בתוך כל העומס הפיסי והנפשי הגדול הזה, הפרספקטיבה מתקמטת ולקוגניציה לא היו הכלים המספקים לתקן את העיוותים.

כתב וצילם: גיא כנען

אני מרפד את קן החיים שלי בקפדנות, דואג שלא יהיו ענפים בולטים, מלטש פינות חדות ומנסה לוודא תמיד, שהכל בטוח ויציב. התחלתי לבנות את רצפת הקן עוד בילדותי. אז, קיבלתי את רוב חומרי הבניה. לאחר מכן, כבר ליקטתי  בעצמי את הנדבכים והוספתי קירות אשר נצבעו בחוויות, עליהם תליתי תמונות וצילומים, כלים שימושיים וכאלה שפחות וגם כמה תיבות נעולות. את התקרה בניתי שתהא שקופה, שייכנס המון אור ושיהיה חמים. הוספתי גם כמה חלונות ולעיתים פתחתי אותם על מנת שאוכל להתאוורר.

כמעט לרב, נוח ונעים בקן. אך לעיתים נהיה בו קצת חם מידי בגלל הזכוכית בתקרה והחלונות שלעיתים הרגישו לי קטנים מידי ולא מאפשרים אוורור נאות. תמיד היה נראה לי שהדלתות נעולות אז לא ניסיתי לצאת. לפעמים הדחף הקמאי לפרוץ את הקירות המרופדים היה עולה והייתי רוצה לברוח, לעלות על הפייגעלה שלי ולרכוב אל האופק, לחוות חוויות חדשות, לשמוח ולצחוק, להרגיש מחסור וגם לכאוב.

יום אחד ניגשתי אל הדלת ושלחתי יד אל הידית שהסתובבה בחריקה צורמנית, הדלת נפתחה. מסתבר שהיא אף פעם לא הייתה נעולה.

אז אזרתי אומץ ויצאתי. הכי לבד, הכי כואב והכי רחוק שהעזתי. HLC!

מרוץ בייקפאקינג בשטח (האות "א"  נמצאת בדיוק במקום, זוהי לא טעות) ממג'דל שמס עד לאילת או לירושלים במקצה הקצר. 1450 ק"מ ו 700 ק"מ בהתאמה על מסלול קבוע מראש ,של רכיבה רצופה עם כל הציוד על האופניים, חבר צמוד בצורתו של מכשיר מעקב לווייני, ללא עזרה חיצונית, ללא ליוויים מתמשכים של חברים כשאסור לקבל מים או מזון מעוברים ושבים. מותר רק מה שזמין ופתוח לכל המשתתפים, קרי: חנויות, דוכנים, ברזי מים קבועים וכיוצ"ב. רכיבה שעיקרה ה- לבד. ביום ובלילה, בחום או בקור עם התמודדות עצמאית לחלוטין מול הטבע, הגוף והנפש.

יחד עם מסלול אחד ארוך ועליות רבות, נוצר מרוץ קשוח מאוד, פיזי ומנטלי.

לכן, אם כבר ברחתי קצת מהקן, מגיע לי גם שאענש!

אך זה היה עונש חינוכי. כזה שהעצים אותי, שרומם אותי ולימד אותי דברים חדשים שחשבתי שאני רוצה לדעת וגם כאלה, ישנים וקצת מנוונים, שידעתי שזקוקים לליטוש.

מפתח ראשון – פחד

יום אחד, במהלך הקיץ, זרקתי לאסנת שאני אעדר לעשרה ימים באוקטובר ולהפתעתי לא נזרקה לעברי מחבת. במקום זה קיבלתי חיוך של הבנה. חנוך רדליך, הפנומן בתחום האולטרה אנדוראנס, אמר פעם שכל אחד אורז את הפחדים שלו לאתגר כזה. אחד אורז אקדח, שני יארוז צמיג נוסף. אני מנקודת הזמן הזו ארזתי ופרקתי את הפחדים שלי פעמים רבות עד שלבסוף הייתי מוכן עם אופניי למסע. אני סוג של בדואי ותיק בעניין הזה של הרכיבה ובייקפאקינג, וצברתי כבר לא מעט ק"מ וחוויות בפורמט, אבל כזה ארוך וגדול עוד לא היה לי. אז לקחתי מעט מאוד ציוד שאיתו אני יודע להסתדר. אבל לא יכולתי להיפרד משלושה פחדים:

• סוללות גיבוי ומטענים
• חטיפי אנרגיה ומזון
• ובעיקר את הפחד שלי מהחום.

