מרוצי גראבל ארוכים הפכו בשנים האחרונות לאחד האתגרים המסקרנים והקשים בעולם האופניים. תחרויות אלה, המשלבות רכיבת כביש למרחקים ארוכים עם קטעי שטח טכניים ומאתגרים, מושכות אליהן רוכבים מכל העולם המחפשים את גבולות היכולת הפיזית והמנטלית שלהם. בין מרוצי הגראבל הבולטים ניתן למצוא את Unbound האמריקאי ואת Traka הספרדי, כל אחד עם האופי והאתגרים הייחודיים לו.
תחרות ה-Traka, המתקיימת באזור גירונה שבקטלוניה, ספרד, ידועה בנופיה עוצרי הנשימה ובמסלולים המגוונים והתובעניים שלה. זהו אירוע המושך אליו רוכבים מרחבי העולם, המבקשים לבחון את עצמם על פני מרחקים שונים, החל מ-100 ק"מ ועד למקצה האתגרי של 560 ק"מ.
בתוך עולם זה של מרוצי הגראבל האתגריים, אנו פוגשים בפעם השניה את אלכס ליפניצקי, רוכב אופניים נחוש בן 44, נשוי ואב לארבעה מקרית גת. אלכס, מנהל מעבדת פיתוח ב-VPG ומכור לאופניים, עבר מספר סגנונות רכיבה עד שמצא את ייעודו בעולם הגראבל ההרפתקני. לאחר שהיה הישראלי הראשון שהשתתף במרוץ Unbound היוקרתי בקנזס, החליט אלכס להציב לעצמו מטרות שאפתניות יותר בתחרויות גראבל נוספות. הבאה בתור הייתה תחרות ה-Traka בספרד.
Traka 360 2025
חווה וכתב: אלכס ליפניצקי צילומים: אוסף אישי, @thetraka הפקה, @photographer
מי שמכיר אותי יודע שעברתי מספר סגנונות רכיבת אופניים שונים, עד שגיליתי את עולם הגראבל. ציורי משהו, בהתחשב שאני כותב מספרד, ממנה יצאו מגלי עולמות וארצות חדשות. כאמור, גראבל הוא השילוב של רכיבות ארוכות כמו רכיבת כביש, וכן רכיבת שטח, לעתים טכנית, כולל סינגלים.
בשנה שעברה הייתי הישראלי הראשון שהגיע למדינת קנזס ולקח חלק בתחרות הגראבל היוקרתית Unbound. את החוויות מהתחרות שיתפתי כאן. אז רכבתי 200 מייל (כ-325 ק"מ). סיימתי את המקצה ב-15 שעות ו-20 דקות של רכיבה רצופה. בשבילי זה עלה על כל צפייה אפשרית, בהתחשב בכל המכשולים והתקלות בדרך. כבר אז התחלתי להשתעשע ברעיון של השתתפות בתחרויות נוספות בסגנון דומה.
אז גם נפלה ההחלטה כי בניגוד ל-Unbound, שבה השתתפתי בעיקר עבור החוויה והמטרה הייתה קודם כל להגיע לקו הסיום, רצוי על אופניים ועם כל הגפיים מחוברות אליי, כאן יוצבו מטרות והציפיות תהיינה מוגדרות יותר.
תחרות ה-Traka מתקיימת בגירונה, ספרד, כ-120 ק"מ מברצלונה. בניגוד ל-Unbound, אין הגרלה להשתתפות והרישום חופשי. יש מגוון מסלולים שניתן לקחת בהם חלק בתחרות: 100 ק"מ, 200 ק"מ ו-360 ק"מ. כמו כן, מקצה The Traka Adventure באורך 560 ק"מ. מה שמנע ממני את ההחלטה החפוזה להירשם ל-560 ק"מ (בדיעבד טוב שכך) זה תנאי מקדים של השתתפות במקצה 360 ק"מ קודם לכן.
