YOTA, ראשי תיבות של Your Own Trail Adventure, הוא אתגר של ניווט בייקפקינג מדברי. הכללים לכאורה דיי פשוטים: נקודות ציון פזורות במרחבי הנגב והערבה. מתחלים בדימונה ותוך 72 שעות צריך לאסוף כמה שיותר נקודות ובסוף להגיע לאילת. הרכיבה היא בזוגות בעיקר בשטח, הרוכבים עצמאים, ועזרה חיצונית אסורה בהחלט. דיי פשוט תכלס…- לא!

אבי פריד שהתנסה לראשונה בחייו בתחרות בייקפקינג רק ב HLC האחרון, ושם הגיע להשיג מטורף ביחס לניסיון הלא קיים שלו בתחום, החליט (למזלנו) שהוא יוצא גם ל Yota 2021. בשורות הבאות הוא משתף אתנו את החוויה האישית שלו ושל אינגו בן זוגו לאתגר הייחודי.

כתב: אבי פריד   צילומים: אבי פריד

חוויה מתקנת

תמיד שנאתי את המדבר. כשאני אומר תמיד, אני מתכוון לילדותי, כשלא הייתי שם קרם הגנה והייתי מסיים כל טיול עם כוויות שמש. אני מתכוונן לצבא, שם המדבר סימל בסיס נידח, מסעות, שבועות שטח קשים וחול בכל דבר שצריך לנקות.  אני מתכוון לHLC, לשבילים הקשים, לרוחות, להתייבשות, לתסכול, לצורך לחשוב כל הזמן על הישרדות ולא על מה שמסביב. המדבר תמיד סימן אצלי חוויה לא נעימה, זמן מבוזבז שהיה יכול להיות במקום שופע ירוק ומים, לא חום ויבש. אף פעם לא הבנתי את אלה שבוחרים לעבור לגור במדבר, מה יש בכלל לחפש שם? למרות זאת, סופ"ש שעבר השתתפתי בY.O.T.A.

היוטה, לאלו שעדיין לא מכירים, היא תחרות ניווט מדברית זוגית על אופניים מדימונה לאילת. ישנן נקודות פזורות בכל הנגב והערבה בעלות שווי שונה לכל נקודה ולכל זוג יש 72 שעות לאסוף כמה שיותר נקודות, כאשר מעבר לכמה כבישים אסורים, כל זוג בוחר לעצמו את המסלול הרצוי עליו. המסלולים לרוב דורשים תכנון מוקפד מראש והתחשבות בפקטורים רבים כגון סוג מסלול רצוי, רמת עבירות, גובה מצטבר ונקודות תספוק. את ההחלטה להשתתף בתחרות קיבלתי רק שבוע לפני התחרות, והשותף שלי היה עסוק בעבודה, אז תכנון המסלול נפל עלי.

מבחינתי היה לי פה צ'אנס לשנות את הגישה שלי למדבר. במסלול שאני בונה בעצמי אין לי על מה לקטר: לא על איכות הדרך, לא על תוואי השטח, לא על אורך המקטע ולא על שעות הפעילות. הכל הכל הכל באחריותנו. רציתי לבנות מסלול שישאיר לי רק טעם טוב בפה, חרף הסלידה שלי למדבר. מהסיבה הזאת בחרתי להצמד רק ל"שבילים לבנים", בלי סינגלים, בלי ״אזידוכים״ ובלי נאקבים, את כל הבחירות שלי גם אישררתי בתצלומי אוויר -כל שביל שנראה דהוי, קטוע או חסר, נמחק. השותף שלי, כמוני, לא כל כך מנוסה ברכיבה מדברית אז בחרנו לבנות את המסלול כך שבכל מקטע של כ 50 קילומטר נגיע למים ואוכל, כדי שלא נצטרך לסחוב כמויות אדירות של מים ותהיה לנו רשת ביטחון.

