טראנסאלפ 2024-מה בתפריט של אייל קצנשטיין השנה?

רכב, זיקק וכתב: אייל קצנשטיין          צילומים: Markus Greber, Thomas Weschta, Igor Schifris

---

מנה מקדימה – Antipasti

מתוך שיחה של גל, שותפי לטראנס השנה עם מתחרה הולנדי: "הי גל, נעים מאוד. אז מה, איזה פעם זאת שלך בטראנסאלפ?

ראשונה…יפה. רגע, מה? תחרות ראשונה…בטח ראשונה בחו"ל, לא?

אז בטח פעם ראשונה במרוץ שלבים…לא?!

פעם ראשונה שאתה מתחרה…בכלל ?

לא נכון !"

למעשה, גל מעולם לא רכב 7 ימים ברצף, ובטח שלא בעצימות של תחרות שטח קשוחה שחוצה את האלפים. אבל מי שרכב עם גל יודע שזה מאוד (!) כואב לנסות לעמוד בקצב שלו בעליות, ומי שדיבר איתו יודע שמדובר באדם חכם שלומד מהר (אלא אם מדובר בניווט 😉). אז בנוסף לדאגות הרגילות לפני תחרות, גם תהינו אם ואיך נסיים. אולי בגלל שזאת תקופה מטורפת בחיינו, עם דאגות הרבה יותר משמעותיות מאשר אופניים ותחביבים, היו לנו פרופורציות אחרות. או שהגבול בין אומץ לטיפשות דק מאוד…בכל מקרה, ההימור השתלם. סיימנו בריאים ואפילו במיקום לא רע יחסית לשני אנשים תחרותיים מדי. מכיוון שכאן מקטלגים לפי ממוצע הגילאים, גל המשובח ממני בשנים הכניס אותנו לקטגורית הגראנד-מאסטרס, כלומר 50-60.

Maxxis Transalp (שטח) היא תחרות שבמהלכה חוצים את הרי האלפים מצפון לדרום. המסלול אופייני לתוואי השטח וכולל המון טיפוס (ממוצע של כ 2,500 מטר אנכי ביום), בד"כ בעליות ארוכות ובתוואי נוח, שכן השיפועים הם משמעותיים הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים בארץ. הירידות בהתאם גם הן ארוכות מאוד, תלולות, ולפחות בשנתיים האחרונות, כוללות גם קטעים טכניים שיאתגרו את טובי רוכבי האנדורו. כאלה שגם כשאתה הולך ברגל, אתה מחליק ונופל (סיפורים של חבר, כמובן). אבל לא חייבים סלעים ושורשים רטובי כדי לאתגר, מספיק ירידה מאוד תלולה אפילו בקטע סלול בבטון, גם בלי חצץ. השיפוע החריף והאורך מחייבים אותך לשבת על הברקסים (כן, גם אותך רוכב דאונהיל מסוקס שכמוך) ככה שהשרירים בידיים כבר נמסים ואפילו עם דיסקים מוגדלים וארבע בוכנות, ריח הבקליט השרוף מהברקסים גורם לך להטיל ספק אם תוכל עוד לעצור… 

התחלנו באוסטריה וסיימנו באיטליה, קרוב מאוד לאגם גארדה המפורסם. התחרות נודדת ומדי יום מסיימים במקום שונה, כלומר הלוגיסטיקה דורשת לא מעט התעסקות כל יום מחדש. ברוכים הבאים לשעשועון "איזה מלון הגרלנו היום" ! האם המיטות נפרדות או שגל שוב ישלח לי ידיים בלילה? האם השירותים ביחד עם המקלחת ושעות יישרפו בהמתנה לחבר שיסיים? והיהלום שבכתר, חד הקרן של אירופה – האם יהיה מזגן? 

