כתב: אלעד שפנאוף | פתיח ועריכה: Bike.co.il | צילומים: הפקה
יש לא מעט רוכבים ישראלים מהירים, ויש גם כאלה שמסוגלים להתחרות ברמות הגבוהות בעולם, אבל מעטים באמת מצליחים להפוך לחלק מהסצנה הבינלאומית של האנדורו העולמי. אלעד שפנאוף הוא אחד מהם. רוכב נבחרת ישראל באנדורו, מתחרה קבוע בסבב ה־EDR העולמי ואחד מרוכבי האנדורו המרשימים שצמחו כאן בשנים האחרונות. מי שהחל את דרכו כרוכב צעיר במועדון All Ride עם כישרון יוצא דופן, הפך בתוך זמן קצר לרוכב מקצועי שחי רוב השנה באירופה, ומתמודד כתף אל כתף מול שמות מהטופ העולמי במסלולים הקשוחים ביותר ביבשת.
בסוף השבוע האחרון מצא את עצמו שפנאוף בשווייץ, באירוע מיוחד ולא שגרתי בשם Aletsch Enduro Invitational – תחרות מוזמנים קטנה וייחודית שנולדה מתוך הרצון להחזיר קצת מהנשמה, הקהילה והאותנטיות לענף האנדורו שהפך להיות מפלצת בשנים האחרונות. על רקע פסגות מושלגות, מסלולים אלפיניים וטופ רוכבים עולמי, האירוע הזה הצליח לייצר בדיוק את מה שחסר לפעמים באנדורו המודרני: אווירה של רכיבה עם חברים, רק עם לחץ של גביע עולם.
מכאן, אלעד לוקח אותנו אל תוך סוף שבוע שנע בין שלג, לחץ, התרסקויות, חברויות ותחושה ברורה אחת- עונת ה EDR כבר ממש מעבר לפינה.
סוף שבוע שמרגיש כמו מחנה אימונים של גביע עולם
בסוף השבוע האחרון התקיימה בסמוך לקרחון אלטש בשווייץ תחרות מיוחדת שמטרתה הייתה לתת לרוכבים אימון משמעותי לקראת פתיחת העונה, לחשוף עוד אנשים לענף האנדורו ולקדם את הספורט, הרוכבים והאזור עצמו בצורה הכי טובה שאפשר.
את האירוע הובילו שני אנשים מדהימים בעזרת צוות קטן של מתנדבים ואנשים שחיים את הענף: מקס וויליס – מארגן תחרויות מקומי שחי, נושם ורוצה לראות את האנדורו מתפתח, וג’יימי ריד – מאמן של לא מעט מרוכבי האנדורו המובילים בעולם, שגם לו חשוב לשמור על הקהילה הזאת בדיוק כמו שהיא: תחרותית, מאתגרת, אבל גם מאוד חברית ומחוברת לעצמה.
אזור אלטש (Aletsch Arena), בו התקיימה התחרות, נחשב לאחד מיעדי רכיבת האנדורו המרשימים בשווייץ ובאירופה בכלל. מדובר ברשת שבילים אלפינית עצומה המקיפה את קרחון אלטש – הקרחון הגדול ביותר באלפים — עם שילוב של ירידות טבעיות ארוכות, תנאי שטח משתנים, גבהים קיצוניים ונוף שקשה להסביר במילים. לא במקרה האזור אירח בשנים האחרונות גם אירועי אנדורו ברמה העולמית, כולל תחרויות במסגרת הסבב הבינלאומי של הענף, והוא ממשיך לבסס את עצמו כאחד המקומות המסקרנים ביותר לרוכבי גרביטי באירופה.
לתחרות שמבוססת על סלוטים מוזמנים בלבד, הוזמנו מספר מצומצם של רוכבים מהטופ של הסבב העולמי, ולשמחתי נבחרתי להיות אחד מהם. כבר מהרגע הראשון היה ברור שזה לא עוד אירוע רגיל. ביום שישי התקיים מפגש רוכבים קטן ואינטימי, עם הסברים על מבנה התחרות, חלוקת מספרים, היכרות עם כולם, קצת קפה, קצת בירה והמון שיחות מסביב לאופניים ולעונה הקרובה.
מינוס מעלה, שלג בכל מקום ואווירה שקשה להסביר
בשבת יצאנו ליום האימונים. קמנו ב־6:00 בבוקר כדי להתחיל לרכב ב־7:30, כשבחוץ מינוס מעלה, שלג בכל מקום וקור קיצוני, לפחות בשבילי… השוויצרים, לעומת זאת, נראו די רגועים מכל הסיפור.
כבר מהרגע הראשון האווירה הייתה פשוט מדהימה. עברנו על כל הסטייג'ים של התחרות, תרגלנו איך מתנהל יום אימונים של גביע עולם, צילמנו תוכן ומדיה תוך כדי, ובעיקר נהנינו מהרכיבה, מהנוף ומהאנשים.