ההכנות

הכנה פיזית לא הייתה לי. מאז אוקטובר הייתי מושבת מרכיבות בגלל פציעה עצבית בידיים שקיבלתי ב HLC. כמה חודשים חוויתי שיתוק חלקי באצבעות ורק לאחרונה הם חזרו לתפקד, לכן לא יכלתי לרכב כדי לא להחמיר את המצב. התחלתי להשתגע מחוסר מעש. חוץ מריצה לא היה יותר מדי ספורט שיכולתי לעסוק בו, כל מה שהיה קשור לידיים נפסל. בנוסף לרכיבות האישיות שלא יכולתי לעשות, גם הרגשתי שאני מפספס אירועים קהילתיים כגון הצ׳ימיצ׳ורי שממש רציתי להשתתף בו. שבועיים לפני התאריך של היוטה חזרו השרירים האחרונים שלי לתפקד, ולכן למרות המלצת הרופא, ידעתי שאני פשוט חייב להשתתף, גם אם זה בלי הכנה ובהתראה של שבוע.

את השותף שלי אינגו פגשתי לראשונה כשאסף אותי בדרך מביתו לקו הזינוק בדימונה. אזרח גרמני עם אישה ישראלית, הוא עבר לפה רק לפני שנתיים אבל מעורב בקהילת הבייקפאקינג הישראלית מאז שהשתתף בגרסה הראשונה של הHLC ב2014 וגם בשנה שאחריה. בחור גבוה ומרשים עם תארים מכובדים של איירונמנים באמתחתו. את ההחלטה לרכב ביחד קיבלנו בספונטניות, פשוט שאלתי בקבוצת טלגרם הייעודית מי מחפש שותף והפנו אותי אליו. שנינו שמחנו לגלות שאף אחד מאתנו לא בכושר מדהים, אני בגלל פציעה מהHLC והוא בגלל ביטול האולטרה מן בנובמבר והיעדר סיבה להתאמן. תמיד טוב ששני השותפים באותו ראש ככה שלא "בטעות" ננסה למשוך יותר מהמתוכנן. ה 450 קילומטר שתכננו הספיקו בהחלט הספיקו לשנינו.

היום הראשון

לאחר מפגש זריז בארומה דימונה וכמה משפטי פתיחה, השעון החל לספור לאחור. התחלנו צפונה לכיוון חורבת ענים, הנקודה עם השווי הגבוה ביותר של (7) נקודות. כבר ברבע שעה הראשונה פגשנו את ה"הייק א בייק" הראשון שלנו בצורת עלייה על רכס צפונית לעיר בשיפוע ותוואי לא רכיב בכלל- התחלה טובה… המשכנו צפונה בין הפזורות הבדואיות, כל כמה דקות עוצרים לצעוק על כלבים שהחליטו כנראה שאנחנו כבשה טועה או אויב מושבע. בכסייפה החל גשם שסיפק לנו בוץ טרי, בגדים רטובים וקור חודר עצמות. מבחינתי זאת הייתה סערה איומה שעוד רגע איימה על כל המשך התחרות שלנו, מבחינת אינגו היה מדובר בטפטוף קל, שבכלל לא נחשב גשם… למזלנו הגשם פסק די מהר וטיפסנו לכיוון מחנה יתיר. לאחר דקירה של הנקודה וארוחת סנדוויצ’ים בענים גלשנו דרך דריג'ת לערד, עם רוח גבית חזקה שתרמה למאמץ.

מערד למצדה (3) על הכביש הסלול נהנינו מבוסט אדרנלין בצורת מהירויות שלא מביישות רכב והודיה שבחרנו לנוע מזרחה. כל פעם שכביש פנה למערב, הרוח המערבית עצרה אותנו במקום ודרשה כוחות עצומים להתקדם מולה, למזלנו זה עוד היה בירידה. בקושי היה לנו זמן להצטלם עם המבצר והמשכנו הלאה ע״מ להספיק לחצות את מדבר יהודה לפני החשיכה. מצדה נווה זוהר (2) על בסיס שביל ישראל לאופניים ודרכי עפר ומצאנו את עצמנו עד מהרה במפעלי ים המלח לאחר דקירה של הר סדום (2). רכיבה בנחל פרצים בחושך היא חוויה שאני ממליץ לכולם, הכל מועצם, החושך בקניונים חשוך יותר, הצוקים המונוליטים עצומים יותר וכו'.