ארזתי את שלושתם יפה יפה, בכמויות נכבדות, שלא אשאר חלילה חשוף לרגע. השניים הראשונים צרכו רק נפח אחסון שהיה יחסית בשפע בתיקים, השלישי דרש הכנת תכנית שכללה חלוקת היום למשמרות רכיבה כאשר בשעות הצהרים החמות אני אמור לנוח ולפצות על כך ברכיבה אל תוך שעות הלילה הקטנות והקרירות.

ביום הראשון עבדתי כמעט על פי התכנית. הזנקה בשבע בבוקר במג'דל שמס יחד עם עוד כארבעים רוכבים. רכבתי את חלקו הראשון של היום במקביל לאחד שוויצרי חמוד ותיבלתי לו את הרכיבה עם רסיסי היסטוריה תוך כדי שאנו עוברים באתרים השונים ברמת הגולן. לא ויתרתי על מוט הכיסא המתכוונן כך שפתחתי פער בירידות רק כדי שהוא יסגור הפער לאחר כמה דקות בעליה הבאה. כך לאורך תשעים ק"מ עד לאבני איתן שם פגשתי את אסי אחי. במכולת של הישוב הצטיידתי ביוגורט, לחמניות ונקניק והמשכתי עוד כמה ק"מ לכיוון נחל מיצר עד שמצאתי ספוט נחמד לנוח בו את הפסקת הצהרים המתוכננת.

לא הייתי עייף כלל וכלל, זו הייתה עצירה מאולצת ומעצבנת. רוכבים שהיו אחרי חלפו על פני ואני נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שלא יצאתי להתחרות באף אחד אלא רק בעצמי. עצמי ענה לי שזה לא ממש מעניין אותו…

לאחר כשעה וחצי לערך נשברתי. ארזתי הציוד ועליתי חזרה על האוכף. השעה כבר שעת אחה"צ מאוחרת ואני מגיע למצוק עם השקיעה. מכאן למסלול יש הגיון משלו שאולי בזמן אחר היה עלול לשבור אותי. רוכבים דרומה על המצוק, יורדים לכנרת, חוזרים צפונה ועולים שוב את הרמה בלופ שנסגר רק שני ק"מ צפונית למקום בו הייתי עתה.

אני מגיע מאסכולת המדבר, זאת שנצמדת לנאקבים (שבילי גמלים) ולעקרון – חכם השביל מן ההולך בו. ההיגיון הפנימי של המדבר הוא חיסכון באנרגיה והוא קשה ותובעני ואין גרם אחד מיותר לבזבז. אם יש כיפה, תמיד יהיה נאקב שישמור על קו גובה ויעקוף אותה או יעלה בשיפוע נוח ומתון. כאן זה לא המקרה, ההיגיון הפוך ומטריד. הכעס החל לבעבע ולצוף, לעיתים נשכח אבל היה שם כל הזמן. תכננתי מאות טיולים על גבי מפה, התאמתי אותם לרכיבה תוך כדי תנועה. עם הזמן והניסיון ידעתי לזכך וללטש אותם לכדי כמעט שלמות. לקחו לי עוד יומיים להשתחרר ולהבין שכל מטען הידע שלי, הניסיון והחוויה לא רלוונטיים כאן כלל למסלול. זהו מסע מסוג אחר וכדין שביל קק"ל, המסתלסל לו לאורך קילומטרים רבים בתא שטח קטן מאוד, שבילים שאני יודע ליהנות מהם בשגרה, גם כאן לא חשובה התמונה הגדולה אלא רק המטרים הקרובים, אלה שהם כאן ועכשיו.