אחד הדברים שהפכו את האירוע הזה לכל כך מיוחד היתה העובדה שהכול נשאר קטן ואינטימי יחסית. מעט רוכבים, מעט אנשי צוות, מעט מרשלים ומתנדבים, וכולם מתנהלים ביחד. נפגשנו בבוקר בנקודה שנקבעה מראש, וכל הרוכבים, הצלמים, המרשלים והמארגנים עברו יחד מסטייג' לסטייג'. מתאמנים, מסיימים, מצטלמים, מחכים לכולם למטה וממשיכים יחד לסטייג' הבא.
מצד אחד זה היה כיף ברמות. זה הרגיש כמו יום רכיבה עם חברים, רק עם מדידת זמנים, לחץ של תחרות והמון מצלמות. מצד שני, זה גם יצר לא מעט עיכובים וימים מאוד ארוכים. אבל איכשהו, דווקא זה היה חלק גדול מהקסם של האירוע.
מבחן אמיתי לקראת פתיחת העונה
הפורמט היה שונה מתחרות רגילה- מספר 1 מזנק ראשון, כלומר הרוכבים המהירים יוצאים ראשונים ולא אחרונים כמו בדרך כלל. אני הייתי מספר 5.
מבחינתי, וגם מבחינת שאר הרוכבים, ההתייחסות לתחרות הייתה בדיוק כמו לתחרות גביע עולם. זאת הייתה הזדמנות אמיתית לבדוק איך ההכנות בחורף השפיעו, איך הגוף מרגיש, איך האופניים עובדים, ואיך אני מתנהל עם כל מה שמסביב- שינה, אוכל, חימום, לחץ והתמודדות מנטלית.
בבוקר התחרות כבר היה ממש “חם”- התעוררנו ל־2 מעלות… לסטייג' הראשון עלינו בגונדולה לגובה של בערך 2,400 מטר, בלי שום רכיבה שתאפשר להתחמם בדרך. זה הדגיש אפילו יותר עד כמה חימום נכון הוא קריטי כדי להצליח לתת תוצאה טובה מהרגע הראשון.
את הסטייג' הראשון סיימתי במקום הרביעי, ומשם המשכנו לעוד שעות ארוכות של תחרות. היו לי סטייג'ים טובים מאוד. הרגשתי חזק, הצלחתי ללחוץ כשצריך, להתחמם נכון לפני כל זינוק, לאכול טוב, לשמור על קצב יציב ובעיקר ליהנות מהרכיבה.
כשהלחץ של הטופ מתחיל להיכנס
לפני הסטייג' האחרון הייתה לנו הפסקה של 20 דקות, Tech Zone, אקט שגרתי ומקובל בכל תחרות- זמן לאכול משהו, לבדוק ציוד, להירגע קצת ולהתכונן לסיום. באותן דקות הסתכלתי על התוצאות וראיתי שאני במקום השלישי, קרוב מאוד למקומות הראשון והשני ובפער קטן אפילו יותר מהרוכבים שמאחוריי.
עליתי לסטייג' האחרון בתחושה שאני כבר מספיק מנוסה כדי להתמודד עם הלחץ הזה. שאני יודע להיות מחושב ושקול כשצריך. ואז התרסקתי שלוש פעמים.
בדיעבד, אני לוקח מזה המון. אני דווקא שמח שזה קרה בתחרות כזאת — במקום שמאפשר ללמוד ולהבין מה קורה לי כשאני באמת נלחם על מקום גבוה מול רוכבי טופ עולמיים. להבין איך לחץ כזה משפיע עליי, ואיך אני רוצה להתמודד איתו בעתיד.
בסופו של דבר סיימתי במקום השישי, בפער של 40 שניות מהמקום הראשון, אחרי בערך 25 דקות מצטברות של ירידה.
הרבה מעבר לעוד תחרות
זה היה אירוע מדהים. כזה שמצליח להזכיר למה אנשים התאהבו באנדורו מלכתחילה. פחות הפקה מנופחת, פחות רעש מסביב ויותר רכיבה, קהילה ואנשים שחיים את הספורט הזה באמת.
האירוע הזה הצליח לחבר בין רוכבים, לייצר המון תוכן ומדיה לענף, ובעיקר לתת תחושה שיש עדיין מקום לאנדורו שהוא גם מקצועני וגם אנושי. אני באמת מקווה שזה ימשיך לגדול, שיהיו עוד אירועים כאלה ושהענף ימשיך להתפתח לכיוון שמגיע לו להיות בו.
ומבחינתי, עכשיו נשארו ההכנות האחרונות לקראת פתיחת סבב ה־EDR בעוד שבוע וחצי בלודנוויל שבצרפת. אני מגיע עם הרבה מוטיבציה, תחושה טובה מהתקופה האחרונה ובעיקר רעב גדול להמשיך להתקדם.
העונה עוד לא התחילה באמת- אבל סוף השבוע הזה לגמרי הרגיש כמו יריית הפתיחה שלה.
תודה לסיום
בהזדמנות זאת הייתי רוצה להודות למספר גופים ואנשים שתומכים בי ועוזרים לי להתמיד, להתקדם ולהמשיך לרדוף אחרי החלום בספורט הזה: מוטוליין ישראל, Fox Racing, פודיום, DAA ספורט וטכנולוגיה, מועדון All Ride, ולמעל הכול — למשפחת שפנאוף האדירים, שתמיד שם לאורך כל הדרך.
Facebook
Telegram
WhatsApp