הנקודה הבאה שלנו הייתה גבי פרס. כן, שם למעלה, בנגב, לא בים המלח, לא בבקע הסורי-אפריקאי. איך הגעתם לשם תשאלו? אסביר לכם. יש למפעלי ים המלח מסוע, שמוביל חומרים מהמפעלים לרכבת באורון ליד המכתשים. יש לצידו שביל גישה, רכיב בתיאוריה, אולי בירידה. בעלייה, מדובר על כ4 קילומטרים בשיפועים הזויים. השביל לקח לנו מעל שעה, כשאנחנו הולכים ברגל ודוחפים לצידנו מפלצות מלאות ציוד בלי נקודות אחיזה נוחות, כל 10-20 מטר עוצרים למנוחה. צידו השני לא היה טוב יותר, שביל לא מתוחזק, מדורדר ומפחיד לרכב בלילה. הגענו לגבי פרס (2) שבורים מעייפות ובשעה 2:30 נרדמנו בחניון ליד כביש 25, לאחר 170 קילומטר של רכיבה קשה.

היום השני

קמנו ב6:30. ארזנו במהירות ויצאנו על דרך המצלעות של המכתש הקטן. הנוף היה מהמם, המזג אוויר מושלם ואפילו פגשנו כמה רצים שהיו באמצע הדזרט אולטרה. הנקודה הבאה הייתה שברי מטוס אימונים (3) שנפל אי שם על המצלעות. הדרך אליו איטית, לא עבירה במיוחד ומעייפת, אבל מיד לאחריו עשינו אחורה פנה אל תוך נחל צין והמשכנו על הדרך המלך המוכרת עד לכביש. אני לא מקנא באלה שבאו ממערב, הם כנראה היו צריכים לסבול קילומטרים של שביל סלעי שלא עביר לג’יפ הכי מפונפן, שלא נדבר על אופני בייקפאקינג. ירידה נחמדה על הכביש לערבה בתנוחה אווירודינמית הובילה אותנו לעץ שיזף עתיק (1) בעיר אובות ומיד לאחריו סלט מרענן בארומה של עין חצבה.

הערבה היוותה בסיס נוח לתכנית שלי ושל אינגו – לקפוץ מתחנת דלק לתחנת דלק, עם גיחות לנקודות ממערב לדרך. כך היה עם קצרה (2), מערבית לצופר, עלייה קצת ארוכה אבל עם נוף מהמם מהשיא גובה וירידה מהירה חזרה למטה לתחנת דלק בצוקים. מכה חזקה לגלגל בדרך עלתה לי ב-3 תולעים וניסיון קשוח אבל מוצלח להציל את הטיובלס, אבל לבסוף הצלחנו וגלשנו את שאר הדרך לפני החשיכה. ביישוב צוקים ראיתי נגרר מלא אופניים, תפסתי את הבעלים ושכנעתי אותו למכור לי ערכת טיובלס. עכשיו לפחות היו לי ספיירים.

בתחנת דלק צוקים פגשנו את דורון וירון, מנוסי YOTA וישבנו איתם כמה דקות. הם שמעו שתכננו לעלות ולרדת את הר כיפה (2) וניסו להניא אותנו מלהוציא את זה לפועל. "העלייה קשה מאוד, לפחות תאספו עוד נקודות באיזור. זה שווה לכם רק את העלייה?". אני חייב להודות שנלחצתי קצת והתחלתי לתכנן מסלול חלופי, לדלג עליו, אבל בסוף החלטנו פשוט לקחת הרבה מים ולצאת אליו בכל מקרה, עם אופציה להמשיך משם ולא לחזור.