מפתח שני – ענווה

צאלים שנות התשעים. נמצא במשטח הטנקים, מבצע טפ"ש (טיפול שבועי) אחרי אימון. לוקח את מוסף הארץ הזרוק על הרצפה ובא לעטוף בו את גוף המגרזת הפתוח, רגע לפני שיצלול אל דלי הגריז ואשאב לתוכו כמות נכבדה של החומר הדביק. אבל אז, נחה עיני על כתבה של אחד, הרפתקן, דניאל קרן.

קורא בשקיקה ונתקל במשפט הבא שילווה אותי וישמש לי לעיתים כגדר גבול בשטח הפרטי מאוד שלי.

"ההר לא נכבש ואני לא כובש, הוא נותן לי לעלות עליו ואני מטפס עליו בצניעות ובענווה. הפסגה אינה השיא והמטרה אינה הפסגה. השביל הוא הדרך והצעידה בו היא הסוד.

המשכתי עד חוף אמנון, השעון הראה שלוש בבוקר ומד המרחק נעצר על 203 ק"מ. בחוף היו ערים לא מעט ילדים ומשפחות והיה נחמד להגיע למקום מיושב, בטוח ומוכר. מצאתי את עמדת ההטענה בחוף ולשמחתי גם עמדה שם ספה כפולת מושבים. החלפתי לבגדים יבשים, חיברתי המטענים, פרשתי את קווילט הפוך החם שלי ונפלתי לשינה של כשלוש שעות.

בוקר יום השני החל ברכיבה נעימה על שביל הכנרת כשלאחריו טיפוס תלול לכנסיית הר האושר ועוד הלאה לכיוון אלמגור, כרכום, הירדן ההררי, גדות עד למחניים. התחלתי לרכוב בשעות הבוקר המאוחרות והשמש כבר קפחה על ראשי, הפחדים החלו לצוף. הגעתי למחניים סחוט. מולי היתמרו ההרים, פסגת המירון קורצת לי כאילו יודעת שמאחורי רק כארבעים ק"מ בלבד ואין סיכוי שאגיע אליה. המתנתי למסעדת ההמבורגרים המפורסמת כביש 90 שתיפתח, אך זה התברר כבזבוז זמן היות ולא הצלחתי לאכול כלל בגלל בחילות וחולשה. ארזתי את ההמבורגר הנגוס והמשכתי על המסלול לכיוון יער ביריה. התמקמתי בשיפוליו התחתונים מתחת עץ הצופה לעמק, פרשתי את המזרן ושכבתי עוד כשלוש שעות תוך כדי שאני מנסה לאפס ולקרר את הגוף על ידי נשימות עמוקות ולהוריד את הדופק. שוכב מדוכא מבגידת הגוף ומהמחשבה על הטיפוס הארוך הצפוי לי ולא מצליח לראות איך בכלל אוכל להמשיך מכאן. יום הפוך בניגוד מוחלט לתחושות האופוריה שליוו אותי  ביום הרכיבה הקודם.

פלג ג'וניור (*) אומר שהרגישות לחום שלי היא רק בראש. ייתכן, אך זה לא מוריד במאומה את התופעות שאני חווה. אני שונא חום, כשהטמפ' עולות והשמש קופחת, המהירות נמוכה ואין אוורור, אני עובר למצב שאט דאון. הגוף לא מצליח לייצר תנועה קדימה, נכנס למצוקות וישר אחריו התודעה מתחילה להתל בך.

לא שתיתי מספיק, לא אכלתי מספיק, אני חלש מידי לאתגר הזה, אני איטי מידי, ש עוד מלאן ק"מ לעבור, אני מפתח איזה וירוס, אולי אפילו חום, הזרת והקמיצה בשתי הידיים רדומות כבר זמן, מה אם יתפתח שם קריש דם שיגיע ללב או למוח,  אני אקבל שבץץץץץץץ.

