בשבת האחרונה התקיים בקנזס ארה"ב ה Unbound Gravel 2024. האנבאונד שנודע בעבר כ-Dirty Kanza, הוא אירוע הגראבל התחרותי המבוקש והנחשב בעולם. האירוע שהחל ב 2006 עם 34 משתתפים שרכבו 200 מייל באזור המישורים הגדולים סביב העיירה אמפוריה, בקנזס, הפך להיות אירוע הקצה היוקרתי של ענף הגראבל העולמי עם קרוב ל 5,000 משתתפים מ 40 מדינות במהדורה האחרונה. האירוע שהוא פסטיבל אופניים מטורף כולל 5 מסלולים תחרותיים: 350 מייל (XL), 200 מייל (המרוץ המרכזי), 100 מייל, 50 מייל ו 25 מייל (מרוץ ג'וניור), כשההרשמה לאירוע נסגרת תוך שעות אחדות מפתיחת ההרשמה. האנבאונד גראבל הוא מרוץ חד יומי (בכל המרחקים) מבוסס על ניווט עצמי כשהמשתתפים בו יכולים לרכב אותו על אופני הרים או גראבל או למעשה כל אופניים, אך הרוב המוחלט עושה אותו על אופני גראבל עם כידון מעוקל במגוון תצורות צורה/צמיגים/שיכוך וכו'.
ישנם מספר רוכבים ישראלים המתגוררים בארה"ב שהשתתפו ב Unbound Gravel במהלך השנים, כולל במהדורה הנוכחית. אלכס ליפניצקי הוא למיטב ידיעתנו הרוכב הישראלי הראשון שיצא במיוחד מישראל לקחת השנה חלק בתחרות הנחשקת. מיד בתום התחרות הקשה בה הוא גמע 325 ק"מ וצבר 3,400 מטרים של טיפוס, אלכס התיישב במלון וסיכם עבורנו את החוויה המרתקת שעברה עליו במישורי הגראבל האין סופיים של קנזס.
ה Unbound שלי- חלום שהתגשם
רכב וכתב: אלכס ליפניצקי צילומים: הפקה Life Time, Dan Hughes, Taylor Chase, אוסף פרטי
התחלתי לרכב ב 2017 כחלק מתהליך גמילה מעישון ועל הדרך מבלי להתכוון התמכרתי לסם החדש- שמי אלכס ליפניצקי, בן 42 מקרית גת, נשוי פלוס 4, רפאל (16), איתמר (13), גאיה (9) וליה (4), עובד כמנהל מעבדת פיתוח בחבר VPG במודיעין, ואני מכור לאופניים!!
בתחילת הדרך רכבתי על אופני כביש, אבל בעקבות תאונת דרכים בה הייתי מעורב כרוכב אופניים ונפגעתי, עברתי לרכיבת קרוס קאנטרי. נהניתי מאוד בשטח אבל תמיד הייתה חסרה לי תחושת המרחקים של הרכיבות הארוכות בכביש.
ב 2020 נחשפתי לעולם הגראבל. מבחינתי הוא היה השילוב המושלם בין רכיבת שטח והמרחקים מעולם הכביש. מועדון הגראבל היה כבר עתיר פעילות באותה תקופה, אך הסגנון עדיין היה בין הפחות מוכרים בארץ וזה בלט בעיקר בהיצע מוגבל של אופניים וציוד. מה גם שזה דרש ממני תכנון מדוקדק של מסלולי רכיבה, שלא תמיד מותאמים ברובם לרכיבות גראבל.
כל הזמן חיפשתי דרכים להתקדם ולהתפתח הן בגראבל והן בקרוס קאנטרי. בין אם ע"י חיפושים של קבוצות רכיבה משותפות ובין אם שותפים לדרך שהיו מוכנים להיענות לאתגר של רכיבות משוגעות איתי.
בין הרכיבות הבולטות שלי במהלך השנים היו ברוורטים של 200 ו300 ק"מ, צ'ימיצ'ורי, Non Stop 700, והרבה אירועים רשמיים ואירועים שאינם מוכרים.
למעשה כבר ב 2019 שמתי לעצמי יעד לקחת חלק באפיק ישראל. היעד היה להתחרות לראשונה ב 2020 אך סדרה של אירועים אישיים וגלובליים מנעו ממני לעשות זאת לאורך 3 שנים האחרונות (קורונה, פציעה קשה שבוע לפני התחרות, אירועי השבת השחורה ועוד). עד כדי כך שנטען בקרב מכרי שהגורל מנסה למנוע ממני בכל דרך לרכב באפיק.
