סיפור מסע: רכיבה בדרך המוות – בונדינג נוסח בן איש

כתבה: שלומית בן איש      צילומים: שלומית ושליו בן איש 

---

מאז ומתמיד היתה בי תחושת חמיצות, שלא לומר כישלון, על שלא הצלחתי להכניס את "חיידק הדיווש" לילדיי האקטיביים (ריצה, כדורסל, סקי…. אבל אופניים – לא ☹️). רגע של אושר היה כששליו, הבכור שלי, הודיע לי שהוא מתכנן לנו מסלול רכיבה מאתגר באזור היונגאס שבבוליביה, במסגרת הביקור שלי בטיול אחרי צבא שלו בדרום אמריקה. סוף סוף קורטוב של נחת מהצאצא הרבגוני.

במהלך שלושת השבועות שטיילנו בפרו ובוליביה, זכינו להנות מנופים עוצרי נשימה, טרקים רגליים קשוחים בגבהים, שווקים ססגוניים וחוויות עם אנשים מתרבויות ומדינות שונות. החיבור "טבע-משפחה-אתגר-חופשה" לא זר לנו. אנחנו משפחה מטיילת ואפילו שהתגרשתי כשהבנים היו ממש ממש צעירים, הצלחתי לשמר רוטינה של הרפתקאות וחוויות לאורך כל השנים. אבל הפעם, הרגיש אחרת: היוצרות התחלפו ושלא כהרגלי, שליו היה זה שיזם, תכנן, קבע, התמקח, התווכח (טוב… בשביל זה הוא למד ספרדית) ואני הפכתי להיות טרמפיסטית צייתנית. כך גם היה באותו יום שבו בחרנו להצטרף לחבורת רוכבים בדרך הידועה לשמצה בשם Camino de la Muerte – "דרך המוות". 

נכנסתי לויקיפדיה כדי להבין את עומק (או במקרה הנתון… רוחב וגובה) האתגר:
"דרך היונגאס, המכונה בשמה הדרמטי "דרך המוות", היא מסלול של כ־60–69 ק"מ שמחבר בין לה פאס לעמק יונגאס בבוליביה. המסלול נבנה בשנות ה־30 על ידי שבויים בפרו־פרגוואית במהלך מלחמת הצ'אקו, ומשמש מאז כדרך הישר מול יערות האמזונס.
הדרך יורדת בקצה תלול ביותר – מהרמה הגבוהה בקירוב ל־4,650 מטרים ועד לגובה של כ־1,200 מטרים – ומשתרעת לאורך צוקים ברוחב של עד 3 מטרים וללא מעקות בטיחות. תנאי הדרך כוללים ערפל, גשמים, בוץ וסלעים נופלים, מה שהפך אותה למסוכנת במיוחד.
ב־1995 הוכרזה "הדרך המסוכנת ביותר בעולם", ולפי הערכות נהרגים מדי שנה עשרות עד מאות מטיילים ורוכבים ברחבי הדרך."

WTF ????

הרישום לחוויה היה קל. הסוכנות היתה ממוקמת בהוסטל שבו שהינו. יתרון כששעת היציאה היא 05.00 בבוקר וכשנדרשת התאמת ביגוד וציוד ערב לפני. ההוסטל שזכה לחמישה כוכבים בעיני "הטייל המתכלב", היה למעשה אכסניה עם מיטות בטון, מצעים ממוחזרים ומים חמים לפרקים. אבל העלות ללילה נמוכה ב 14 ש"ח מהחלופה המשודרגת. גם בבוליביה נלחמים ביוקר המחייה…

באותו יום נבחר, התקבצנו עם עוד 5-6 רוכבים מהוסטלים סמוכים, שני מדריכים ונהג ויצאנו בדרכנו לפסגה. לטובת הגנה על הקור והבטיחות, איבזרו אותנו בחליפות סערה ומגיני ידיים וברכיים. תוספת שסירבלה והקשתה ככל שערפל הבוקר התפוגג והטמפרטורה עלתה.
לכאורה, אני רוכבת צנועה. הסופרקליבר שלי הם מיד שנייה ומשנתון ישן יחסית. אבל הפעם, "זכיתי" לאופני מרכבה מגושמים, ללא הילוכים ("אין צורך, הכל ירידה") ונטולי שיכוך. מה קרה לנסיכה שבי?!?

