כתבה: ענת גלנץ צילומים: קבוצת IGP
"הגבעות בסלובניה דומות בטופוגרפיה שלהן להרי ירושלים" אמר בערב הכנה מארגן הטיול נועם תדהר. אני לא ייחסתי חשיבות גדולה למשפט שלו, בהיתי בתמונות הירוקות, דמיינתי את עצמי רוכבת במרחבים הפתוחים וקיוויתי למזג אוויר קריר. שום גבעה לא תערער אותי עכשיו. חודשים שאני מחכה לטייל עם קבוצת הנשים הכי עוצמתית שיצא לי להכיר. קבוצת הנשים של מועדון igp בהובלת ניצן הנדלר.
את ההשראה להשקעה באופניים קיבלתי מהבן הבכור שלי. בגיל 10 הוא התאהב בעולם הטריאתלון ובכל שבת מצאתי את עצמי מקפיצה אותו לפינה אחרת בארץ. לראות קבוצות של רוכבים בכל הגילאים נפגשים ב 6 בבוקר בצומת נחשון זה מחזה חזק. לראות את הילדים האלה יוצאים לתחרויות באמצע הלילה, גרם לי להזיל דמעה. הרגשתי שהם חיים את החיים בלי פשרות. רציתי גם.
בגיל 45 נרשמתי לקבוצת אופני שטח למתחילות של ניצן ואחרי שנה הצטרפתי גם לאימוני שישי של המתקדמות. בהתחלה הייתי המומה מהרמה הגבוהה, אבל החלטתי לא לוותר, אמרתי לעצמי שבסוף הכל זה עניין של כח רצון והתמדה. על השינוי שהאופניים הכניסו לחיים שלי אני יכולה לכתוב כתבה שלמה. הפעם אתמקד בחוויה הבלתי רגילה של המסע שלנו בסלובניה.
המסע מתחיל
טסנו 11 נשים יחד עם המאמן ניצן ו-12 זוגות אופניים, לשבוע שלם של רכיבה. כשהגענו לחווה האקולוגית של דיקסי התחלנו מיד להרכיב את האופניים. מפתח האלן עבר מיד ליד, מישהי החזיקה, השנייה הרכיבה. היה שקט בחוץ ושקט בפנים. הכל הגיע בשלום והנה אנחנו מוכנות לצאת לחקור את האזור. עולות עייפות אך נרגשות על האוכף "נעשה סיבוב קצר להכרות עם הסביבה" אמר דיקסי. אני לא יודעת אם זו הייתה העייפות או ההתרגשות אבל הסיבוב הקצר היה מפתיע. העליות היו קשוחות, הירידות בין השורשים היו מאתגרות, הדופק גבוה, אבל החיוך לא ירד מהפנים. עשינו זאת! אנחנו רוכבות יחד בסלובניה. הנה גם אני חיה את החיים עד הסוף.
הלינה בסלובניה הייתה בשני מלונות אופניים מומלצים. הראשון נמצא באלפים הדינריים על גבול אוסטריה נקרא EkoHotel Koroš שייך לבני הזוג דיקסי והני. דיקסי בנה שלל סינגלים ייחודים בבניה ידנית וטבעית בתוך היערות ומול הנופים הנפלאים של האלפים. הני מגדלת ירקות ומתפעלת מטבח טעים ובריא. ממש farm to table במיטבו. במקום מחסן אופניים עם כל הציוד הנדרש, בריכה קטנה, חדר אוכל המשקיף לנוף הפתוח וציוד אופניים בסיסי למכירה. התחושה במלון הייתה חמימה ואינטימית והשפיעה על תחושת הנינוחות והפתיחות בין חברות הקבוצה. דיקסי דאג לנו למדריכה מהממת בשם קיה שהדריכה אותנו בכל האזור. היא הובילה אותנו במקצועיות וחיוכים, פרגנה לנו וכולנו התחברנו אליה מהרגע הראשון.
מלון האופניים השני נקרא Ribno Alpine Hotel, מרוחק 3 ק"מ מהעיירה היפה והמתויירת בלד. הוא ממוקם קרוב לנהר הסבה, עטוף כולו ביער עשיר ומעוצב בסגנון כפרי נעים. במלון לובי המוקדש לרוכבי עבר סלובנים ומצויד בכל השירותים לרוכב, כולל מחסני אופניים לקבוצות. אהבנו את המזנון המגוון בארוחות בוקר וערב וחלקנו העריכו במיוחד את השולחן הנפרד לטבעוניים וללא גלוטן. באזור בלד הדריך אותנו אנדרי המשעשע. הוא לקח אותנו למסלולים נפלאים ותיבל אותם בסיפורים מקומיים. התמלאנו קנאה כשהקשבנו לצרות של תושבי סלובניה: בעיית קטיף יתר של פטריות ביערות ומחסור של שלג בחורף.