הדרך (הקשה) ל Unbound
את ה Unbound הכרתי כבר זמן רב. תחרות ותיקה, מתקיימת קרוב לשני עשורים ונחשבת היוקרתית ביותר בעולם הגראבל. לוקחים בה חלק רוכבים מכל העולם, כולל מקצוענים ורוכבי פרו-טור. חובבנים יכולים להירשם להגרלה על בסיס מקום פנוי, לנסות את מזלם ולזכות במקום בתחרות. מבחינתי זה היה חלום לעמוד על אותו קו הזינוק עם השמות הגדולים של עולם הרכיבה, ממש כמו חלום של ילד לעלות למגרש כדורגל עם הכוכבים הגדולים.
שיתפתי את אשתי בתוכניות שלי להירשם לתחרות. היא כאדם פרקטי, מעולם המדע, עשתה חישוב של הסיכויים לזכות, הבינה עד כמה הם נמוכים והסכימה… חיכיתי עד לפתיחת מועד ההרשמה בחצות. הפעלתי את כל בני המשפחה כדי לזרז את תהליך הרישום. כמובן שהאתר קרס (מרוב ביקוש) תוך כדי ניסיון ההרשמה והיצרים התלהטו. הייתי נחוש בדעתי להצליח להירשם, גם אם זה ייקח לילה שלם. אחרי כמה וכמה ניסיונות קיבלתי את ההודעה שנכנסתי להגרלה. אחרי שבועיים של המתנה מתוחה, קיבלתי את המייל המיוחל שזכיתי המקום בתחרות. הנציג היחיד מישראל. אשתי עד עכשיו טוענת שכנראה לא שמעו לתפילותיה וזכיתי…
מכאן התחיל תהליך ההכנות לתחרות. הן בפן הספורטיבי והן בפן האישי. נשארו לי כחמישה חודשים של אימונים והכנות לוגיסטיות לתחרות עצמה ולנסיעה.
הוחלט כי לנסיעה תצטרף כל המשפחה ובתום התחרות נעשה טיול משפחתי בארה"ב. חלק בתכנון הנסיעה כלל גילוי לא מעודד כל כך כי על מנת להגיע למקום בו מתקיימת התחרות צריך 3 טיסות קונקשן (שבהמשך עלה ל 4 עם ביטול של טיסות חברת התעופה לארץ), וכיומיים בדרכים. חלק מהטיסות בוטלו בהתראה קצרה, ואפשרויות חלופיות האריכו את המסלול באופן משמעותי. בנמל התעופה עוכבנו היות ונדרשנו לויזות עליהן לא ידענו מראש וצצו מתוקף שינוי מסלול הטיסה. בסופו של דבר הורשנו לעלות רק לטיסה ראשונה מתוך הרצף, בתקווה שעד שנגיע ליעד נקבל את האישורים לויזה הדחופה.
כל התקופה שלפני הנסיעה וגם במהלכה לוותה בתחושת אי וודאות תהומית, האם בכלל נצליח להגיע לארה"ב או שמה נצטרך לעשות את דרכנו חזרה. האם האופניים יגיעו למקום בזמן ושלמים או ילכו לאיבוד בין כל הטיסות ושדות התעופה. גילינו בין היתר כי אין מלונות פנויים בעיירה בה התקיימה התחרות, כי אלה נסגרים כבר שנה לפני התחרות. בסוף שהינו במלון במרחק של כשעה וחצי נסיעה ממקום האירוע. בסופו של יום רק נחישות וההבנה שההכנות והאמצעים שהושקעו בנסיעה זו ירדו לטמיון אם לא נגיע ליעד, עזרו לנו לעמוד בתלאות הנסיעה.
הכנות לתחרות
היות ואני לא רוכב מקצועי, נדרשתי לשלב את האימונים לתחרות עם העבודה והשגרה היומיומית. קיבלתי תמיכה מלאה ורוח גבית מכל בני המשפחה תוך התחשבות בהיעדרותי הבולטת בתקופה זו. מועד התחרות נופל על סוף שנת הלימודים ותקופת בחינות בעיקר בחטיבה העליונה. זה דרש הרתמות של הסגל בבית הספר כדי לתאם מועדי בחינות חלופיים והשלמת חומר הלימוד.
למרות תקופה מאתגרת עם עומס עבודה משמעותי, הצלחתי להקצות את הזמן לאימונים.