אבל לפני המלון, צריך לסיים מגוון מנהלות באזור הסיום: לנקות את האופניים (לפעמים במרחק כמה דקות רכיבה), לקחת את ה Day bag, לגשת לרופא אם נפצעת והכי חשוב, לאכול. הכפר המקומי מארגן ארוחה (בד"כ פסטה וכריכים) ולמזלנו, המארגנים הגרמנים הרימו מדי יום דוכן נקניקיות ובירה. גל בהיותו רגיש לגלוטן נאלץ בלית ברירה לדלג על רוב הפחמימות הלא מותאמות ולהתנחם בנקניקיות המעולות. מבחינתי החוויה הזו קשורה מאוד לאוכל, שאליו אני קשור מאוד, יהא זה שטרויזל אוסטרי (לא להתבלבל עם השטרודל), רביולי איטלקי או בשר צבי בטירול. בטח ובטח ביום שהגרמין טוען שהוצאת 5,000 קלוריות, ואפשר לדחוף גם קצת קלוריות ריקות וטעימות שעד לפני התחרות נמנעתי מהן.

הגענו כמה ימים לפני הזינוק, כך שהיה לנו זמן להתאקלם. האמת היא שמאוד קל להתרגל למזג אויר קריר, ירוק בוהק בעיניים, נקיון וסדר ואנשים רגועים. והנוף, אוי הנוף…מכל זווית שלא צילמנו זה יצא כמו גלויה, אפילו כשאנחנו בפנים! (תמונת היידי בת ההרים, הגרסה הפרסית) שלא לדבר על הניתוק היחסי מחדשות ומהמציאות ההזויה שלנו…

מתאקלמים לפני הזינוק

מתוך קבוצת העדכונים על היום שלפני הזינוק:

 יום מאתגר היום…גשם נון סטופ וקר (בשביל לבנטינים כמונו) וגרוע מכך, בתוכנית רק שעה בודדת ודי קלה… 48 שעות לזינוק והקדיחות במוח מעמיקות. הלחץ בבולם בסדר? כאב הבטן הזה זה וירוס? ההיא שהתעטשה עלי לפני יומיים היתה חולה או סתם שמחה לראות אותי?

מחר מזנקים. מה שאומר שהיום נעבור שרשרת חיול שעיקרה לקבל תיק בודד שכל הציוד שלנו (שהוא לא האופניים) יעבור מדי יום ממלון למלון. להלן ייקרא תיק ה-15, ע"ש מגבלת 15 הק"ג שלו. ובמקביל למסור את מזוודת האופניים וכל הציוד שלא נכנס לתיק ה-15. בערב יהיה תדריך, שלפי ניסיון העבר, יכלול ניסיון גרמני לשבור את השיניים באנגלית, מתובל בהומור גרמני אופייני (כלומר ממש נמוך). ואם אתה עומד קרוב למנהל התחרות, אפשר לראות הבלחות מהרשע הפרוסי הטבוע בו, לפי הניצוץ בעיניים בכל פעם שהוא מסביר על ירידה עם שורשים רטובים או דרדרת של אבנים בגודל כדורגל…(הורים יקרים, אני מגזים בתיאור לצורך האפקט הדרמטי, אין צורך לעלות על מטוס ולגונן עלינו).

עשינו סיבוב משגע, ליד סכרים שבונים (החיה בונה) הקימו בנחלים ואגמים צלולים. טעמנו טיפה משבילי ההליכה האינסופיים כאן. כמובן שהכל נקי, מתוקתק (מבלי להיות מהונדס ובנוי) ומשולט למופת. מקווה שתהנו מהתמונות, הן ככל הנראה האחרונות שלי להמשך השבוע. ממחר נגמרת הקייטנה 😈

מנה ראשונה – Primi

במשך יומיים וקצת יצא לנו לחקור את מסלול את היום הראשון בקצב נוח ולהכיר את האזור. שנה קודם לכן ההיכרות הזו הייתה קריטית כיוון שעל היום הראשון אותגרנו עם מסלול אנדורו קשוח. השנה הוא הגיע רק בסטייג' השני, אבל עדיין, מנטלית זה עוזר מאוד להכיר. הכל מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים בארץ וכפי שהרבי ז.גוטליב אמר: צריך לתת להרים ולתחרות את הכבוד הראוי. או כפי שמארגני התחרות ניסחו זאת, צניעות וענווה הן תכונות טובות להשלמת הטראנסאלפ. להלן מתוך תיאור הסטייג הראשון:

Zugspitze. The King of Germany, at 2962 meters the highest peak in the country, is a border crosser, however, as the border between Germany and Austria runs along the summit ridge the Zugspitze is the boss and inspires awe in bikers, hikers and skiers. the 2024 edition begins with a loop against this backdrop that teaches you that humility and modesty are good prerequisites for completing the Transalp.

