בהרים שבין הרקליון לחאניה- סולו בהרי כרתים, יומן מסע

כתב וצילם: בנימין מטודלה

---

פעם בשנה דורשת ממני הנשמה לארוז את האופניים ולצאת למסע בייקפקינג-לייט (שינה בצימרים, בצבא כבר הייתי) ברחבי תבל (טוב, אירופה). לפני שנתיים זה היה הטוסקאני טרייל, ושנה שעברה חרשתי את חבל אברוצו האיטלקי, שאינו כה מוכר או מתוייר, אך בפירוש לא פחות מרהיב.  

בשנתיים האחרונות היתה הרכיבה זוגית. השנה, מסיבות כאלה ואחרות (איש לא רצה להצטרף אליי) "נאלצתי" לצאת לדרך לבדי. המירכאות אינן מקריות: מסתבר שריטריט-וויפסאני על אופניים, אל תוך עצמך ועם עצמך – זו אחלה חוויה. יש הרבה יתרונות לרכיבה בזוג (במיוחד עם שותפי המסורתי הנהדר, א'), מבחינה חברתית, בטיחותית, מכאנית, ועוד, אבל רכיבת סולו זה עולם אחר, מרגש יותר (יעידו הפרפרים בבטן לפני הטיסה, ואפילו לפני יציאה בכל יום לדרך) ובוודאי שמאתגר לא פחות, לדעתי האמפירית. 

לאחר שיטוט ברשת העליתי בחכתי את המסלול של ה Radavist, אחד רייאן וילסון, נווד אופניים מדופלם בהרי כרתים https://theradavist.com/crete-bike-tour. המסלול שהעליתי למחשבון האופניים שלי היה כמעט זהה (תודה גם לדב נחשון ממועדון הגראבל, על סיוע במסלול) – 586 ק"מ מהעיר הרקליון לעיר חאניה, אגב טיפוס של 15,907 מטרים (!).

להבדיל מאיטליה, שבכל חור או כפר נידח שבו אתה עוצר ופותח Booking ועטות עליך עשרות אפשרויות נהדרות, הרי שבכרתים ההררית המצב שונה לחלוטין, ועל כן נאלצתי לזנוח את הגישה האיטלו-ספונטאנית, ולקבוע ולהזמין מראש מקומות לינה. מכיוון שאלה אינם מצויים בשפע בהרים השוממים של כרתים, אז גם קטעי הרכיבה נגזרו – ודי הסתדרו – לפי תכתיב הלינה.

שיחה מקרית עם הרוכב הידוע לשמצה דודוג אודות התוכנית הסתיימה בפקודה חד-משמעית: אתה לא יוצא לדרך בלי להכניס לכיס האחורי פנקס קטן (למי שאינו דור X: זה כמו טבלט או פלאפון, אבל אשכרה כותבים על דף). נעשה ונשמע, אמרתי לדודוג, והרי רשמיי לפניכם. 

מילה על הציוד: אופני הרדטייל, תיק Backloader עד 15 ליטר (עם שק פנימי נגד גשם, שהוכיח עצמו), עוד אחד קטן על הטופ-טיוב, ושני בקבוקי מים של 950 מ"ל, לצד עוד בקבוק עם פילטר, לשעת חירום, המאפשר שתיה ממקורות מים מפוקפקים. היתה במשפחה הגרעינית מי שהביעה ענין שלא אלך לאיבוד, או גרוע מכך, ועל כן הצטיידתי גם במכשיר לוויני שכור לעת מצוקה (שאבד לי תוך יומיים במחאה על ירידות מהירות על גבי Rock Gardens בהרים). שני צמיגים חדשים (עם פטריה ספייר), רפידות חדשות לברקסים, חומר אקסטרה-חזק בצמיגים, פנס ויאללה, לדרך.         

