מתיישר", "קטע סינגל נהדר עכשיו, תחייך"….אחת ההתכווצויות הקשות היו בדיוק ליד מסיבת העידוד של נימי וורן וחבורתו ו-Bike.il חיים שלי בלב, והחמודים האלה נתנו לו את כל תרופות האליל שיש בשוק: בקבוקון מיוחד של חברת XXX מהטנדר של נימי, מיץ מלפפונים חמוצים, כוס קולה והמון צחוקים. היה לי ממש כיף אבל על השרירים זה לא עשה רושם. גם לא הקרח שנהג הטנדר שם לו בחבילה או המים ששפכתי לו על הרגליים….גורלו נגזר לסבול בשקט ממש עד קו הסיום. סיימנו במקום ה-18 בקטגוריה, מאוכזבים מהתוצאה אבל גאים בהתמודדות ובעבודת הצוות.

עם כוס בירה נפלאה והמבורגר עסיסי ביד אחרי הסיום, שמעתי מלא מעט מתחרים סיפורים דומים (אבל פחות קשים). האמת שזה הפתיע אותי כי אני רגיל שביום השני זה קורה הרבה פחות. אולי בגלל שהתחרות קצרה כולם לחצו יותר? מי שיודע להסביר, שיחנך אותי בבקשה, כי אני לא מצאתי אף הסבר פשוט לתופעה (זה לא רק מלחים. זה לא רק שתיה. זה לא רק מאמץ. לא רק חום).

אני מנצל את הבמה שניתנה לי להגיד תודה גדולה, בעצם מה גדולה, ענקית! לכל מי שהגיע לעודד. החברים מהקבוצה למעלה בשוקף שמעלים חיוך ענק, המסיבה של וורן באמצע היער שמציעה בירה ונקניקיה ואיזה ירידה משעשעת, החבר'ה של הייתם חלבי שנתנו בדרבוקה (את המסור לא הצליחו להניע) וגרמו אפילו לאשכנזי כמוני לרקוד קצת, המסיבה המטורפת בעין הוד – היה שם כזה רעש ואנרגיה מטורפת, שבכלל לא שמנו לב שזה פידזון! זה טוען אותנו, מעלה לנו ונותן לאירוע עוד קצת מהנופך הייחודי למדינה החמה והמשוגעת שלנו.

נכון שחולצת האירוע מהממת? גם יפה, גם מעוצבת לעילא והכי חשוב, יש בה מסר (עורך יקר, זה המקום לשים תמונה שלה, אפשר ליד תמונה של אשתי, היא גם יפה ובעיקר עם מסר). אז מחר מי שיגיע לעודד יזכה לראות מאות רוכבים עם חולצת האירוע, במסר של אחדות ותקווה.