אני  הולך למות…. חייב להפסיק , אני רוצה הביתה !!!!!!!

לעומת זאת, בשעות הערב והלילה, הכל מתהפך. הרוחות הקרירות מלטפות את פני ואני חש בפרצי אנרגיה לא מובנים, מוצא עצמי משייט במהירות גדולה, מוריד להילוכים הקשים ומתמסר ל"זון". את מקום תחושות האבדון מחליפות  רגשות חדווה ועליצות והאופוריה שוב משתלטת, הכל נשכח והאופק החשוך נראה מושג וקרוב מתמיד.

אני זוכר את התחושה ב RED2DEAD כשיצאתי מעזוז אל עבר המדבר בערב שישי. סיבוב הארכובה הראשון אל עבר החושך היה קשה מאוד, זו הייתה לי הפעם הראשונה שאני כל כך רחוק ומנותק בחושך מסביבה אנושית. תחושה של מתיחות וחוסר שקט ליוו את הק"מ הראשונים אך במהרה התחלפו בהתמכרות לרחש הצמיגים ולתחושת הבדד.

מאז אני אוהב מאוד לרכוב לבד  בלילות.

לאחר כשלוש שעות, המשכתי לטפס והגעתי לסינגל ביריה. בירכתי את בוניו היות וממש התאימו לי כרגע החוקים  הנוקשים של תכנון ובניית שבילי אופניים מבחינת שיפועים ואלמנטים טכניים. הורדתי להילוך הקל ביותר וטיפסתי לאיטי את ההר. רוח נעימה של שעות הערביים קיררה את גופי והתחלתי לחוש במשבים של אנרגיות מתחדשות בגופי. הגעתי לג'יש לפנות ערב עייף אך עם מאגרים חדשים של מוטיבציה. אכלתי פיצה מצוינת ( מסעדת סוזאנה) והמשכתי לנחל צבעון. שני שליש ממנו טסתי ואת היתרה התלולה הלכתי תוך שאני מפזם לעצמי, שמח שהתאוששתי. עליתי  לכביש נעלתי את הבולמים בפייגעלה וטיפסתי את שאר הדרך לפסגת המירון. למעלה היה כבר קר ומכאן צפויה לי ירידה ארוכה חזרה לישוב  מגדל. לבשתי את הוסט וגם את מעיל הרוח, צילמתי את הערפל שעטה ההר שהואר באורות מחשמלים של הבסיס בחיזיון שנראה כלקוח מאחרית הימים.

חזירי הבר ברחו למשמע שאון הגלגלים שנשאו אותי במהירויות שאני כל כך אוהב אל עבר הכנרת. ירידות ארוכות מתובלות פה ושם בעליות תוך שאני מתעלם מהסכנות האפשריות וסומך לחלוטין על  טכניקת הרכיבה שלי, כמעט בעיניים עצומות.

במגדל פגשתי את תומר והחלטנו להמשיך יחד. עברנו את הישוב חמאם ביום שישי לקראת חצות, הנוער המקומי נמצא ברחוב הראשי בוחן אך מתעלם מהיצורים המוזרים שחוצים את הכפר, הם כבר רגילים לכשכמותי. מטפסים אל תוך החשיכה ומוצאים סככה חקלאית בלב השדות. תומר התעורר ראשון והחל להתקפל כבר בחמש, אני קצת השתהיתי מתקשה לצאת מהקווילט החמים.

מפתח שלישי – חופש והשראה

את דר' אורי ארני לא הכרתי (רק לימים פגשתי בו והתחברתי לבנו),

אך הוא הצית בי את הניצוץ לבייקפקינג שהפך לגחל קטן שלחש תמיד באחד ממסדרונות הלב . זה היה ב 97, קראתי כתבה על טיול שערך על אופניו באיסלנד וכמו ילד, שדמיונו מפליג למסעות והרפתקאות בארצות רחוקות והמקבל השראה  ממעשיו של אחד, נחרטה בליבי התובנה שהמהות הבסיסית של אופניים, בתמציתה, היא החופש לנדוד והמסע כדרך. למחרת כבר ביקרתי בחנות לציוד טיולים וקניתי אוהל, שק"ש, בנזיניה ועוד מיני אביזרים. בדיעבד, בסטנדרטים של היום, זה היה ציוד כבד מאוד. אך אז, זה היה נראה מינימליסטי ומרגש. גרנו בבאר שבע ורציתי מיד לרכוב לחיפה שם למדתי, אך תכנית זו לא יצאה אל הפועל מעולם.