        

כל בוקר הצטיידתי בחטיפים/ בארים וכו', בלי כדורי מלח, או איזוטון לסוגיו. תכלס, בדיעבד לא הייתה בעיה של ממש מבחינת המים, אבל זה היה נכון לסוף מאי, ואני לא בטוח בכלל שזה יהיה נכון לקיץ ממש, שממילא אינו מומלץ לצורך העניין. גם את רצועת הדופק השארתי מאחור, מתוך בחירה; ריטריט ורצועות דופק – לא דרים בכפיפה אחת, לתפיסתי.

נחתתי בשדה התעופה בהרקליון ומשם בטקסי למלון. אגב, לא מומלץ להיכנס לוויכוחים מיותרים עם נהגי הטקסי המחוספסים של כרתים – נצר לסבלי פיראוס וסוורי אתונה – אודות תעריפי מזוודת האופניים. רק אומר.

היום הראשון

יצאתי מהמלון בהרקליון; זה המקום להרחיב קמעה אודותיו.  Stay365 מנוהל על ידי Petros, או בשמו המלא – Saint Petros . ולמה קדוש? כי הלה הסכים – חינם אין כסף – לשמור על מזוודת האופניים שלי עד שובי מהמסע, במאור פנים (הבטיח לשמור על מסורת אכסון תיקי האופניים גם לרוכבים בעתיד). אמנם המלון לא ממוקם במרכז, אבל החדרים מאד גדולים ויש גינה קטנה המאפשרת להרכיב האופניים בנחת.

ארוחת בוקר דשנה, ויציאה מהרקליון. ווילסון הזהיר מפני הנהגים בכרתים, וחשבתי שבתור ישראלי אין מה להתרגש. אז חשבתי. הצדק עם ווילסון. בקיצור, כדאי לרכוב את ה 6-7 ק"מ של היציאה מהעיר בערנות מוגברת.    

כרתים לא מתמהמהת להסביר פניה ההרריות לתייר. תוך זמן קצר מהיציאה מצאתי עצמי מטפס לכפר Aitania. אמנם על אספלט, בכביש, אבל בשיפוע של 21 מעלות בשיאו, והעליה לא קצרה בכלל. שאלתי את נפשי למות, ורגע לפני שהיא נענתה לי בחיוב העפלתי לפסגה, אל הכפר. הייתי רוצה לכתוב כאן שבתום העלייה נפרש לפני הכפר במלוא הדרו, אבל למען האמת – כמו בהרבה מאוד כפרים בהמשך – מצאתי שם שני זקנים ועיזה חיגרת. לא תמיד יש תגמול הולם לטיפוס סיזיפי.     

כבר ביום הראשון נגלתה לי עובדה מדהימה. אנשי האי לא יכולים לשאת שלטי דרך, חמתם בוערת בהם להשחית ממש אל מולם. אין, אין שלט אחד בכל כרתים, שאינו מנוקב בכדורים. וכשאני אומר מנוקב בכדורים, הכוונה היא ל 5.56, עבור בכדוריות צייד, וכלה ב RPG, לאו ומטל"רים- I shit you not.

גם זאת למדתי: ביוון כמו ביוון, כל כפר אליו תגיע, יש בו פרלמנט של כמה מזקני הכפר, שלוגמים קפה יווני בכיכר. אגב, אזהרה למי שעוד לא יודע: מפאת המצב ההסטורי הגאו-פוליטי, אם תעז לכנות את הקפה "קפה טורקי" באוזני יווני, תגרום לתקרית דיפלומטית, ויש שיראו בך שלט דרכים לכל דבר וענין, על כל המשתמע בכרתים.

ובכן, אם פעם היית קורא לעבר הפרלמנט "יאסו" לבבי, ומקבל תשובה בהתאם, הרי שהשתנו הזמנים, והיום נהוג להסתפק ב"יא" בלבד (עם קמץ), ואין מוסיפים עוד את ה"סו". לתשומת ליבכם.