אז כמובן נרשמתי להבא בתור, 360 ק"מ. שכנעתי את אשתי לנסוע איתי לספרד, תחת סיפור כיסוי שנחגוג את יום ההולדת שלה שם. ולא משנה שסיימתי את הרכיבה עמוק לתוך יום ההולדת שלה והייתי עסוק בהתאוששות מהתחרות באותו היום. כנראה אצטרך למצוא איך לפצות אותה בעתיד. אני לא פוסל שזה יהיה תוך נסיעה לתחרות נוספת.
תחרות ה-Traka בג'ירונה היא אחת מחוויות הגראבל המרשימות ביותר שאפשר לבקש. האווירה שם מחשמלת – עיר יפהפייה שמקבלת בחום רוכבים מכל העולם, עם שילוב מושלם בין טבע פראי ותרבות רכיבה חזקה. בכל פינת העיר רבבות רוכבי אופניים, חלקם הגיעו לצורך התחרות וחלק אחר מנצל את תרבות האופניים של העיר כדי לטייל בה. משתתפים הגיעו מכל חלקי היבשת, רבים על גבי רכבים פרטיים, קראוונים ורכבים עם אוהלים על הגגות.
בניגוד לתרבות האמריקאית, בה אירוע ה-Unbound הפך לסוג של יריד בעיירה מנומנמת, עם הפנינג מושקע גם עבור רוכבי האופניים והמלווים שלהם, במקרה זה האירוע היה צנוע במספר מונים. הוא התמקד בעיקר במספר מקצי אימון, דוכנים של חברות תומכות בתחרות ומוכרות את הציוד שלהן. היה גם דוכן הרשמה ובדיקת אופניים לפני התחרות, כדי לוודא את תקינותם וכי הם עומדים בסטנדרטים של התחרות.
ההכנה לתחרות
אחרי ה-Unbound, כאמור, הצבתי לעצמי כמה מטרות:
- הגדלת מהירות ממוצעת ברכיבות מסוג זה.
- עמידות גבוהה יותר של הגוף לעייפות מתמשכת.
- שיפור כישורי רכיבה בקבוצות ובפלטונים, מה שהיה בולט בחסרונו בתחרות הקודמת.
- שיפור רכיבה טכנית בשטח.
- שיפור יכולת התמודדות עם עליות חדות וארוכות יותר.
כדי להשיג מטרות אלו, הגעתי למסקנה שאצטרך ליווי מקצועי. הצטרפתי למועדון IGP, הנחשב לחזק ביותר בישראל בתחרויות כביש. זכיתי לליווי אישי ומקצועי של מאמן המועדון, צחי בויגן, אשר בנה לי תוכנית אימונים ייעודית. המטרות והיעדים שהוגדרו על ידו היו גבוהים, אבל הצלחתי לעמוד בהם. ואכן, היה שיפור ניכר ביכולת הרכיבה שלי בפלטון בזכותו.
במקביל, המשכתי באימונים כמעט יומיומיים עם מועדון 443, המתמקד בעיקר ברכיבות שטח, וחבריו תומכים בי לאורך כל הדרך, גם בתחרויות בארץ ובחו"ל, ומצטרפים לתחרויות גראבל יחד איתי, כמובן תוך בדיחות אין סופיות על התחום הזה ועליי.
התחלתי להשתתף בתחרויות ליגה בארץ בתחום XCO ובתחרויות כביש קריטריום (רמה 3), וזכיתי לעמוד על הפודיומים מספר פעמים בתחרויות אלו.
במקביל, המשכתי בתרגילי כוח וחיזוק שרירי הליבה, מה שאפשר לי להחזיק מעמד בתחרויות ממושכות. בדומה לתחרויות קודמות, ידעתי כי בכדי להתמיד במאמץ ממושך אני זקוק לכ-300 קלוריות מדי שעה. המשמעות היא כמות גדולה של ג'לים ונוזלים, ומקום אחסון ומשקל שאצטרך לסחוב עליי.