שנים רבות עברו בטרם מומשו חלומות הנוודות. רק ב2010, לאחר 13 שנים, יצאתי בפעם הראשונה למסע בייקפאק אתגרי בעומק המדבר עם אסף פישר חברי הקרוב. עד אז הציוד התפנק רק על הג'יפ שליווה את טיולי המדבר שלנו.

היום הכל נראה אחרת. רוכב על פייגה סטייג' מקס. אופני שבילים מקרבון, מהלך של 130 מ"מ, קלילות וזריזות עם מקום מובנה לשני בקבוקים גדולים. אני הרי אוהב את הקן שלי ותמיד הייתי טיפוס של זוג אופניים אחד שיודע לעשות הכל. בשנים האחרונות השתכללתי והגעתי למסקנה שעם שני סטים מושלמים של גלגלים, האחד קליל משקל עם צמיגים זריזים והשני, סט אגרסיבי כבד יותר, אוכל ליהנות מכל העולמות במחי החלפת גלגל. השינוי באופי הרכיבה רק מהחלפת הגלגלים לא פחות ממדהים. לאתגר הזה כמובן בחרתי בסט הקל, זוג גלגלי  DT 1501 XR עם צמיגי בונטרגר  XR2 ו XR3 ברוחב 2.25. סט יחסית קליל ועמיד מאוד לפני השטח הישראלי. שאר הציוד כלל תיק אוכף בו נארזו כלי העבודה והתיקון, תיק שלדה אחורי  למשחות וקרמים, תיק שלדה קדמי למזון וחטיפים, תיק כידון תוצרת בית עם שק עמיד למים בו נארז קווילט הפוך המעולה של ENLIGHTENED ובגדים להחלפה, והקאמלבק אליו נקשר מזרון מינימליסטי, גם  תוצרת בית, מטענים, סוללות ושאר הציוד הנדרש. סך הכל, ללא מזון ומים האופניים שקלו סביבות 17 פלוס ק"ג והרגישו יחסית קלילים.

יום הרכיבה השלישי חצה את הגליל התחתון, הגיע לנצרת בה חויבנו לטפס הר של מדרגות (ואני מתכוון להר של מדרגות- כ 150 מטר טיפוס אנכי ) עד לנבי סעין, משם גלישה מהירה לציפורי בואכה הסינגלים הגליליים- הושעיה, ריש לקיש, הסוללים ואלון הגליל. סינגלים ברכיבת אולטרה אנדוראנס לא תמיד באים טוב. הם מחייבים מאמץ רב יותר בהתקדמות בהתמודדות ואם בשגרה אני מאוד אוהב לרכוב בהם, כאן מתקדם באיטיות ומחכה רק שייגמרו ואפשר יהיה לחזור אל דרכי העפר המהירות. את היום סיימתי לאחר טיפוס מפרך מצומת התשבי אל המוחרקה (האגדה מספרת שאחד בשם עידו ברתנא רכב אותה פעם במלואה) והגעתי לדליית אל כרמל בשעת לילה, עוצר בפיצוציה הראשונה ומתדלק במשקה האולטימטיבי – בירה מאלט ובנקניקיה בלחמנייה. שאלתי את המוכר היכן יש גן משחקים קרוב והוא כיוון אותי לאחד בהמשך הכביש הראשי. למזלי הייתה חומה בינו לבין הכביש כך שהיה שקט יחסי, פרסתי המזרן על הדשא הסינטטי הנוח והמפנק והכינותי עצמי ליום הבא שכלל טיפוס קצר להר שוקף, חציות של רכס הכרמל, עופר, חורשן ויאללה, סוף סוף למישורים.