אני רוכב בקבוצת 443, שיתפתי את אנדי לוי מנהל הקבוצה, כי אני הולך להתחרות באנבאונד. קיבלתי את ממנו את ברכת הדרך יחד עם המון עידוד והנחיות לקראת התחרות מכלל חברי הקבוצה.
תוכנית ההכנה כללה רכיבות ארוכות שהתבססו יותר על צבירת זמן אוכף, ולא על מרחקי רכיבה. הייתי צריך להרגיל את הגוף למאמץ מתמשך של 15 שעות לפחות. בהתחלה הרכיבות היו 5-6 שעות ובהמשך התארכו והגיעו ל 16 שעות. הרכיבות היו באינטנסיביות נמוכה וכללו אימונים עם קבוצת 443, ורכיבות ממושכות עם חברים שהסכימו להתלוות אליי לרכיבות. חלקם מתחרי איש ברזל וחלקם רוכבי אופניים עם שריטה עמוקה כמו שלי. נרשמתי לכל אירוע אפשרי שהתקיים בארץ באותה תקופה, כמו מרוץ איילה, ספרינג גראבל כמובן, קריטריום כביש קיסריה. כל אלו היו במסגרת אימון באינטנסיביות גבוהה ואפשרו לרכוש ניסיון ברכיבות תחרותיות מרובות משתתפים. כמובן שלא ויתרתי על אימוני כוח, בליווי צמוד של מישל האגדי.
חלק מההכנה לתחרות עצמה היה להבין מהי צריכת הקלוריות המיטבית פר שעה שאני אצטרך לצרוך בלי פגיעה בביצועים מחד ובלי לסחוב משקל מיותר מאידך. ע"י ניסוי וטעייה והנחיות מאנשים בתחום, הגעתי לחישוב כי אדרש ל 300 קלוריות לשעה. כל חצי שעה ג'ל וכל שעה עגולה חטיף אנרגיה.
הנוזלים חולקו למים רגילים ותמיסה איזוטונית. שני בקבוקי חצי ליטר על שלדת האופניים ו-2 ליטר מים בתיק גב.
מבחינת מזג האויר, כבר באלון ההסברה של מארגני התחרות יש פרק מיוחד לגבי אמצעי זהירות במקרה של טורנדו, כדי לא לשחזר את סיפור הקוסם מארץ עוץ. מעבר לכך ידעתי כי הטמפרטורות יכולות להגיע בשיאם ל 35 מעלות, מזג אויר שאני רגיל אליו מהארץ. אבל יכול להיות תרחיש של רוחות עזות, גשמים וסערות. התחרויות בשנים קודמות אופיינו בהשבתה של רוכבים/אופניים רבים בגלל תוואי שטח ובוץ בשבילים.
תובנה זו דרשה להיערך עם הרבה ציוד חלופי וחלקים אותם נשאתי עלי. בחרתי לא לשכור שרות של צוות סיוע מקומי שמציעה ההפקה, שכלל בתוכו טיפול באופניים, חלוקת מזון מים, הקפצת תיקים וחילוץ. כדי לעמוד באתגר מסוג זה, תוכנית אימונים כללה גם רכיבות ארוכות במתכונת של Self-support.
ביום שהגענו לקנזס היה שמשי וחם, והייתה תקווה כי הפעם לא יהיו סיפורים של שבילים שקועים בבוץ. אבל יומיים לפני התחרות, נפתחו ארובות השמיים וירד גשם ללא הפסקה.
ביום התחרות עצמה היה מעונן ברוב שעות היום ללא גשם, עם טמפרטורות שהגיעו עד 30 מעלות. מזג אויר מושלם מבחינתי. בסמוך להזנקה התקבלה החלטה כי בגלל מצב השבילים במסלול המקורי, התחרות תעבור למסלול חלופי. את ההודעה על כך שלחו באי מייל, כך שחשוב לבדוק את ההודעות סמוך להזנקה לוודא כי יש מסלול עדכני מוזן באמצעי הניווט.
התחרות- מזנקים מתוך פסטיבל
התחרות מוזנקת מהעיירה אמפוריה במדינת קנזס, כשעה וחצי נסיעה מעיר הבירה טופיקה. כנראה אם הייתי נוסע לבד, הייתי מצליח לשכור חדר בעיירה בה התקיימה תחרות, אבל זה לא היה אפשרי בהרכב משפחתי מלא.
האווירה של התחרות עוטפת את העיירה בכל פינה- אווירת חג בכל המובנים. נראה שכל תושבי העיירה נרתמו לטובת התחרות. ביומיים שקדמו לתחרות עצמה התקיימו רכיבות הכרות על המסלולים במספר הזנקות לאורך היום, עם קבוצות בהרכבים שונים.