בסופו של יום, שרובו טיפוס ורכיבה על כבישים כפריים (כמעט בלא רכיבת שטח), הגיע לכפר Krasi. רק בדיעבד הסתבר לי שמדובר, ביחס לכפרים אחרים אליהם הגעתי בהמשך, בפנינה תיירותית של ממש, עם חנות מזכרות, כמה טברנות (חלקן סגורות, אחרות נסגרות בשש, שלא בעונת התיירות), ובלי מכולת. מסתבר שיש בכפר איזה עץ גדול מפורסם, וגם סוג של מעין או מפל, מה שהופך אותו אבן שואבת לתיירים, כלומר, לעוד שמונה אנשים שישבו איתי בטברנה Kares שהפתיעה באנינותה.

אם לא תאכלו שם את מנת ה Fava (ממרח פול צהבהב וחמים עם בצלצל סגול) – הפסדתם ממש. לקחתי שתי מנות.

אגב, אני לא ממש פודי. תן לי סלט יווני או גירוס, ואני שמח בחלקי. והנה, בכל זאת, יצא לי לאכול, כמעט בכל יום, מעדנים של ממש, עליהם אתעכב, גם כאן, בהמשך.      

סיכום היום הראשון: 5 שעות רכיבה נטו על כמעט 80 ק"מ, 2150 מטר טיפוס, ובא לציון גואל.

יום שני

אחרי טיפוס להרי הדיקטי, חלפתי על מישור לסיטי; בכרתים, קילומטר או שניים של מישור באי ההררי זוכים לציון מיוחד. עצרתי לקפה בכפר Tzermiado, ושבתי לעוד ועוד טיפוסים, ובקילומטר ה-60 לערך נגלתה לימיני, באקראי, טברנה שוקקת חיים, ליד הכפר Hristos. חתכתי פנימה, ומתחת לעץ דולב ענק פגשתי בארבע זורבות (או זורבים?) יווניים מאירי פנים, שלקחו אותי למטבח, חדרון פתוח ובו חמש קדירות מהבילות וטאבון, לטעימות. לא התאפקתי וטרפתי תבשיל עז עם תפוחי אדמה וארטישוקים, אחרי שסירבתי בנימוס למנת השבלולים החביבה (מסתבר שזה מאכל מקומי נפוץ). מעולה! אמנם שילמתי על כך בהמשך, בעליות (הרבה עליות!), אבל הייתי שב לאותה המנה, בדיוק. והרי מה מחפש התייר הממוצע? קצת אותנטיות. הטברנה הזאת כל כך אותנטית, שלא רק שאין להם תפריט באנגלית, אלא שלא היה תפריט בכלל, זולת קרש ועליו פירוט, משורבט בגיר, של מנות היום שצדו אותם ארבעה שפים חביבים. כל כך אותנטי, שכאשר ביקשתי לקנח באספרסו, הבהירו לי בחצי חיוך / חצי נזיפה ש"פה זה לא איטליה", ובמקום זה הניחו לפניי כמה חתיכות קרפוזי (אבטיח), קפה יווני ואיזה שוט ראקי, כמקובל.       

רכיבה לאחר מכן היתה משימה מעט יומרנית; העליות, התבשיל והראקי הכריעוני, ועצרתי לי בצד לאיזה סייסטה של חצי שעה, לאגור כוחות. 

אמנם ידעתי, בתחילת היום, שיום האתמול היה רק טעימה, אבל לא ידעתי עד כמה יהיה קשה. ביום הזה פגשתי בשניים מה High lights של האי: הקוצים האימתניים שלו, שהם ללא כל ספק אנטישמים ממש (קוצי ארץ הקודש הם כצמר גפן לעומת אחיהם מכרתים), ואת שערי העדרים. שערי העדרים בכרתים זה סיפור אחר לגמרי: כל רועה וההמצאה שלו. מילא שפגשתי איזה 400 שערים בדרך (אני מפריז אך במעט), אלא המגוון, הו, המגוון… כל שער – חדר בריחה. שער אחד נפתח מהצד, עם שני קשרים, אחר יש לו חלון (!) שאתה צריך לעבור דרכו עם האופניים הלא-קלים תוך התחמקות מהברזלים החלודים (כמו טום קרוז בmission impossible), והשיא: שער שאליו נקשר כלב בשרשרת ברזל, ואתה חייב לפנות אל ליבו, לשכנעו שלא באת לחטוף איזה כבש או עיזה (נזהרתי שלא להזכיר את תבשיל העז, לעיל). לאחר סיג ושיח (Good doggie, וכו') נפרדנו כידידים והמשכתי לדרכי.           