מפתח רביעי – סבלנות

סטרבה– זר לא יבין. סם המדידה הזה, שינה את תרבות הרכיבה שלי בשנים האחרונות. תחרות מתמשכת עם עצמי ועם הסביבה, קבלת סיפוקים מיידים מהישגים מזדמנים, אגירה ואיסוף של קודוס (לייקים). לפני כשנה, לאחר שמצאתי עצמי רודף אחרי קומים וגביעים במדבר תוך כדי התעלמות מוחלטת מהחברים שרכבו איתי, החלטתי להיגמל מהתוכנה. יש בה המון דברים נהדרים שאני עדיין משמר, אך במקביל מנסה לנטרל את ההשפעות הפחות טובות שלה. חלק גדול במנוע הזה, כלל התקפות רבות של סגמנטים, אם בעלייה או בירידה.

והנה, אני מוצא עצמי במצב הפוך לחלוטין בו תופסת את מקומו של האינסטינקט האגרסיבי ברכיבה, תחושת השלמה עם הדרך. מתקדם אט אט, שומר כוחות ולא תוקף רק מכיל.

דניאל קרן יושב על כתפי ומנחה אותי בנשימותיי. בסבלנות ובהתמדה חוצה חבלי ארץ, מטפס בשלווה על הרים ולוחץ על הבלמים בירידות מתוך צורך ולא מכפיה.

למדתי שוב סבלנות היות ובשנים האחרונות היא קצת נחרכה בגלל הזכוכית בתקרה. חשתי לפעמים חדל אונים בהתמודדות עם הקירות שלעיתים נראו שהקטינו את המרחב ולחצו על החלל שרציתי לשמר.

סיבובי הארכובה נעשו איטיים יותר ויותר ועגולים מאוד ככל שהתקדמו השעות עד למצב בו נשארה רק הסבלנות ללא כל השאר.

עכשיו רק לסנתז למשהו חדש.

יום המישורים עבר עם ליווים ארוכים של חברים. היה מאוד משמח לפגוש אותם אך גם קצת התיש אותי.  אני מרגיש קצת חלש וממש לא בשיאי, אני נחשף אליהם בחולשותיי. זה לא גיא שהם מכירים, זה אחד חלשלוש שרוכב לאיטו במקומות בהם רכב כרוח הסערה. כולם חברים טובים, אני לא מתבייש מהם אבל קשה לי ועצם הרכיבה בחברותא צורכת אנרגיות שכמעט לא היו לי להפריש.

עובר דרך אצטדיון הדר יוסף, חמש מאות מטר מביתי. התכנית הייתה שהמשפחה כולה תצטרף לארוחת ערב ברמת החייל, אך הילדים לא היו בעניין, מזל. רק זוגתי הגיעה ולמרות החיבוק והתמיכה, המפגש הקשה עלי מאוד. הישבן כאב, הקמיצה והזרת רדומות מזמן ואזור המפשעה מנמנם לו כבר באופן קבוע ועכשיו אני צריך לעזוב ולצאת שוב אל החושך. בתחילת הירקון אור פנס מאיר, השעה כבר לקראת חצות ואני מזהה ביב מוכר. לא מאמין אבל אסף עומד שם ממתין לתורו. אני גוער בו ברכות, לוקח אופטלגין ומשייט איתו את מסלול הבית שלי עד לנקודת השינה שהחלטתי עליה מראש ליד עינת. הגרמין הראה 170 ק"מ, הרבה פחות ממה שרציתי להגיע ביום הזה אבל כבר ממש רציתי לשכב לישון. אסף נפרד ממני בחיבוק אבהי, ואני פרשתי לי לשינה ארוכה למרות הזמזום המונוטוני של כביש 6 הסמוך.

ההפסקות תמיד מרוממות. עצם ההפסקה מחד, והחיבור לכמה רגעים חזרה עם הווטסאפים, התגובות והלייקים מאידך.

