כתבה: נעמה נוימן צילומים: איתמר גרינברג, יואב לביא, אוסף פרטי
אז מסתבר שלחכות קשה יותר אפילו מאשר לקבל את התשובה השלילית.
השבועות האחרונים היו מוזרים, קשים ולא כיפים בכלל.
ביחד עם תחושת הוואקום על סף הריקנות שיש בסיום קמפיין כזה בלי לדעת את התוצאה שלו, ענף האופניים ספג אובדן כבד ומטלטל עם המוות של גיא תימור, סגן אלוף ישראל, ילד מדהים ומיוחד בן 21 עם נשמה של ספורטאי למופת.
על כך נוסף המצב העגום של המדינה, שהיה חלק מהקמפיין שלי כל הזמן אבל עכשיו הרגשתי אותו בלייב כל יום בארץ.
ביום שישי ה-21.6 קיבלתי את ההודעה הרשמית שלא נכנסתי לרשימה לאולימפיאדה. ידעתי כבר כמה ימים לפני שזה כנראה יהיה המצב והיה לי זמן לעכל אבל חיכינו למסמך הסופי ביום שישי.
כל הזמן הזה עד התשובה הרשמית, צריך להחזיק המון מורכבות ורבדים. צריך להאמין שזה יקרה ולדמיין את זה כי מחשבה יוצרת מציאות, וצריך להיות מוכן לתשובה שלילית כדי לא לתלות תקוות שווא ולהתפרק בסוף. צריך להמשיך להתאמן ולתכנן כאילו יש אולימפיאדה כדי להיות מוכנה הכי טוב שאפשר, להזמין מלון וטיסות עם אפשרות ביטול למחנה אימונים בגובה ולדעת שיש מצב שאני לא אגיע אליו. לצפות ולהתרגש מצד אחד ולהבין שאולי זה לא יקרה מצד שני.
ברגע שהודיעו לי, מעבר לבאסה, הייתה הקלה. כי לפחות עכשיו כשיודעים אפשר להתקדם, לתכנן משהו אחר, לעבור הלאה.
ובאמת, ההלאה שלי נראה מרגש (כמעט) לא פחות.
אחרי המון התלבטויות ומחשבות והתייעצויות, החלטתי לסיים כאן את העונה שלי.
ההחלטה הגיעה מתוך רצון להמשיך להיות רוכבת מקצוענית גם בשנים הבאות, וההבנה הפנימית שאם אני מושכת את העונה עכשיו עוד כמה חודשים אני אפתח טינה לאופניים ויימאס לי מהם.
מאז השביעי לאוקטובר התקשיתי מאוד להמשיך להתאמן ובמיוחד להתחרות ולהיות בחו"ל. מה שהצליח להחזיק אותי כל העונה זאת העובדה שזאת שנה אולימפית והייתי כל הזמן בתוך המשחק על הכרטיס האולימפי. זה בעצם נתן מענה למצב הישרדותי בו אני משכנעת את עצמי ומדרבנת את עצמי בעזרת מוטיבציה חיצונית – כרטיס אולימפי. ולא מתוך המוטיבציה הפנימית שתמיד בערה בי – להשתפר, לרכוב מהר ולהרגיש טוב על האופניים. זה יצר מצב שברגע שהמוטיבציה החיצונית הזאת הסתיימה עם התשובה השלילית, לא מצאתי את הדרייב הפנימי שתמיד היה לי.
אני לא חושבת שהוא נעלם לתמיד, הוא חלק מהותי ממי שאני כבנאדם וכרוכבת, תמיד היה. אני חושבת שהשנה הזאת כל כך שיבשה אותי מהיסוד, שאני צריכה ללכת ולמצוא את הנחות היסוד שלי מחדש, ואולי למצוא גם כמה חדשות.
כל אלו הובילו להחלטה – לצאת להגשים את טיול החלומות שלי. לסיים את העונה כבר עכשיו ולצאת לשלושה חודשים במזרח.
עם ההחלטה הזאת כמובן שיש לא מעט סיכונים – לעצור את האינרציה, ולהסתמך על האהבה שלי לספורט והדרייב הפנימי שלי להמשיך כשאני אחזור, עם הסיכון שאולי אגלה שאני בכלל לא מתגעגעת לזה או לא צריכה את זה כמו שחשבתי. מאז גיל 12 לא עבר אפילו חודש שלם שבו לא רכבתי על אופניים, אז מעניין איך הגוף יגיב אחרי 3 חודשים.
אבל כל אלו לא משנים, כי השורה התחתונה היא ש:
- מגיע לי חופש, ומגיע לי להגשים חלומות גם אם הם לא על האופניים
- ההבנה שזה מה שיאפשר לי להמשיך בלב שלם יותר ולהיות בנאדם ורוכבת טובה יותר לשנים הבאות
אני מקווה ומייחלת שהקמפיין הבא יראה אחרת. מבחינת תוצאה – מן הסתם, אבל לא פחות גם מבחינת התנהלות מצד כל הגופים. אני יודעת שעשיתי כל מה שיכולתי, ואני גם יודעת עכשיו הרבה יותר ממה שידעתי לפני הקמפיין ואני בטוחה שזה ישנה את פני הקמפיין הבא.
עד אז – אני בחופש, אמיתי.
תודה לכם הקוראים, תודה לתומכים והמלווים ולכל מי שלוקח חלק במסע.
שלכם, נעמה.
Facebook
Telegram
WhatsApp