כתבה: נעמה נוימן צילומים: אוסף אישי
שבוע שעבר הסתיים קמפיין של שנתיים ובלוק אחרון קיצוני של 10 סופ"שים רצופים עם 12 תחרויות שכלל טיסות לאירופה, לברזיל, נסיעות ארוכות, גם לבד, גם עם הנבחרת ועם הקבוצה.
לאוהבי המספרים, בבלוק הזה עברתי בחודשיים את ה-40 שעות טיסה, מעל 50 שעות נסיעה (סופרת רק נסיעות ארוכות, ורובן בנהיגה), שלא נדבר על הזמנים המתים בשדות תעופה, עברתי מעל 8 שפות, תרבויות, אוכל, שינויי מזג אוויר קיצוניים וג'ט לג.
כל זה בשביל משהו כמו 16 שעות של תחרויות… לפעמים נשמע לי הזוי מה שאנחנו עושים בשביל זה.
אבל כל זה משרת מטרה וחלום ותשוקה ובואו, יש הרבה כיף וחופש ויתרונות באורח חיים התובעני הזה. אמנם צריך להיות קצת הרבה משוגע בשביל לעשות את זה ולהצליח להנות מזה, אבל אם זה מתאים לכם ואתם אוהבים את זה, יש בזה הרבה טוב.
וכל זה, עם כל המתח והלחץ והעומס והעייפות והנסיעות והרגעים הקשים, יותר קל מלשבת לחכות.
קשה לי לכתוב כתבה לפני שאני יודעת אם יש כרטיס אולימפי היסטורי או לא, ושקלתי להגיד לאריק "בוא נחכה עד שאדע". כי אני לא יודעת מה אני חושבת על המצב, אני לא כל כך יודעת מה להרגיש עדיין, זה איזה רגע מוזר של וואקום. הבלוק הזה היה כל כך משימתי, כל כך דינמי, כל כך תובעני. ועכשיו זהו, ממש סיימתי את שלי, אין לי יותר מה לעשות.
אני יודעת שעשיתי כל מה שיכולתי, ומעבר למה שחשבתי שיכולתי, ואני גאה מאוד בדרך שעשיתי מכל הבחינות. אבל אני עוד לא יודעת אם זה היה מספיק לאולימפיאדה.
דמיינתי הרבה זמן איך תיראה שנה אולימפית עבורי, ושום דבר השנה לא היה חלק ממה שדמיינתי. גם לא חשבתי שזה יהיה כל כך צמוד כל כך הרבה זמן. וזה נגמר בהפרש של כל כך מעט נקודות שזה פשוט מורט עצבים וזה היה ככה כבר כמה חודשים. כמה חודשים שכל נקודה קובעת ויש משמעות לכל תחרות שאני עושה או לא עושה. אין מקום לימים לא טובים. שנה אולימפית ואף אחד לא בא לשחק.
שיטת הניקוד- אולימפיאדת המתמטיקה, הכרעה בשנייה האחרונה.
המצב הנוכחי קצת מורכב. המטרה הייתה להיכנס ל20 הראשונות בדירוג ולהבטיח כרטיס, במטרה הזאת נכשלתי. הבלגית הייתה יותר טובה ממני כמעט לאורך כל הקמפיין והבטיחה את הכרטיס שלה, הכרטיס האחרון שמקבלים מהדירוג. ישראל סיימה מקום אחד אחריה, "הבאה בדירוג". איך זה עוזר? חלוקת הכרטיסים למדינות היא מסובכת ומורכבת מהמון "תתי סעיפים". למשל יש חלוקה של שלושה כרטיסים לאלופות יבשת, ארבעה כרטיסים מאליפות עולם של שנה שעברה, ויש עוד כרטיס "ווילד קארד" למדינות קטנות שהספורט לא מפותח בהן. כמובן שישראל לא זכאית לכרטיס הזה, אנחנו לא עד כדי כך נכשלים, אבל מצד שני, המדינות שכן זכאיות, מחויבות להראות רמה בענף על מנת לקבל את הכרטיס. מה הקאץ'? אין הגדרה ברורה לרמה שהן צריכות להראות. וועדה בוועד האולימפי הבינלאומי ביחד עם איגוד האופניים הבינלאומי מגיעים להחלטה למי לתת את הכרטיס, ואם בכלל לתת הכרטיס לאחת המדינות האלה, או לסחבקית – "הבאה בדירוג".
לכן ייקח משהו כמו שלושה שבועות עד שאדע סופית, ואין לי אפילו מושג להגיד לכם מה הסיכויים וכמה הם לטובתי או נגדי. רגע מוזר כזה, של וואקום.
זמן טוב להוריד רגל מהגז, לעשות איזה ריסטארט, לחזור הביתה ולנשום. כי למרות שזה לא כיף לשבת ולחכות, להיות בלחץ לא יזרז את התהליך. אני את שלי עשיתי. נקווה שזה היה מספיק.
עוד שבועיים אליפות ישראל, אבל לפחות לעוד כמה ימים אני בראש שקט ולא חושבת ממש קדימה. זה היה מציף ומתיש. שמחה שהצלחתי לשמור על ביצועים טובים בסך הכל לאורך התקופה ועוד יותר שמחה ששמרתי על הרוח ובשבועיים האחרונים אפילו נהניתי יותר. לא הכל עבר חלק, בעיקר לא מנטלית, אבל גם נתתי לעצמי להפתיע את עצמי לטובה ולגלות כוחות חדשים כל פעם. לא חושבת שאי פעם דחפתי את עצמי ככה לקצה. זו חוויה מעניינת, כל פעם מחדש. היו רגעים שחשבתי "זהו, יש גבול, אני לא אוהבת את זה *עד כדי כך*. זה לא שווה את זה". ואז גיליתי שכן. אני כן אוהבת את זה מספיק בשביל כל זה. בחיי ספורטאי יש אינספור ויתורים והקרבות. אבל זה מעולם לא הרגיש לי ככאלה. עד הבלוק האחרון. הבלוק האחרון הרגיש לי לראשונה כהקרבה. רציתי להיות בארץ, רציתי לעשות דברים אחרים, רציתי לא להיות לבד בפעם הראשונה בחיים. אבל אז מצאתי עוד סיבה, ועוד כוחות, ועוד רגע של הנאה והתרגשות ממה שאני עושה. היו הרבה דילוגים בין שני המצבים ובין כל מה שביניהם. אבל זה שווה את זה. זה שווה לתת לעצמי סיכוי אמיתי. זה שווה לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי. כנראה שזה חלק מהשיגעון שצריך בשביל באמת לאהוב את זה עד הסוף ללא תנאים.
Facebook
Telegram
WhatsApp