 לכל סטייג' מקבלים את הקבצים מראש, וגרף גבהים עם תיאור סוג הקרקע והאחוז היחסי שלה בסטייג'. לדוגמא, הגרף של היום הראשון הבטיח לנו נחיתה רכה לתוך התחרות עם שלב בדרגת קושי ⅘, בלי קטעי הליכה ורק 2% בסינגל (למרות שלעיתים דרכי יער מתבררות כיותר מאתגרות מסינגל).

מתוך סיכום היום הראשון:

סיימנו אחרי 4 שעות ו5 דקות. מה שמציב אותנו במקום 9 בקטגוריית מאותגרי הראיה שכאן קוראים לה גראנדמאסטרס. הצלחתי למתן מעט את הפרסי המעופף בעליות, בירידות יש לנו עוד טיפה לשפר. אירוע חריג אחד נרשם כשישבתי ברכבת מהירה 8 ק"מ לסיום והמוביל (פולני אנטישמי) פתאום דפק ברקס שהפיל את זה שלפני ואז גם אותי. נקרע קצת עור וכמה מכות לא נעימות, אבל לא משהו שמנע מגל להעלות אותי מהר לאופניים.

בדיעבד, העור הקרוע היה הבעיה הכי מינורית. איכשהוא חטפתי מכה ביד כך שכל היד התנפחה ובעיקר, האצבע המורה נדפקה. כאב לי ממש ולא הצלחתי לקפל אותה. בהתייעצות מרחוק עם גיא האורתופד, לקחתי אדוויל, התפללתי לטוב והבטחתי לו שאם ממש כואב לא אעשה עוד נזק ואעצור. 

היום השני נראה על פניו דומה למדי לראשון. חששתי מאוד לגבי היד בירידות וקיוויתי לסיים.

מחר יש הייק אה בייק, שזה טיול ברגל, רק במצב רוח פחות עליז. וגם 13 ק"מ של סינגלים, בירידה כמובן…

מתוך סיכום היום השני:

היום הגענו 11. עשר דקות (!) מזוג שאתמול הגענו 2 דקות לפניהם. אבל אנחנו לא מתעסקים במיקום ובכלל לא תחרותיים (לפחות זה מה שאני מספר לגל). ההורים ישמחו לדעת שמאוד נזהרנו בירידות…וככה חלפו אותנו מיליוני רוכבים. במסלול היום היו לא מעט קטעים עם שיפועים מתונים, מה שמצ'פר את מי שיודע לבחור את הרכבת הנכונה. אבל גם המזל משחק-המסלול עבר בכביש שבו עבודות עוצרות את התנועה לכל צד לסירוגין. כולל רוכבים בתחרות. אז הצלחנו לצמצם באופן מלאכותי פער קטן מכמה רוכבים חזקים. אבל אז גל ניצל את ההזדמנות להשתין. אני צועק לו שזזים ומתיישב על המובילים בלי להגביר קצב, בתקווה שגל מאחורי. אבל הפיזיקה לרעתנו…כשמחשבים מהירות תגובה כפול מאסה, מגלים שגל רחוק מאחור…התו"ל שלנו הוא שרוכבים ביחד, אז הזדקפתי והוצאתי מעצורי אויר עד שיגיע כדי שנעבוד ביחד. הצלחנו להגיע אליהם, והתיישבנו על הרכבת במגמת מישור. כאן הניסיון שיחק לטובתנו, כי ידעתי שיש פידזון בקרוב, אז עליתי להוביל מתוך כוונה להגיע אליו ראשונים. קצת לפני הפידזון העלו אותנו על גשר ב270 מעלות, דרך שביל צר ותלול. לא רק שהגענו ראשונים לפידזון, אני חושב שהגענו כשהאחרונים ברכבת עוד התעסקו עם התור בכניסה לפניה…😎