יאמר לזכותם של מארגני התחרות הזו, שלאורך כל המסלול היו 3 פידזונס, מאורגנים בשלמות עם גישה חופשית למים ואוכל. כך שבדיעבד יכולתי להעמיס פחות צידה לדרך. יש להדגיש כי כל פריט שקיבלתי סומן במספר שלי, כך שאם יימצא משהו זרוק לאורך המסלול, יוכלו למצוא את הבעלים, והוא יהיה כפוף לקנס.
עדיין, ההעדפה שלי היא Self Support, שמאפשר קיצור זמן השהייה בנקודות ההתארגנות וקיצור זמן ברוטו ברכיבה. ככלל, שאפתי להשוות את זמן הברוטו לנטו של הרכיבה ככל האפשר. בתחרות הזו הפער עמד על 45 דקות. הציוד שהבאתי איתי כלל 4 ליטר שתייה איזוטונית: 2 ליטר בשלוקר על הגב שני בקבוקים על השלדה, שהיו אמורים להספיק ל-135 הק"מ הראשונים עד לנקודת ההתרעננות. בתוך תיק על השלדה היו כ-40 ג'לים גדולים.
מבחינת הביגוד, חייבים להגיע מוכנים לתנאי מזג אוויר משתנים. את הבוקר התחלנו בתוך ערפל כבד, עם טמפרטורות של כ-9 מעלות. בהמשך, וכפועל יוצא של תוואי המסלול, היו מקטעים בהם היה חם ומקטעים בהם ירד גשם זלעפות.
מהלך התחרות
הזינוק חולק לפי בוקסים ולפי המספר של כל מתחרה. בבוקס של המקצוענים היו כ-200 איש, ובכל אחד מהנותרים בין 200 ל-250. אני הוזנקתי עם הבוקס השני. הזינוק היה ב-6:10 בבוקר, עדיין בשעות חשיכה. מהר מאוד מתחילת התחרות יצאנו מתחומי העיר ונכנסנו לשטח, שם התחיל הטיפוס. כמו בכל תחרויות בסדר גודל כזה, יש שטף אדרנלין מטורף. חלק לא מבוטל מהמתחרים התחילו בקצב גבוה מאוד עם השקעת אנרגיה מרובה, אמנם מדובר במצב טבעי של המתחרים, אבל בתחרות ארוכה כמו זו, חשוב מאוד לא להיגרר לתוך המרוץ מיד ולשמור כוחות. יתרה מזאת, גם בתדריך לתחרות מדגישים עובדה זו.
אחרי עלייה ממושכת, התחילה ירידה טכנית וארוכה לא פחות. זה השלב שבו התחילו המתחרים לאבד את אחיזתם ולהתרסק. עדיין מדובר בשלבים התחלתיים של התחרות, ונראה כי אף מתחרה לא מוותר לאחר מכן. חשוב להכיר את המגבלות הטכניות ולרדת את המקטעים בבטחה.
אחרי קטע זה הגענו לאזור העמק, שדות מרושתים בדרכים חקלאיות ותוואי שבילים המזכירים את השבילים בישראל, כמו לדוגמה בשטחי אש של אזור לכיש. שבילים עם חריצים עמוקים מרובים, שלוליות וכלים חקלאיים חוצים. שם נצמדתי לאחת הרכבות של המתחרים והמשכתי איתם עד לתחנת הרענון הראשונה. המשתתפים ברכבת עבדו בשיתוף פעולה, עם החלפות ושמירה על קצב טוב. בין לבין היתה נשירה של אנשים. המסלול היה מאוד מפותל, ובדומה לכל תחרות קריטריום, אחרי כל פנייה הפלטון מתארך ואז חייבים להגביר את הקצב ולעבור לספרינט כדי לסגור את הפער ולהישאר בדבוקה. מאוד מאתגר, אבל כמו בציטוט של צחי בויגן: "לא משנה מה, לא נשארים לבד מול הרוח".