הקילומטרים נקפו, עייפתי והערב החל לרדת וחשתי צינה ממש. המעלות ירדו ל – 9 ובירכתי את מעיל הקסטלי שהציל אותי.

אחרי מאה קילומטרים התפללתי לאיזה ירידה טובה שתאפשר לי לגלוש לכפר, למקלחת ולמיטה;  תפילותיי נענו, נס ממש, ובאמת טסתי למטה, רגע לפני החשיכה. הגעתי לכפר Ano Viannos, ופצחתי בחיפוש אחר ה"מלון"; זה, אם אפשר לקרוא לחדר מעל טמבוריה ומשאית שחוסמת את הכניסה לבניין- מלון. הצעירה שקיבלה את פניי השתעשעה למראה הברנש התמהוני בטייטס שהזמין מקום למלון בעל שתי הביקורות ב Booking; מה, היא לא יודעת שזה המקום היחיד להניח את הראש ברדיוס של 50 ק"מ בסביבה?

סיכום היום השני: 112 ק"מ על 3300 מ' טיפוס. קשה מאוד. מסקנה: אותנטי שמותנטי – לא עוד קדירות באמצע המסלול. קינחתי בערב בגירוס ובירה במזללה המקומית ונפלתי שדוד.  

יום שלישי

היום השלישי החל בגלישה של 3 ק"מ לתוך כפר Kato Vianos, ירידה במדרגות לתוך רחובותיו ומשם טיפוס קצרצר, לא רציני, וירידה עוצרת נשימה לאורך של כעשרה קילומטרים אל החוף. 25 ק"מ עברו ללא טיפוס. היה נעים. כאן חשדתי.

הכפר Tsoutsouros (בתרגום מיוונית: אשר יגורתי – בא לי) אישש את חשדותיי. העלייה מהכפר הפסטורלי שעל שפת הים אל ההר היתה ברוטאלית. 10-20 מעלות שיפוע בסבבה, לאורך זמן. ואז טיפוס, ועוד טיפוס, ועוד אחד. לאחר שעה ארוכה הגעתי לפסגה, שם נקלעתי לכפר Achentrias. השקט בכפר – יכולת לשמוע סיכה נופלת – אולי קשורה לכך שבמפקד האוכלוסין שערכתי בזריזות מצאתי 17 קשישים, בגיל ממוצע של 105. החדשות הטובות, גם ישישים צמאים, וכך נמצאה לי פונטנה למילוי מים, שנדרשו בהחלט. טעיתי לשאול עובר אורח אם יש קפה בסביבה, והוא הצביע למרכז הכפר – שאינו שונה בהרבה מפאתיו, כן? – ושם מצאתי את צעירת הכפר, מטרוניתא כבת 80, שלאחר שהתאוששה ממפגש עם לקוח, הוציאה לי כיסא אחד החוצה (הכיסא הוכה בסנוורים, לנוכח אור השמש שלא שזף משך שנים), ומזגה לי קפה קר תמורת 2 יורו טבין ותקילין.

היה נחמד. לחובבי קפה של ממש אציין, כי 3 ק"מ בהמשך מצוי הכפר Ethia, כפר שמריהו ממש לעומת הכפר הקודם, ובו נצפו שני (!) בתי קפה של ממש, להבדיל מהקיטון המשפחתי אליו הזדמנתי רק לפני כמה דקות.