רכבנו היום במנהרה כל-כך חשוכה, שאופנוע הליווי, עליו רוכב רופא ועובר בין כולם, נסע לאט לצידנו כדי להאיר. הלכנו בדרך רומית עתיקה, עם שיפועים הזויים, כשביננו לתהום גדר מתכת ורוחב השביל בקושי מכיל את הכידון. לקראת סוף הסטייג", עלייה ארוכה בגראבל. בסופה הכניסו אותנו לסינגל שורשים רטובים ובוץ במגמת עליה. אני זוכר הבזקים שלו כשעשינו אותו שנה שעברה בירידה, בהחלקה בסגנון חופשי, כשאירופאים חתכו אותנו עם מבט מתנשא. אחרי העלייה, מגיעה ירידה. אוהו, איזה ירידה. כזו שאמנון (ההוא מ"אמנון המניאק") מגרזן ומסיים עם עיניים בורקות. וכזו שאני מסיים עם ברקסים שרופים ושרירי ידיים תפוסים מלחיצה עליהם. בנויה לתפארת, אבל עדיין טבעית. נימי פעם הסביר שאתה צריך להיכנס לראש של בונה הסינגל ולדעת להתמסר. אני מעדיף להתמסר לידיו של מסאג'יסט, ובטח לא לחולה נפש שלא נותן שניה בלי שיפוע מסויט. בטוח אנטישמי.

המספרים של היום השלישי קטנים יותר, אבל אותה דרגת קושי. קצר זה לא פחות כואב….

בבוקר הושלכנו אחורה לבוקס בי (עד כה זינקנו מA2, מייד אחרי המקצוענים ומובילי הקטגוריה), עונש למי שמגיע מעל מקום 10. לא רק שפוגעים לי באגו, אלא גם מייצרים 2 דקות מהזינוק של אלה שלפנינו. קשה לתאר את רמות התסכול שלי.

מתוך הסיכום של גל ליום השלישי:

סיימנו היום בשלום סטייג' של טיול שורשים.. היה ממש כיף באמת. דן 6 יוסי 34 נראים משחק ילדים לידו. סטייג' מלא שיפועים ואיך שמסיימים אותם, מגיעים השורשים. היה סינגל אחד של flow ממש כיפי. סיימנו מקום 9 למרות היום השורשים. למי שמודאג קצי יסכם אח"כ עם כל הפרטים ושלל תלונות של יקה טיפוסי.

את הסיכום שלי כתבתי במהלך א. הערב העשירה, אני מקווה שתצליחו לדמיין את הצלחות:

היום באמת התברר שמה שלא קיבלנו בקילומטרים, הכניסו לנו עם התוואי. כפתורי, זוכר את הסטייג' הראשון של שנה שעברה, שאפילו אתה, שועל ירידות ותיק, הגדרת בתור דאונהיל? אז היום עשינו אותו על רטוב.

כמיטב המסורת ב flow trail הראשון יצרנו פקק קטן. אפילו שלא כולם יודעים שאנחנו ישראלים, הוכחנו ספורטיביות ראויה ופינינו אחר כבוד לאירופאים המג'נונים. בסינגל האחרון, spin trail, התענגנו על שורשים רטובים, סלעים ובוץ. קבוצות של רוכבי דאוןהיל (פסיכיים לחלוטין, הם באים לכאן כדי לרכב מרצונם !) חיכו בצדדים ונתנו לנו לעבור…רגע, הגיעה הריזוטו קרבונרה (!). חייב לטפל בו לפני שמתקרר.

מסתבר שהזינוק מבוקס בי שיחק לטובתנו: זמן נמדד מרגע מעבר על השטיח. המארגנים יצרו איזה 2 דקות ביננו לבין הבוקס הראשון ומכיוון שהתמקמנו ראשונים בB, יכולנו לזנק בלי שמישהו מפריע לנו, ישר לעליה. מפה לשם סיימנו היום במקום 9, ובדירוג הכללי 8 אחרי שזוג חזק פרש. הרבה מעבר לציפיות שלי…או, הגיע הפילה חזיר על מצע פירה בשמנת.

יודעים מה מגיע אחרי סטייג קצר?