שם הסוכנות NO FEAR , ובדיעבד הבנתי שהשם אינו מיקרי, אלא גם משקף את אופי המדריך המטורלל שהוביל אותנו במהירות מפחידה תוך עקיפת קבוצות רוכבים אחרות, הולכי רגל וחיות, תוך תמרון בין רכבים, משאיות ואוטובוסים בכביש הצר נטול מעקה בטיחות. פחד אלוהים!!

יוצאים לדרך (המוות)

כשהגענו חיוורים מבהלה לנקודת היציאה מהאספלט, אופי הרכיבה השתנה מדהירת כביש מסוכנת לרכיבת שטח מאתגרת בצורה אחרת.
התקבצות בפסגה הקפואה של La Cumbre, קבלת הנחיות והוראות בטיחות ומתחילים לדווש. 

אמנם לא מדובר על סינגל, אך עדיין הדרך הצרה מתפתלת לאורך צלע ההר עם עשרות פניות חדות, ללא מעקות בטיחות, לצד תהום עמוקה וחשופה. על אף מזג האוויר "הנוח", נדרשנו לתמרן בערפל כבד, ממטרים קלים, בוץ וסלעים שגורמים להחלקה. ואני הרי סובלת מקור ושונאת לרכוב בגשם; וגרוע מכך, אסור לי ליפול ולהיפצע כי בעוד חודש יש אפיק. למרות תוספת המתח, לא ניתן היה להתעלם מתחושת הסכנה והיופי הפראי של הדרך. 

לאורך המסלול המדורדר, אבל בכנות, לא מאוד טכני, ניצבים צלבי זיכרון, המנציחים את אלו שנפלו/ התדרדרו מהמצוק לאורך השנים. כולל גלעד ייחודי עם מגן דוד לזכר הרוגים ישראלים מתאונת רכב ב 1999. כל אלו מהווים תזכורת למתן תשומת לב וזהירות. 

אחד המעברים המלהיבים בדרך היה רכיבה מתחת למפלי סאן חואן (San Juan Waterfall ) הזורמים ממצוק עליון ישירות לצלע ההר. רכיבה שמצד אחד המצוק ומצד שני המפלים סוגרים עליך. בזכות השמש שהתחילה לעלות, זכינו אפילו בחצי קשת.

הרוכבים שאיתנו היו מנוסים יחסית: היה מי שדהר קדימה (ובשלב מסויים גם זכה "לנשק את הקרקע"), היה מי שעצר בכל סיבוב כדי לצלם, אבל בגדול… הזרימה היתה טובה.
תיעוד החוויה היה באחריות המלווים, כך שאפילו לא נדרשנו לעצירות "סלפי".

ככל שיורדים בגובה, אנו מתחילים להינות ממזג אוויר חמים ובהיר המאפשר נקודת מבט על העמק הירוק, הטרופי וחשוב מכל, החמים של יונגאס. מעבר לצילומים, אנו מנצלים את העצירות כדי להתפשט מעודף השכבות שעטינו על עצמנו. 

בסיום, הובטח לנו "קאנטרי" עם בירה וארוחת צהריים. בפועל… אוסף מתקנים מוזנחים עם שלל ילדים צווחניים. ראוי לויתור! 

סוף דבר

עבורי המסלול היה בעיקר בונדינג עם הילד בפעילות האהובה עלי. ואחרי החווייה, "צריך לומר ביושר", פחות אהובה על שליו.
עבור שליו – אתגר חדש, גופנית ומנטלית, שהסתכם בכמה שפשופים בכף היד כתוצאה מכפפות לא אידיאליות וטוסיק דואב (כצפוי).
בניגוד לטרקים הרגליים המשותפים שהיו לנו, לא נראה לי שאזכה לחבירה של ה"תכשיט" אלי ברכיבות סופ"ש בארץ.
נו שויין… אולי יהיה עוד סיכוי עם הקטנצ'יק כשיסיים את חובותיו בשירות המדינה…

Comments

comments