ירידה, שוב, אל שפת הים, סלט יווני על החוף ממש, בכפר Tris Ekklisies, ואז פרסה בחזרה לכביש, אל מה שנראה כמו הסטלביו של כרתים. עליה ארוכה מאד, עם ים של פיתולים, אבל לפחות על אספלט, מה שמקהה את עוקצה של העלייה האדומה (צבע העלייה החדה במסך ה Wahoo). עליה מאד מרשימה וכיפית, שבסופה פסגה שזכתה (ממני) לכינוי Col De Crete, רק כדי למצוא שביום האחרון נמצא הCol  האמיתי של המסע הזה. נקרא לו, איפוא, ה Col הקטן של כרתים.        

ושוב, ירידה יפיפיה לכיוון הים, תוך מעבר בנקיק ציורי וצר, אל היעד הבא, הכפר Lentas.

הגעתי אל המלון, מקלחת, עצירה בסופר והצטיידות בחטיפים למחר, ואז ישיבה בטברנה נהדרת (Meeraki) שבככר הכפר, שם יושבות הבריות אל מול בריזה נעימה, צופים אל הים. השף הבטיח לי את גבינת הפטה הטובה ביותר באי, ועמד במילתו, לצד עלי גפן טריים מגולגלים ביד, ועוד. מעדן.  

סיכום היום השלישי: 102 ק"מ על 3,000 מטר טיפוס, בקצב רגוע יותר מאמש. Nice.

יום רביעי

קמתי לבוקר של טפטוף קל של גשם. איזה כיף, חשבתי לעצמי, עוצם עיני אל מול ההשלכות האפשריות בהמשך.    

יצאתי לדרך, כ – 20 ק"מ לאורך החוף, עד לעליה להר, הפעם – למרבה ההפתעה הנעימה – מתונה יחסית, לאורך כ – 10 ק"מ עד הגעה למנזר נאה, ולצדו בית קפה. משם, על כביש לכיוון הכפר Zaros. הגשם התגבר, אבל כידוע – נרטבים רק פעם אחת, אז יאללה – המשכתי. מכיוון שלא היה קר, לא ממש סבלתי, לפחות עד הגעתי לאגם וסכר פאנרומני. המסלול לוקח אותך על שביל ממזרח לאגם, וכך רכבתי, כדי לגלות מהר מאד כי הדרך בוצית וזרועת שלוליות; בדיעבד כדאי היה (בהינתן גשם ובוץ) לעקוף את האגם מצדו המערבי, אולי על הכביש, בכדי להימנע מהשתטחות אלגנטית לתוך שלולית שהסתירה קוליס תת-מימי גבוה ומפתיע. הגעתי לפאתי הכפר, וקיבלתי רשות להשתמש בצינור מים לשטיפת האופניים והציוד, וכך הגעתי – ברכיבה הקצרה והקלה של השבוע – אל המלון (Idi) שבצדו השני של הכפר. אחלה מלון. אמיתי, עם בריכה, ארוחת בוקר. תענוג. איפה בארץ אפשר לקבל תמורה כזאת עבור 300 שקלים? 

המלון מתפאר במסעדת הדגים שלו, שבה חוות דגים (יותר נכון מפלצות, על פי גודלם של חלק מהדגים), שצמודה למסעדה. פורל משובח על פחמים, עם רוטב לימון, תמורת 12 יורו – 9 בסולם בנימין מטודלה.  

הכפר עצמו הוא כפר נחמד עם בתי קפה וגלידה (בטעם ויטמן של פעם, למי שנולד בהתאם), ובהחלט מעניין היה להשקיף, עודי לוגם אספרסו בחברת זקני הכפר (איך לא?) על האישה בחנות המסורתית, טווה שטיחים באמצעות נול מסורתי.

סיכום היום הרביעי: כמו בשבוע סקי, ובעיקר בגלל אילוצי לינה, היום הרביעי היה בבחינת יום מנוחה (יחסי): 57 ק"מ על 1360 מטר טיפוס.