גל:

היה היום מסלול קריעה אבל יפה שאין כאלה דברים. טיפוסים לא נגמרים בנופים חלומיים, סינגלים מהממים: חלק על דשא, חלק רגילים וקצת בשורשים. ירידות אין סופיות על הכביש של הטור דה פרנס, עם השמות של הרוכבים עוד על הכביש. מי שעבד פה על המסלולים עשה באמת עבודה מדהימה: מרשלים בכל מקום, מכניסים אותך לכל מיני סינגלים מדהימים על אגמים וצוקים, ממש חוויה. ובסוף יש תמיד אוכל בלי סוף במיוחד לנמנעים מגלוטן- היום אכלתי 4 נקניקיות בגודל יד כל אחת. אני צברתי עוד שפשוף קל במרפק מאיזה מעקה בטיחות (אמא לא לדאוג). שרדנו את היום… נקווה שגם את מחר. יש פה מעודדים/ות בכל מקום בצידי הדרכים עם פעמונים ומחיאות כפיים כמעט כמו בטור וזה ממש נחמד.

מי שראה את גלבס לא יכול שלא להבחין שאכילה זה לא הצד החזק שלו. עם אחוזי שומן של פליט מלחמה, הוא לא בדיוק הפרטנר המושלם לארוחת שחיתות. מה גם שיחס הדחף/משקל שלו גבוה מדי, אז מאוד שמחתי כשהוריד את הנקניקיות עם קארטופלסאלאט עסיסי.

אני:

ובלשון מעט ציורית, עברנו היום מגוון מהמם של נופים: מעיירות קטנות שטובלות בירוק, דרך יערות מחטניים ומעליהם, אחו אלפיני גבוה, כזה שרק שיחים נמוכים מוכי רוחות וטחב גדלים בו.  סינגל אחד לקח אותנו באחו הגבוה הזה, דרך מדרון עם שלג של סוף החורף (כלומר רטוב וכבד), חצץ מהסלע הדולומיטי ושיחים נמוכים, עד לשבילים רחבים שהובילו אותנו לסכר אדיר. אנחנו כמו נמלים ליד המבנה האדיר הזה, עם מי טורקיז משני הצדדים ואויר פסגות דליל וקריר. אנחנו מוצאים את התחרויות הקטנות שלנו עם רוכבים שלידינו. היום היו שני שוודים ויקינגים, שלשניהם קוראים תומס. גל מציין שכמו ויקינגים אמיתיים, כל רגל בגודל של הגוף שלי. הם חייכו חיוך ענק כאשר הסבירו שבעצם הם דקה לפנינו כי זינקו מבוקס בי. לא הצלחתי למחוק להם את החיוך כששאלתי אם הם אחים וההורים קרובים כך שקראו לשני הבנים באותו שם, אבל כשאנחנו נתנו גז בסוף העליה (1100 מטר אנכי, כן…זה היה מעל שעה של טיפוס) כבר לא הייתי צריך לסבול את כל האושר שלהם.

עכשיו אחרי כשהאבק שקע, אפשר לפרט יותר על השפשוף הקל של גלבס. בסיבוב על גשר הוא כנראה פגע עם הכידון בקצה גדר והתרסק על הכביש. אני שמעתי בום מחליא מאחורי וכשהסתובבתי, גל היה שרוע על הכביש. בשניות הראשונות חששתי שנגרם נזק רציני ולא הזזתי אותי. המרשל ואדון נחמד שגר ליד באו לעזור וביקשתי שיזהירו את מי שמגיע במהירות כדי שלא ידרסו אותנו. גל חטף מכה בצוואר והיה המום למשך כמה דקות. השפשופים ימשיכו להטריד אותו עד סוף התחרות, כשהירך ממשיכה לדמם ולהידבק לבגד. שנינו כבר דמיינו איך מפנים אותו, אבל כמו גיבור הוא עלה על האופניים והמשיך לדווש. בהתחלה לאט (מה שאפשר לתומסים לצמצם ולרכב איתנו) ואח"כ חזר לעצמו. איש קשוח ועמיד….

המנה העיקרית Secondi

יודעים מה מגיע אחרי סטייג ארוך? סטייג ארוך במיוחד

This is the queen stage! You can't pack more mountain adventure into a Transalp day: the highest pass, the most challenging trail, the greatest landscape cinema. Whoever completes this stage can put the crown on.

החברים שלי מקבוצת "הכבדים" חמדו לצון ושאלו למה אני מתלונן אם במסלול יש שתי מסעדות ועמדת טעינה לטלפון… וזה כנראה המקום לציין שלראשונה השנה היה מקצה לאופני הרים חשמליים ועמדת הטעינה היא נקודת החלפת הסוללה היחידה המותרת. החשמלוקים האלה כמעט דרסו אותנו בעליות וריחפו מעלינו בירידות הטכניות, אז הרבה פירגון לא תשמעו ממני. אבל אם אני מזיז את האגו הנפוח שלי הצידה, אין ספק שחשמלוק זאת הדרך הנורמלית להתנהל בתוואי השטח התלול הזה. אבל נורמלי זה לא אנחנו ולכן נחזור לתחרות.