טיפוסים גדולים ותנאי מזג אוויר משתנים
אחרי תחנת רענון הראשונה המשכנו לאזור הררי נוסף, שם בעצם התחילו הטיפוסים הגדולים. שם כל אחד רכב לבדו ובקצב שנוח לו. בקטע זה התחיל לרדת גשם והטמפרטורות צנחו. המסלול התמלא בשלוליות ובוץ, והאבנים הפכו לחלקות, מה שהקשה מאוד על הטיפוס. חלק מהשיפועים היו חדים, בין 18 ל-20 אחוז. טווח ההילוכים באופניים שלי הספיקו לצורך טיפוס זה. בסיום העלייה הזו הגענו למקטע של "הייק-א-בייק", פונים לתוך ההר המסולע ומטפסים אותו ברגל כשהאופניים על הגב. השיפוע שם הוא סביב 28 אחוז, סלעים חלקים, שהיוו אתגר גם בעלייה רגלית עם נעלי רכיבה. פה בעצם חשתי ביתרון שיש לאירופאים עליי, שרובם מתנשאים מעליי בגובה ובאורך הרגליים. היה נדמה לי שיש להם עבירות של גמל, ואני הרגשתי כאילו זוחל על גחון מעל כל סלע. הפסגה של ההר הזה התנשאה מעל ענני הגשם. חוויה ייחודית, מקום יפהפה, אבל עלייה מתישה ביותר. הירידה הייתה מאתגרת לא פחות מהעלייה. לאורך כל הירידה התנגן לי בראש: "רק לא ליפול כמו דג מת…". מצב של תשישות קיצונית, בה אין כוחות אפילו להושיט ידיים קדימה לבלום את הנפילה. כמובן שכלפי חוץ נשמעו בעיקר קללות ברוסית. עם כל זה, עבר בשלום.
בתחתית ההר היה אזור הרענון השני. שם מילאתי מחדש את תרמיל המים בשתייה איזוטונית והצטיידתי בכמה ג'לים ומעט מהאוכל שהוגש במקום. היו נקניקים, זיתים, פסטה וג'לי. אני אכלתי מעט מהנקניק, בעיקר כדי לסתור את הטעם של הג'לים שאכלתי עד אז. שם התחיל קטע מישורי ארוך. בדומה למישור הראשון, הרכיבה התבצעה ברכבות, עם אותם האתגרים של הפיתולים. הקצב היה גבוה, עשיתי מאמצים כבירים כדי להישאר בדבוקה. שם גם מזג האוויר נהיה חם.
הקילומטרים האחרונים והאתגר ההישרדות בסוף
בקילומטר ה-270 בערך, מתחילים להרגיש שהסוף מתקרב. מבינים שנשאר סך הכל 90 ק"מ. ידעתי שאני בקצב טוב, ועוד מעט זה ייגמר. בדיעבד, אלו היו כנראה 90 הק"מ הקשים של התחרות. התחלנו בעלייה ארוכה מאוד, אשר סומנה על ידי גרמין כתחרות בתוך תחרות – "מלך ההר". עלייה באזור מיוער, מדורדר ובוצי אחרי הגשם. קירות משופעים עם 18-20 אחוזים. שם לראשונה ראיתי אנשים יורדים מהאופניים והולכים ברגל. משך העלייה כ-8 ק"מ, שהרגישו כאילו נמשכים נצח. גם במקרה זה, הירידה לא נפלה מהעלייה שקדמה לה – ירידה ארוכה וטכנית. זה גם השלב בו התחילה לרדת החשיכה, הטמפרטורות ירדו והגענו למעברי מים. המעברים, יש לציין, סומנו מראש והיו בטוחים. בין אם עברנו את הנחלים ברגל או על האופניים, הבגדים והנעליים נרטבו, ותרמו עוד יותר לתחושת הקור. משם המסלול המשיך לתוך היער, ולמסלול דמוי סינגלים. הסינגלים האלה לא היו דומים למה שהכרתי מהעבר – שבילים בוציים, צמחייה גבוהה וסבוכה בצדדים. בגלל הצמחייה והעננות לא חדר אור ירח וכוכבים. בשלב הזה, כל אחד רכב בכוחות עצמו. למעשה, לא ראיתי אורות פנסים סביבי. בגלל הערפל ואדי המים מהקרקע, האור של הפנס העוצמתי לא הצליח לחדור ולספק ראות טובה. אין מה לדבר על תאורה של פנסים חלשים יותר שרוב הרוכבים השתמשו בהם. בגלל משך התחרות ומשך זמן הרכיבה בחושך, לחלק מהרוכבים נגמרה הטעינה של הפנסים והם נותרו באפלה מוחלטת. זה השלב שבו התחרות עברה שינוי והפכה להישרדות. ב-10 הק"מ הבאים אספתי בדרך מספר אנשים ללא פנסים, והם רכבו אחריי כדי לצאת בצורה בטוחה מהשטח המיוער. ביניהם הבולטת ביותר הייתה רוכבת מארה"ב בשם נינה. יצא לנו מעט לדבר, ולקראת קו הסיום היא צעקה שהצלתי את חייה, תוך כוונה מלאה בדבריה. מעבר לטעינה שנגמרה בפנסים, היו כאלה שגם הסוללה במכשיר הניווט שבקה חיים. אני, למוד ניסיון מר, הצטיידתי בסוללת גיבוי חיצונית מראש. לקראת הקילומטרים האחרונים, התברברנו בתוך היער. בשילוב עייפות וחושך כל השבילים נראו דומים זה לזה. עד שנתקלנו באחד המרשלים שכיוון אותנו לקו הסיום.
לקראת שדרת הסיום עמד קהל מריע וקיבל אותנו בתשואות ופעמוני בקר רועשים. בקו הסיום עמד כרוז, שכרז על הגעת המסיימים לקו הגמר. חציתי את קו הסיום, עצרתי אחרי כמה מטרים, ולא האמנתי שזה נגמר. עמדתי כך זמן מה, עד שבעצם ניגשו אליי ושמו מדליה על הצוואר וכיוונו לאוהל עם שתייה ואוכל. בהחלט הצלחתי להביא את הגוף והנפש שלי לקצה. חוויתי רמה חדשה של סבל הגובלת במזוכיזם. והבנתי, שכנראה כמו רבים מרוכבי אופניים, אנחנו אוהבים לסבול ואף נהנים מזה.
סיכום
התחרות הזו כללה מסלולים לא פשוטים: שבילים טכניים, עליות מאתגרות והרבה קטעים של שטח פתוח שמוציאים ממך את המיטב. הנופים – פשוט עוצרי נשימה: יערות עבותים, פסגות עם תצפיות מרהיבות ושדות רחבים שממחישים עד כמה קטלוניה יפה. זה לא רק מבחן פיזי, אלא גם מנטלי – יש קטעים שבהם הגוף רוצה לעצור, אבל הרוח מסרבת לוותר. למי שמחפש חוויה מאתגרת ומתגמלת בגראבל – זו לגמרי המלצה חמה.
תוכניות לעתיד
במהלך התקופה שקדמה לתחרות זו, הבנתי שאני רוצה לא רק להתפתח אישית אלא גם לפתח רוכבים נוספים תוך כדי חשיפתם לתחומי הרכיבה השונים. התחלתי בקורס מדריכי אופניים תחרותיים, שכעת מתקרב לסופו. כעת אני מתחיל בפיתוח קבוצה תחרותית מקומית של ילדים במועדון מרחבים בקרית גת.
עכשיו אני מתפנה מעט לנוח ולהתאושש. מצפה בעצמי לגלות לאיזו תחרות העתיד יביא אותי.
תודה לכל מי שתמך בי לאורך כל הדרך. לאשתי ומשפחתי שסובלים באיתנות את ההתמכרות שלי. כנראה שעכשיו אצטרך לחשוב איך לפצות אותה על יום ההולדת.
Facebook
Telegram
WhatsApp