יום חמישי

נער הייתי גם זקנתי – רכיבה כל כך מטלטלת וחווייתית כמו ביום הזה – עוד לא ידעתי. כמו אתמול, קמתי לבוקר של טפטוף, הפעם מתעלם לא רק ממנו, אלא גם מרעמים מרוחקים ("יהיה בסדר"), ומחשרת עבים קודרת מצפון לכפר השליו. מילאתי מים במעין הנובע מחוץ למלון ממש, והופ – לדרך. חזרה לכפרZaros  ומשם טיפוס לכפרGergeri  החביב (זולת הקיר בן 25 המעלות שהוא מסתיר בין סמטאותיו), ואז אל אחת העליות הנהדרות של האי: העלייה להר Ida. עליה של 1,000 מטרים במצטבר, על כביש, בנוף מרהיב.               

העלייה היא על כביש שאין איש נוסע בו, השקט משכר, והפסטורליה אופפת אותך מכל עבר. כיף. אבל אז הגיע הגשם, ועימו העננים, שעוטפים את ההר. עצרתי, עטיתי על עצמי מעיל ונשאתי תפילה חרישית שהערפל המעונן סביבי לא יממש עצמו. לשווא. הטמפרטורות צנחו ל 10 מעלות, הגשם החל לרדת, מתגבר אט אט, והמחבוא שלי מתחת לעצים עבותים עד יעבור זעם – הפך פחות ופחות אפקטיבי. מפה לשם, גשם, וכבר 4 מעלות, ובעיקר – רכיבה בתוך ענן עם ראות של בקושי 10-20 מטרים קדימה. בערפל, רק הקושי ברגליים הבהיר שאני בעליה, אינסופית.

האמת, קצת נלחצתי. אין קליטה בטלפון, לא רואים כלום, העלייה לא נגמרת, ואיתו הגשם. קר, קר מאד, ורטוב, רטוב מאד.

זה בדיוק המקום לציין לטובה את קובץ המסלול. הוא מדויק ברמה של מטר. באותה ההזדמנות שהתברברתי על הור ההר, ומפאת הערפל פספסתי פניה אל תוך השטח, ההחלטה להיצמד למסלול הוכיחה עצמה, ולאחר 3-4 פעמים שרכבתי מקטע של 200 מטר הלוך ושוב, מצאתי בעזרת המחשבון את הפניה הנסתרת (בעיקר מפאת הערפל והגשם). אותה פניה הביאה אותי, למסלול בוצי קצר, שחייב את הירידה הראשונה והיחידה מהאופניים, לאורך המסע כולו. לאחר Hike a bike קצרצר, כסומא בארובה, פתאום הרגשתי מתחת לנעליי תחושה מוכרת. אספלט. כמעט השתטחתי לנשק את הכביש. כל רוכב שטח יודע, שלעיתים ובנסיבות מתאימות, אספלט הוא המשאב היקר והאהוב בטבע.

לפי החישוב שלי נותרו לי עוד כ 36 ק"מ עד ליעד הבא. לא מעט, בהינתן הערפל, הגשם והקור. חלמתי על כוס תה חם ואח בוער. הרהרתי בכובד ראש: האם לשכב על הכביש הנטוש (לא ראיתי נפש חיה מאז Gergeri  המרוחק) ולמרר בבכי, או להמשיך לרכוב? בחרתי, לא בלי היסוס, באופציה השנייה. לאחר מספר קילומטרים נגלה לעיני פונדק דרכים נטוש. כמו עמי ותמי ביער, נכנסתי אל המבנה הנטוש, תופס מחסה מהגשם. לנגד עיני התגלה… אח. כן, קמין כזה, פתוח. אספתי ניירת, קרטונים, כמה עצי בנין והבערתי את האח. לא היה מאושר ממני. הפשרתי, החלפתי בגדים והתאפצתי אל מול האח איזו שעה קלה, ממתין שהגשם יישכח.        

 

           


לא שכח. ברגע של הפוגה קלה יצאתי להמשך הדרך, ותוך רבע שעה הייתי רטוב שוב עד לשד עצמותיי. לפחות הייתי בירידה מההר, סוף סוף, וחלמתי איך פתאום, עם הירידה מהפסגה והיפרדות מהעננים תפציע השמש. לא הפציעה.