את הפתיח של אירועי התחרות היווה אקספו מפואר בכיכר המרכזית של העיר. היו שם דוכני מזון, שתיה, ציוד רכיבה, הלבשה, סדנאות תיקון וכיוון אופניים, מוזיקה, מתנות דוכני צילום. הרגשתי שאני חלק מאירוע בקנה מידה אחר, משהו שלא הכרתי קודם. רק התחושה הזאת הייתה שווה את התלאות שקדמו להגעתנו.
ביום התחרות, יצאתי לאמפוריה לפני הזריחה עם רכב שכור מהעיירה בה שהינו. ההזנקה הייתה ב 6:30 בבוקר וכל מקצה שהוזנק עשה זאת לאחר שירת ההמנון הלאומי. בהזנקות נכחו כתבי ספורט וחדשות, ותושבי עיירה רבים שנראה שלא הזיזה להם השעה המוקדמת. זרקורים האירו את הרחובות ואת השמיים ומסוק טס מעלינו וסיקר את האירוע מהאוויר. התחרות התקיימה עם ליווי של המשטרה בצמתים מרכזיים, כדי לוודא בטיחות הרוכבים ולאורך המסלול התמקמו תושבים מקומיים שבחרו לצפות ברוכבים תוך כדי פיקניק בשולי השביל.
אסטרטגיית רכיבה- לרכב יציב ככל הניתן מבלי להישרף
ההזנקה מחולקת לקבוצות לפי זמן רכיבה משוער. 10,12,16 שעות וכו'. הקאט-אוף הוא 19.5 שעות, או מהירות ממוצעת של 16.5 קמ"ש.
התכנון היה להיצמד לדבוקה של 10 שעות, ולנצל את הדראפטינג של הפלטון החזק. לאחר מכן לעבור לדבוקה של 12 שעות. המטרה היא להגדיל מהירות ממוצעת בקטעים יחסית מישוריים ולא טכניים עם מינימום השקעה של וואטים. מהירות ממוצעת שלי במקטעים אלו הגיעה ל 31 קמ"ש.
כשהגעתי לעליות, הורדתי את הקצב שלי לקצב נוח בזון 2/3 וניסיתי לעבוד רגוע ורציף. היו מקטעים של עליות מדורדרות עם 15% שיפוע, כדי לעלות אותן היה צריך להגיע לוואטים גבוהים בלית ברירה. בשלב מסוים כדי לא לבזבז יותר מידי אנרגיה, אפילו לרדת ולעלות רגלית. וכל זאת כדי לא להתפזר ולהישרף.
בשתיים מהירידות הטכניות שהיו עתירות סלעים, התפוצצו לי שני צמיגים… את הצמיג האחורי הצלחתי לתקן עם 4 תולעים, והוא הצליח להחזיק עד סוף תחרות. לעומת זאת הצמיג הקדמי היה בעייתי יותר, וכל פעם התרוקן מאויר. זה דרש ממני התעסקות מיותרת ועיכובים לאורך המסלול. המשאבה החשמלית הסינית אשר שירתה אותי נאמנה עד כה, כנראה נפגעה במהלך הטיסה והסוללה החזיקה בדיוק 3 שניות. גם ההברגה של משאבת ה CO2 כנראה הייתה פגומה כך שרק חלק מהגז הגיע לתוך הצמיג והיתר לאוויר של קנזס. נאלצתי לנקוט בשיטה הישראלית ו"לשנורר". (הוסבר בפירוש בתקנון שרק מי ששילם על צוות סיוע, יוכל לקבל עזרה בתחנות עצירה). בתחרות לקחו חלק כ 5,000 רוכבים במקצים ובמרחקים השונים. כך שלמעשה לא הייתי לבד על מסלול בשום שלב בתחרות. רוכבים שמחו לרכב בפלטונים בחלקים מישוריים. נדהמתי לגלות, שלמרות שמדובר בתחרות, רוכבים אחרים ממהרים לעזור, בין אם בלחלוק ציוד אישי ובין אם בעידוד. אפילו בתחנת עצירה קיבלתי שרות ללא תשלום, כאשר הבינו שם שללא הסיוע שלהם לא אוכל להמשיך. גם כששמעו שאני מישראל, קיבלתי את השרות בהמון אהבה ותמיכה.