התמיכה החיצונית גורפת וזה מאוד מעודד ומנחם את רוחי. תחושה של תכנית ריאליטי כאשר הרוכבים מזיזים בועה על המפה, מידי פעם מספקים הצצה אל נבכי נפשותיהם, יש גם קצת צהבהבות עם דיווחים כאלה ואחרים על חריגה/ או לא מחוקי המרוץ, הפיד קצת גועש ומספק עוד קצת עניין בעוד אלפי צופים בבית ממש צמודים למסכים ועוקבים. למרות הלבד הגדול של המרוץ קיימת תחושה שאתה לא באמת לבד. העיקוב הלוויני והסמארטפון נותנים תחושה של ביחד וירטואלי הגובר פעמים רבות על הלבד הפיסי ומקל מאוד במיוחד בלילות.

מפתח חמישי – הכלה

ביום החמישי החלטתי שאעשה הפסקה בהוסטל בירושלים. אנוח לילה שלם, אולי אפילו עד אחה"צ, אטייל בעיר, אטען סוללות פיסיות ונפשיות. כרגיל, משכתי את הבוקר בעינת כך ששוב נכנסתי לשעות החמות בקטע המתיש בין שוהם למצפה הראל, שם עצרתי למנוחת הצהרים. ההתמזמזות הזו בבוקר הייתה הטעות הגדולה ביותר שלי בכל המסע. ככל שהתקדמתי אל עבר הבירה, השתנו התכניות:

מהחלטה ברורה על המשך עד אילת, התחילה לנקר בי המחשבה שאולי לא חייבים באמת, אז ננוח בהוסטל נקום בבוקר ונראה אז. עוד כמה מאות מטרים של טיפוס וכבר חושב להפסיק לגמרי, נגיע להוסטל, ננוח, נבלה את היום בירושלים ונחזור בניחותא הביתה ערב למחרת. כשהגעתי לצובא, כבר שלחתי סמס לאסי שיבוא ויקח אותי כאשר אגיע אל נקודת הסיום בירושלים.

בעין כרם עצרתי לקפה ותחושת גאווה החלה להציף אותי. הנה תיכף אנו מסיים, אמנם חצי אתגר אבל איזה חצי זה היה.

מוצאי חג סוכות ויש התרחשויות ביער, אוטובוסים והקפות, ירושלים עצמה ערה לגמרי וחיונית, מחנה יהודה שוקק ומלא בבני אדם.

אסי, מאור ויצחק המתינו לי בסיום. צילום אחרון ויאללה אוכל, מלא בירה והביתה.

אז בסוף לא הגעתי אל חציו השני של המסע במדבר – המגרש הביתי שלי אבל יצקתי וליטשתי כמה מפתחות.

בתוך כל העומס הפיסי והנפשי הגדול הזה, הפרספקטיבה מתקמטת ולקוגניציה לא היו הכלים המספקים לתקן את העיוותים.

הכאב נוכח ומועצם והמחירים מאמירים ללא כל הגיון, מנוע הבעירה הפנימי כבר חלש ורוצה בעיקר לחזור אל הקן החם והבטוח, לחיבוק ולחיוך, לקירות הצבעוניים המוכרים.

חוזר הביתה אל מרוץ אולטרה אנדוראנס אחר שהתחלנו בו לפני כ 17 שנים. זה מרוץ שאין בו יעד סופי אלא יעדים צנועים בלבד, יומיומיים.  מרוץ  שעל מנת שנוכל להצליח בו, אנחנו חייבים  לראות  רק את הדרך, את ההצלחות הקטנות וגם את הכשלונות ולדעת להכיל אותם כי זהו סיפור חיינו.

הדלת של הקן היתה פתוחה, לא הייתי זקוק למפתח לא כשיצאתי ולא בחזרתי. אך על צווארי, נשאתי צרור מפתחות חדשים, תלויים בשרשרת תובנות, מוכנים לפתוח את התיבות הנעולות שעל הקירות.