שעתיים של רכיבה, לפחות היה כבר הרבה פחות קר, לכיוון הכפר Zoniana , ברולינג הילס. אם לא די היה בערפל ובגשם, אז באותם שעתיים גיליתי פיצ'ר חדש באי: דירים לאורך הכביש, שעל משמרם עומדים, מה זה עומדים? – משתוללים מזעם, ספק כלבים ספק דובי גריזלי אימתניים, חושפים שיניים, נובחים וזועמים על האורח הבלתי קרוא, מתים לקרוע את השרשרת או לדלג מעל הגדרות, להראות לו מה זה. כל כלב – כלבם של בני בסקרוויל, מינימום. השתעשעתי, אם ניתן לקרוא לזה כך, למראה הקשר הישיר בין אותם בני כלבה לבין מד הוואטים, ולרגע הצטערתי שאני לא משתתף עכשיו ממש במירוץ איילה; בוודאות הייתי מאיים על הפודיום.

הגעתי בשן ועין קפואים (אך בחתיכה אחת) לכפר, חלפתי על פני מוזאון השעווה המפורסם של הכפר (אמיתי), שני רק למאדאם טוסו, ובו מוצגים מן הסתם זורבה ועוד איזה פאשה טורקי ששלט באיזור לפני מאתיים שנה, ומשם – סטיה של כמה קילומטרים מן המסלול אל הכפר Axos. ברכת "הגומל" ותה חם השיבו את נפשי.         

ב Booking הבטיחו ארוחת בוקר חד-פעמית, מה שהכריע לטובת המלון (שכאמור הוסיף כמה קילומטרים מחוץ למסלול). החדרים היו בסיסיים, שלא לומר נזיריים, אבל צלעות הכבש במסעדת המלון, שגודלו בחוות המלון, היוו פיצוי הולם.  

סיכמתי: 68 ק"מ על 1,850 מטר, רעמים, גשם, אח בוערת, כלבים מהגיהנום וחוויה של פעם בחיים (אני מקווה).     

אגב, הקטע הזה הוא הקטע ממנו חששתי, בתכנון המסע, מבחינת מי שתיה; אבל, נוכח מזג האוויר, אפילו לא סיימתי בקבוק אחד.

היום השישי

ותזרח השמש. לא עוד גשם. שמח, יבש וטוב לב יצאתי מAxos  בחזרה למסלול. הרכיבה הייתה רגועה ולרגע החלה מתגנבת אווירת סוף קורס למסע, כאילו מזומנת לי בסך הכל רכיבה "מנהלתית" עד לסיום.  

אבל אין שום דבר "מנהלתי" בכרתים. מה כן יש? עליות, ירידות, כפרים נידחים, ומפגש ראשוני עם הרוחות העזות של האי, עליהן עמד ווילסון במאמרו המכונן. בירידה מההר אל החוף עברתי בכביש שאינו אלא נקיק סלול, במהירות של 40-50 קמ"ש, תוך לפיתת הכידון, על מנת להימנע מהעפה צידית על ידי משבים עזים (ואיני נמנה על הרוכבים קלי המשקל, כלל ועיקר, כן?). מצד שני, היה ממש נחמד, באחת העליות, לא דווקא מהמתונות, כמעט לא לפדל ולטפס מעלה כמעט רק באמצעות רוח גב. חוויה יוצאת דופן.

כמה קילומטרים לפני המלון עלה באפי ריח מוכר של צלעות כבש. חוש הריח הוביל אותי לקנטינה טרנדית שם Foinikias. על המסלול ממש, קצת אחרי הכפר Souda. אפילו יש אספרסו. משם התגלגלתי, תרתי משמע, אל החוף שמתחת לכפר Ano Rodakino, שם שוכן לבטח מלון סנט ג'ורג', שבעבור פחות מ 200 ₪ מספק מיטה וארוחת בוקר לא רעה בכלל. אל תתנו לטלוויזיה משנות השבעים להסית עיניכם מהנוף הימי הנשקף מהבלקון.