רגע לבד ורגע ביחד
היום השלישי התחיל בטיפוס ארוך. כל אחת רוכבת בקצב שלה, הנשימות לא מאפשרות לקשקש ונשאר רק להתכנס פנימה, להקשיב לגוף ולהתרכז במאמץ. בשלב מסוים אני מבינה שהעליה הזאת לא נגמרת. התחלתי להרגיש בגוף אזורים שלא ידעתי שקיימים, ידעתי שאם אני עוצרת יהיה לי קשה מאוד לחזור לאוכף. המשכתי לרכב, כבר לא ראיתי אף אחת, יש בנות לפני ויש גם אחרי אבל ברגע הזה אני לבד.
אני שומרת על דופק קבוע, שרה לעצמי שירים, מעודדת את עצמי בראש. הפעם שום דבר לא עזר, היה לי קשה, מאוד קשה. ברגע אחד הבנתי שהדרך היחידה שלי להגיע לפסגה היא לשחרר הכל. להפתעתי המחשבה הזאת עבדה, מאותו הרגע לא כאב לי כלום, לא חשבתי על כלום, לא קיוויתי לראות את הסוף אחרי כל סיבוב. פשוט פידלתי ופידלתי ופידלתי והנה הגעתי לסוף העליה בשקט מיוחד. הגוף התמלא בתחושה נפלאה של סיפוק, ריחוף, שמחה. ואז הבנתי את הבן שלי שקם כבר עשור בכל בוקר לאימון.
בהמשך אותו היום הגענו למכרה אבץ ועופרת. הצטיידנו במעיל ופנס ונכנסו לעומק ההר לרכיבה בתוך מערות של כורים שנבנו לאורך עשרות שנים. במשך שעתיים כאילו נעלמנו מהעולם, אפילו השעון רכיבה המשוכלל לא הבין איפה אנחנו. היו נשים שחששו מהמקום הצר ואחרות לא יכלו להפסיק לחשוב על החטופים שלנו שבמנהרות בעזה, כדי להסיח את הדעת התחלנו לשיר. לאורך כל הרכיבה שרנו שירה נשית רכה עם הד נעים של מנהרה. שכחנו מהקור, מהפחד, מהצרות הרחוקות. היינו ביחד, קרובות, כמו גוף אחד עם הרבה גלגלים ולבבות.
מי ביקשה אדרנלין?
אל פארק האופניים פצן (Petzen) שבאוסטריה הגענו ברכיבה מהמלון של דיקסי. חצינו את הגבול כמו שחוצים גבולות באירופה ורכבנו בעמק יפה ומטופח, בין שדות תירס וגינות ירק. אפילו חלף מולנו במבי קטן והגענו לדובדבן של הטיול, פארק אופניים משובח. עלינו לקצה ההר עם רכבל וירדנו במסלול זורם וכייפי, (Flow Trail) השני באורכו באירופה, עד להתחלה. החיוך לא ירד מהפרצוף, יש תחושה של היי מההתחלה ועד הסוף. חזרנו ברכיבה לאורך הנהר בהתרוממות רוח מעל גשרים ובין כפרים. זה היה יום נפלא.
על העמק הקרחוני לוגרסקה דולינה שמעתי עוד כשטיילתי עם הילדים בסלובניה לפני כעשור. רכבנו בדרך הפנורמית המשתרעת מעליו. כל נקודה הייתה יפה מקודמתה, המצלמות עבדו הפעם לא פחות מהרגלים, אך אף תמונה לא תוכל להעביר את העוצמה של העמק עם ההרים הדרמטיים שסביבו. את השלווה של מרחבי האחו עד האופק הרחוק ואת קריאות ההתפעלות תוך כדי עליית הדופק בעליות.
הרכיבות ביומיים האחרונים באזור האגמים בלד ובהויני כבר זרמו מעצמם, חבורת הנשים כל כך התגבשה שכבר לא היה צורך בהרבה מילים. התחבקנו, צחקנו, רכבנו, טבלנו במים הצוננים. ספגנו את מזג האוויר המושלם, את מראות הכפרים הציוריים, אימצנו לתוכנו את כל השקט והשלווה הסלובנים.
לא נפסיק לרכב
זה היה מסע של ריפוי פיזי ונפשי של אזרחיות שלרגע התרחקו ממדינה במלחמה. חזרנו לארץ עם כוחות מחודשים, שמחות שיש לנו אחת את השנייה במסע של החיים המשותפים בישראל, מתפללות חזק חזק שכולם יריחו את ריח החופש והאהבה ושאנחנו נחזור לרכב בחו"ל גם בקיץ הבא.
Facebook
Telegram
WhatsApp