הסטייג' מתחיל עם טיפוס אייקוני לפאסו גאביה המוכר ממירוצי הכביש, אך בניגוד אליו, הירידה תהיה בשטח, כ 650 מטר אנכיים על פני 3 ק"מ בשביל שמוגדר אנדורו. ארזתי אדוויל (לכף היד המסכנה) וכעצת הרבי מימון, סוכריית אומץ. היא לא באמת עזרה לי… את הסטייג' הזה סיימנו אחרי יותר מ7.5 שעות ברוטו.

גל:

מפאסו גאביה האייקוני הורידו אותנו במסלול אנדורו שמאבד כ 1,000 מטר על פני 3 ק"מ… אנחנו איבדנו אחיזה והחלקנו על התחת רק פעמיים כשהלכנו את רובו. אחרי זה רכבנו בסינגל צר, רוחב של 30 ס"מ בערך, על דופן ההר עם נוף מטריף של העמקים, רחוק למטה. התרכזתי בלהחזיק את הכידון, אז התמונות חקוקות בזיכרון. בדרך עברנו בכפר מהמם של בתי אבן ועץ, שנחל זורם לצידו. 

אני:

באחת העליות עצרתי למלא מים ממפל גבוה בהרים שחלפנו דרכו ואלה היו המים הכי קרים וטעימים ששתיתי מעודי.היום הגענו או 11 או 9 (נראה לי ששני זוגות היום התפרקו לבודדים) מה שמשאיר אותנו במקום ה9 הכללי, אחרי תומס את תומס החייכנים. מגעיל כמה שהם נחמדים כשאנחנו מאחוריהם. סבלנו היום מזה שהגובה השפיע על גל בעליה הראשונה, אז הוא נמנם קצת עד שחזרנו לגבהים לבנטינים. ואני כל-כך עפתי על עצמי בירידות מהירות שפספסתי 2 פניות והייתי צריך להוסיף עוד טיפוס על פשע…

היום הגרלנו רסיסטנזה (מעין מלון בוטיק קטן) באיזה כפרון קטן…מה שנקרא אוטנטי וקסום. רק המיטה הזוגית העגולה פחות קוסמת, כי גל שולח ידיים בלילה ואני יותר בקטע של לישון בימים האחרונים…בקיצור, אנחנו כרגע נאבקים בפיצוח התפריט שהוא לא רק באיטלקית, אלא גם פלצני משהו. אם לא נזמין מוקדם האוכל יגיע בעוד שעתיים ועד אז אני אעכל את עצמי. מסתבר ששתי הנקניקיות, לחמניות, בירה וחטיף חלבון לא עושים את העבודה.

כאן אכלנו ארוחת ערב, עם קולגות מאירופה בשולחנות הסמוכים ומנות מפונפנות וטעימות. חוויה שתיזכר ולא רק בגלל תג המחיר השערורייתי.

בתור Primi, טאלייטלה עם ראגו צבי

גל:

רציתי לסכם את הסטייג' של המלכה בתור פירסט טיימר על פחדים ופסיכולוגיה. פחדתי משני דברים: מהגובה ומהסינגל של האנדרו בשיפוע של 20 אחוז על שלושה ק"מ. לילה לפני מרוב פחד מצאתי את עצמי ער מלא במהלך הלילה מתפלל שאקום מימון או דן (לבקש להיות אמנון נראה לי כבר חוצפה, וגם מלא תלונות). הגובה באמת היה קשה הדופק נעצר ב 120 ולא זז משם, האויר כאילו לא היה קיים. ירדנו ל 60 ואף ל 50 אחוז בקטעים מסוימים וקצי האוסטרי שגדל באחו בגבהים האלה היה מכיל ועוזר. הסינגל בירידה אכן היה נורא וממש הלכנו את כולו (כמו כולם מסביבנו), הנופים מטמטמים, שלג בפס אנחנו עם חולצה קצרה. פרות בכל מקום (גם קקי של פרות), בדשא אין קוץ אחד, בכל ה 96 ק"מ ואף לא עשב צהוב אחד הכל ירוק ורטוב. אחרי שירדנו למטה הכל חזר לרגיל. בשבילי זה היה הסטייג' הכי קשה עד כה. והמסקנה כמו תמיד אין ממה לפחד בסוף דברים מסתדרים (כשמתאמנים).