סיכום היום השישי: היום ה"מנהלתי" הסתכם ב 101 ק"מ ו – 2350 מטרים של טיפוס.

מחר היום האחרון. התחלתי לסכם, לבדוק מרחקים וגבהים, ונרגש עליתי על משכבי; רגע לפני שעצמתי עיני השתוממתי: איפה לעזאזל נעלמו עוד כ – 2500 מטרים של טיפוס?

יום שביעי

למחרת נמצאה האבדה. לאחר כמה קילומטרים נעימים של דשדוש לאורך החוף הגעתי לכפר Skaloti. אני בטוח שבמיתולוגיה היוונית היה Skaloti דנן לא אחר מאשר שומר פתח הגיהנום, או משהו כזה. כי מיד לאחר הכפר הגיעה העלייה, בה' הידיעה, האמא של כל העליות, שהאי כרתים יודע להציע. עליה פסיכית, של איזה 1,000 מטרים עבים, מהחוף וצפונה. מה שיוצא דופן בעליה הזאת זה לא רק השיפוע היציב של 10-20 פלוס מעלות לאורך שעה ארוכה, אלא שהיא כמעט נטולת אספלט, והדרך 4X4 רחוקה מלהיות מהודקת. זה הוא, רבותיי, ה – Col De Crete האמיתי, והראשון. לאחר העפלה להר (הם נקראים ההרים הלבנים, על שום צבעם הבהיר), הגעתי למישור יפהפה, בלתי מיושב בעליל, לעיניהן המשתאות של כמה עשרות עיזות, שהביעו הערכתן על המאמץ בנענוע פעמוניהם אנא ואנא. מוזיקה לאוזניים.

אחרי 40 ק"מ בערך הגעתי אל קצה ההר. משם, פינק אותי המסלול בכ – 20 ק"מ של ירידה, כמעט ללא מגע בפדלים. טוב, אם כך, לא נותר לי אלא לגלוש ברוב הדר לחאניה, חשבתי לעצמי, בסיפוק.

לא ולא: לא רק שהמסלול לוקח אותך אל כביש ראשי, אוטוסטרדה מקומית (כדאי מאד מאד להימנע מכך, ולעלות על כביש מקביל, דרומי כפי שעשיתי לאחר תבהלה קצרה על הכביש), אלא שהפינאלה כולל תמהיל של קוצים (לא חובבי ציון, כן?), עליות וירידות, שטח, ואיך לא – כמה שערי עדרים לתפארת האי כרתים. בלתי נגמר.

בסוף נגמר. המסלול מוליך לעיירה או פרבר ליד חאניה, אז חתכתי מתחת לכביש אל תוך חאניה עצמה, ורכבתי היישר אל הנמל הוונציאני העתיק וההומה אדם של העיר, שסימן את סוף הריטריט, קץ הוויפסאנה. 615 ק"מ על קצת יותר מ 16,000 מטרים.

אושר. האמת, הייתי סקפטי, עוד בארץ דווקא, ביחס להיתכנות הסיפור הזה. החוויה הזאת תלך איתי, או ליתר דיוק – תטפס איתי, עוד לאורך זמן….

חאניה מלאה במלונות נהדרים, במסעדות מעולות (To Maridaki היא מסעדת הדגים היחידה שיש בה תור של מקומיים, כל ערב, ובצדק רב). מחאניה אוטובוס חזרה להירקליון (16 יורו+ עוד 8 לאופניים), ובזאת תמה ההרפתקה המופלאה.

לא אסיים, כמקובל, בלי תודות לספונסרים שלי, מבית: הקטנה, ג' ("תגיד, יש סאפורה בחאניה?"), מ' הטינאייג' ("ברו, היית בכלל בחו"ל?"), ולנ' אשת-חיקי המפרגנת ("אם תיפצע – אני אהרוג אותך"). תודה!

הכותב לא היה אורח של אף חברה, מלון, או מסעדה, ושילם כל יורו וסנט מכיסו הדל.

Comments

comments