שקמה גראבל 2025 – 75 ק״מ של רוח, חום ועדיין שווה כל רגע- שלומית בן איש מסכמת

רכבה וכתבה: שלומית בן איש צילומים: תומר פדר, עופר עברי, דובי בליט

24/11/2025

הערב שלפני – המחנה, המנגל והחבורה שמחזיקה את הענף חי

שקמה גראבל 2025 בחסות Orbea היא המהדורה השניה של שקמה גראבל, והאירוע החמישי של סדרת הגראבל הישראלית. כמי שהשתתפה בכל המהדורות עד כה, אני מחשיבה את עצמי כבעלת ניסיון השולטת ברזי אירועי הסדרה ובעיקר בסצינה שלצידה… לכן גם הפעם הגענו לשקמה ערב לפני, כבר על אנרגיות של פרה-זינוק. פרשנו אוהל במתחם הקמפינג שהוקצה למשתתפים בכפר התחרות, זרקנו מז״שים, שק״שים, ויצאנו להגיד שלום, להירשם ולקחת את מספר המשתתף בעמדת האיגוד. הכל כבר עמד מוכן למחר, כשבמרכז המתחם בלט המחנה המדוגם של עמותת ברטלי – נוער בתנועה. מרגש לראות איך הנוכחות שלהם רק גדלה מאירוע לאירוע של סדרת הגראבל הישראלית — גם במספר הרוכבים וגם בעומק המעורבות.

הייחודיות של האירוע הזה הוא בערב של לפני: שולחן ארוך וערוך, מנגל עם צוות מנגליסטים שמבין בבשר, קערות ומגשים של תוספות וסלטים, ארגז בירות שוחות בקרח וגם פינוקי אלכוהול חזק וטוב שעוזר להחליק את הכל בגרון.
ובתוך הכל נמצאת החבורה הוותיקה של ענף האופניים: אלו שמכירים כל אירוע, כל שביל, כל אנקדוטה וכל צ'יזבט מהימים הראשונים של ענף הרכיבה בארץ. לתרום לארוחה, לשבת איתם, לשמוע סיפורים וחוויות- זה החלק שמרכיב את מהות הקהילה הזאת.

יצאתי עם בטן מפוצצת וראש סחרחר – איך לעזאזל אני מזנקת מחר? ותכלס… למה לי? חחח

בוקר של זינוק – אקלקטיות, רעש ומתח באוויר

מחמש בבוקר האתר מתעורר לחיים: רכבי ניהול נכנסים, קפה שחור בפינג'אנים וקריאות שלום שלום לכל הפרצופי המוכרים. שערי הזינוק עומדים מוכנים, עמדת הרישום פעילה, והמתחם מתמלא כמו ים.

כבר כתבתי על זה בעבר, אבל שוב מתלהבת שמה שאני הכי אוהבת בגראבל זו האקלקטיות האנושית:
רוכבי גראבל על שלדות קרבון דקיקות*, רוכבי הרים עם שיכוך מלא, אופניים חשמליים, נוער רועש. חולצות מועדון, חולצות ממותגות או חולצות מאתר סיני ידוע ב 10$. הכל הולך.
*(החבורה אריק- צח- נימי הצליחו להרים את הענף ולהביא אותו לפופולריות גם בקרב יבואניות האופניים שהחלו לאחרונה להציג דגמים שונים ואטרקטיביים של אופני גראבל)

המסלול – רוח, חום, ונופי גלויות מנחמות במקצת

זינקתי למקצה הארוך: 75 ק״מ ו־950 מ׳ טיפוס. כבר מההתחלה היה חם בטירוף, ורוחות הפנים נתנו בראש. מוזר.. אבל על אף שהמסלול מעגלי נדמה שתמיד אני מוצאת את עצמי מול הרוח. משהו התפספס לי בשיעורי המטאורולוגיה בתיכון.

נזכרתי איך ערב לפני נימי סיפר בהרמת הכוסית המסורתית (הראשונה…) שאחרי ביטול אליפות הארץ בדקה ה־90, הצוות המארגן חווה נפילת אנרגיה קשה ולכן ההרגשה היא שהאירוע הנוכחי הוא הוא “אירוע תקומה”.
תכלס בשטח זה הרגיש הרבה יותר כמו מלחמת התשה.
ועם זאת, המסלול מצוייר כמו גלויה ישראלית: שדות ירוקים, מרבדי צהוב מדברי, שבילים פתוחים עד קו האופק. הכול פתוח. מרימה את המבט ורואה רחוק רחוק, כולל את הרוכבים מלפני כנקודות קטנות באופק: תזכורת שזה מסלול שטוח, ושום דבר לא מסתיר את הרוח. קשוח!!

לרכוב לבד – לא אסטרטגי, לא יעיל, לא כיף

אני רוכבת לא אסטרטגית בעליל. בתחרויות זוגות אני פורחת — מישהו אומר לי מתי לאכול, מתי ללחוץ, ואני סופר ממושמעת. במרדפים אני בשיא. איך תומר פרידמן (מאמן הקבוצה שלי) אומר? "שלומית מתיישבת מאחר מישהו, נוגסת – לא משחררת". אבל לבד? זה כבר עולם אחר.

וככה זה נראה במבט פולני (ולא אופייני):
• רכיבה ארוכה לבד מול הרוח
• כמה נפילות אנרגיה בגלל תזמון לקוי של תוספי מזון
• פנצ׳ר אחד
• פעמיים התברברות עקב ניווט שגוי
• אפס שיתוף פעולה עם רוכב כלשהו

אולי לא המקום לציין, אבל חייבת להעיר על האגו הגברי בשטח: רוכבים תשושים המתמלאים אנרגיות ופורצים ברגע שאישה מגיעה אליהם ומציעה לעבוד יחד. ניחא לצאת מנקודת הנחה שהם פשוט יותר חזקים, אבל כשאני עוקפת אותם שוב ושוב לאורך המסלול, זה פחות אמין…

אופני הגראבל לא סלחנים, מרגישים כל אבן והירידות מאתגרות במיוחד עם גלגלים צרים ושלדה קשיחה. פלאטון של אופני הרים עם שיכוך מלא עוקף אותי בדהרה. "“שלומית! תפתחי בולמים – יהיה לך יותר קל!” צועק לי אילן אידלסון, מוביל הפלאטון. הלוואי … חושבת לעצמי

בקילומטר 60 ומשהו, אחרי ירידות אינסופיות, הגיעו התכווצויות שרירים שלא הכרתי. החום התיש את כולם בצד הדרך, אני קולטת רוכבים כואבים, מתמתחים ושולפים כדורי מלח, משקה איזוטוני או כל מזור אחר לסיוע.
קרן צנזור עקפה אותי תוך שאלה: “את צריכה ג’ל?” עניתי: “אני צריכה פילאטיס.”

הגעתי לקו הסיום עם גוף שבור וחיוך ענק.