בדיעבד, אילו הייתי מתארגן לתחרות הזו עכשיו, הייתי מקפיד על שימוש בצמיגים עם עמידות גבוהה יותר לפנצ'רים ובאינסרטים למרות המשקל העודף. כמו כן הייתי לוקח יותר בלוניCo2 וייתכן שאף בלונים גדולים. כמו כן למדתי שכדאי להשתמש בתולעים עבות יותר, כי לרוב לא מדובר בנקב בגלל קוץ, אלא בחתך מסלע. ומעל הכל חייבים להקפיד ולוודא תקינות של כל הציוד לפני התחרות, גם אם זה ציוד שהשתמשנו בו לפני שעות בודדות ואנו בטוחים בתקינותו.
לאורך המסלול יש בסה"כ ארבע נקודות בהן ניתן למלא מים, והמסלול לא עברנו ליד מרכזים מסחריים או חנויות בהם אפשר לקנות אוכל/שתיה. כאן נכנסים תושבי המקום שהוזכרו קודם, הם הגיעו עם צידה אותה הציעו לרוכבים ללא כל עלות. מים קרים, בייקון מלוח ועוד. המלצה אישית לא לסרב להצעות אלו.
עם זאת היה שלב בו כמות המים הייתה אצלי בשפל קריטי והייתי חייב לנקוט במשטר שתיה מדוקדק. עוד משהו שלמדתי, כדאי לחשב כמה מים אני צורך באופן אישי עפ"י ההרגלים שלי, ולא להתמקד בהמלצה של מארגנים על 2 ליטר על כל 50 מייל. כמובן להקפיד לקבע את הבקבוקים לשלדת האופניים, כי הם יכולים להתנתק וליפול. בגלל ניסיון אישי כאוב עם מחזיקי בקבוקים שלי, קיבעתי אותם מבעוד מועד עם אזיקון רב פעמי.
המסלול שילב בתוכו מאפיינים שונים של נוף ואופי רכיבה. גבעות מתגלגלות עד לקו האופק, שנתנו הרגשה של אין סופית, וכאשר מגיעים לשיא הגובה שלהן, באות הירידות הטכניות עם סלעים. כמו שקראתי בתיאורים של רוכבים ממהדורות עבר ובדקתי על עצמי כאמור… נוכחתי לראות שהסלעים חדים מאד והם חותכים את הצמיגים אם לא מקפידים על קווים נכונים או מהירות מותאמת לשטח. לעתים היו מעברי מים שדרשו רכיבה זהירה ולא בשיא המהירות. היו גם חלקים מהמסלול שהיו מכוסים בבוץ חלקלק מסוג שלא נתקלתי בו בארץ. הבוץ, ככל שעוברים עליו יותר רוכבים, הופך לדייסה חלקלקה. האמריקאים קוראים לזה בצדק Peanut butter.
"FROM ISRAEL, ALEXANDER LIPNIZKIY"
בחלק האחרון של המסלול, כ 50 ק"מ לקראת הסוף, התחלתי להגביר את הקצב. גם בגלל חלוקת מאמץ מחושבת לאורך המסלול ובעיקר בגלל תחושה של סיום מתקרב שיכולתי למצוא את הכוחות בשבילו. כ 5 ק"מ לקראת סוף המסלול, שמעתי את צפירת רכבת המשא שעוברת באמפוריה, מה שסימן את קו הסיום הקרב. זמן קצר אח"כ כבר נראו זרקורי העיירה והמסוק שחג מעליינו. תושבי העיירה רצו לאורך השדרה עם פעמוני בקר וצעקות עידוד רמות וכבר שמעתי את הקריין מקריא את שמות הרוכבים שמגיעים לקו הסיום. ואז הגיע הקריאה הכל כך מתוקה: "FROM ISRAEL, ALEXANDER LIPNIZKIY"
סיימתי את התחרות במקצה ה 200 מייל בזמן של 15:30 שעות, יותר טוב מכל מה שיכולתי לצפות. זה זמן ברוטו וכולל את ההתעסקות עם הפנצ'רים שגזלה זמן רב.
אחרי חציית קו הסיום הוקפתי על ידי מתנדבים שהביאו עימם מדליות ומתנות אחרות. באזור ההפנינג היה אוכל ושתיה ללא הגבלה וללא תשלום לרוכבים ובתשלום לאורחים.
ה Unbound Gravel הוא ללא ספק אחד הדברים המאתגרים והמספקים ביותר שעשיתי עד כה. עכשיו אנוח. אאגור כוחות ואתכונן לאתגר הבא.
שלכם אלכס.
Facebook
Telegram
WhatsApp