Dolci קינוח

היום השישי, אחד לפני אחרון….

גל:

סיימנו היום, נתנו עבודה. מקום שישי, שימותו הגויים(ברקע 2 נקניקיות בשרניות במיוחד).

אני:                               

היום ההולנדים החמודים (טים פיננזו) באו בטענות לגל שהפרנו את ההסכם. איזה הסכם, שאל גל. זה שאחרי הירידות אנחנו (ההולנדים) כבר לא רואים אתכם….מי שלא שמע את גל צוהל בירידה בסינגל תלול, שמים עם בוץ זורמים בו, בין סלעים, לא שמע צהלות שמחה מימיו…

ביום הזה הושלמה אחת המשימות העיקריות של כל רוכב אופניים רציני כמוני, והיא תמונה מוצלחת (אפילו שהיא לא פרי ידיו של איגור צלם העל).

היום האחרון קוצר ברגע האחרון בשל מפולת בוץ, אז נסגור את התחרות עם 500 ק"מ ו-17,000 מטר טיפוס בלבד. אף אחד לא התלונן…

אני בעיקר חששתי מהירידה כי זכרתי את מארק מספר על ירידה עם אבנים בסגנון גארדה, שם קוד לסלעים קטנים ורופפים שהופכים את הירידה התלולה להחלקה. לשמחתי, השנה לא רכבנו בסלעים האלה ולמרות הכאבים ביד, זה נגמר מהר ממה שצפיתי.

גל:

סיימנו, אפשר להשמיע צפירת הרגעה בחיפה וגבעתיים, רק נשאר לנו לעבור שהחותים לא יפילו לנו את המטוס בדרך חזרה חוויה מהממת היום 2,500 מטר ירידות נופים שאין כאלה דברים, סינגלים מהממים, טבע במיטבו, המעבר בערים שסוגרים את הכבישים בשבילך ואנשים מריעים מהצד, ערים קטנות ויפיפיות…חובה פעם בחיים.

אני:

בטוטל מקום 9. לא רע בשביל פעם ראשונה של גל, אפילו שהוא ציפה ליותר 😆

יום לאחר הסיום, לבשנו את חולצת הפינישרים (השנה היא יפה ומוצלחת) ההדוקה עד מאוד ולקחנו אותה לסיבוב באיזור ARCO וגארדה. כמו תמיד, הנוף מהמם והפעם, הדאגות מאיתנו והלאה. עצרנו לתה קר באגם טובולינו, התענגנו על המבורגר משובח וגלידה בגארדה (חובה !!! עם הפוטטוס) ומפה לשם הוספנו עוד 60 ק"מ בקצב נינוח וכיפי.

בערב ארזנו את המזוודות ולאחר ויכוח לא קצר, הצלחתי לשכנע את גלבס לצאת לאכול פעם אחרונה באיטליה הקסומה….זהו, נגמר.

הכתבה הארוכה הזו מתרכזת בתחרות עצמה, אבל קדמו לה חודשים ארוכים של אימונים והכנות שמבחינות מסוימות היו משמעותיים אפילו יותר מהאירוע. תודה גדולה למשפחות שסבלו אותנו כשהיינו בבית עייפים והסתדרו בלעדינו בשעות הארוכות מחוץ לבית, למאמן האגדי גיא כפתורי שתמיד היה שם לדייק את התוכנית ולהתפעל מאיתנו, לחברים מטרק חיפה שבסבלנות אין קץ דאגו לטפל בכל בקשה, לטימו המקסים מספשלייזד – מזל טוב ותודה שדאגת לגל שרוכב על המותג השני הכי טוב. ובהזדמנות זו, תודה ענקית לכל החברים במילואים שמקדישים את עצמם לשמור עלינו כדי שנוכל לטעום מהנורמליות. מי ייתן וזאת תחזור להיות המציאות שלנו. 

Comments

comments