העלייה להר כיפה הייתה רכיבה ברובה, הרגשנו את החום נשאר בערבה והקור של הנגב מתחיל לחלחל לנו בעצמות. כשהגענו למעלה הופתענו לגלות שלגלגל האחורי של אינגו ירד כל האוויר. ניסינו לנפח אבל כל כמה דקות הצמיג חזר להיות ריק ללא רעש של דליפת אוויר, לא הצלחנו להבין מה הבעיה. הרטבה של הצמיג עם קצת מים גילתה לנו שהצמיג היה מלא במיקרו חורים, כנראה מתגובה רעה לג'יפה החדשה שאינגו שם לפני התחרות. היינו על פסגת ההר חשופים לרוח והתחלנו לקפוא מקור אבל לא היה יותר מדי מה לעשות, צריך לתקן את התקר. ניסינו לשים את הפנימית ספייר עם חומר של אינגו, אך גם זאת התגלתה עם קרע די רציני. נשארה רק הפנימית ספייר שלי ללא חומר, איך קיווינו שתחזיק… ואכן החזיקה! ניפחנו את הצמיג בלחץ הכי גבוה שיכולנו להפיק עם המשאבה הקטנה שהייתה לנו, נוחות כבר לא הייתה אופציה פה, נטו שרידות הצמיג.

את הירידה חזרה לפארן כבר לא עשינו. העלייה הייתה מדורדרת לקראת הסוף ולא הרגשנו בנוח לעשות אותה בירידה בלילה, במיוחד עם צמיג בעייתי. עם אצבעות קפואות איתרתי מסלול המשך בטלפון שיביא אותנו לקניון עדה (1), והתכנון היה לחזור באותה הדרך שבאנו למחרת. כעבור 150 ק״מ בסה״כ פרשנו את הציוד שלנו למרגלות עץ שיזף ועצמנו עיניים לכמה שעות.

היום השלישי

בבוקר נזכרתי במשהו שירון אמר לי ערב קודם, הוא שאל אותי אם תכננו להגיע להר כיפה דרך נחל פארן. לא הכרתי שיש דרך כזו, אבל הבנתי שהיא כנראה קלה יותר מלטפס חזרה להר כיפה ולרדת דרך רמת ברק חזרה לצוקים, הרי כמה דשדש כבר יכול להיות בפארן? קילומטרים של דשדש הוכיחו לי שאכן יש שם חלוקי נחל, אבל לאחר כ8 קילומטרים מצאנו שביל מוצק בגדה הדרומית ותוך זמן קצר הגענו לפארן.

בפארן התחלנו לחפש בנרות מקום לקנות פנימית, שיהיה לנו למקרה חירום עכשיו שנשארנו בלי ולאינגו הייתה רק פנימית רגילה בצמיג. לא הצלחנו להשיג את פארן אופן, מקום להשכיר אופניים ביישוב, אבל בצרכנייה של הפועלים היו ערכות לתיקון פנימית. יאללה, לקחנו ויצאנו לדרך.

באנדרטת ההולכים לפטרה (1) פגשנו לרגע קט את קבוצת ״זזנו״ של ים וניצן, שבדיוק עצרו בצל. אנחנו היינו רעננים מהעצירה בפארן אז המשכנו הלאה. שעה לאחר מכן בירידה קצת מדורדרת שמעתי רעש שאף רוכב לא רוצה לשמוע במדבר, נזילת אוויר וחומר בתנועה מחזורית. עצרתי כמה שיותר מהר וסתמתי את החור עם האצבע שלי, התולעים ששמתי אתמול בצהריים ברחו לי. בעזרת אינגו (היתרון הענק בקבוצות ולא בודדים), הצלחתי לסתום את החור עם תולעים: אחד התבזבז לי, ועוד שניים הצלחתי לדחוף זה ליד זה בתוך החור. הייתי ממש שמח שקניתי עוד תולעים בלילה הקודם.

הנקודה הבאה היו הבולבוסים ביעלון (2)(לא הלהיב אותי יותר מדי), שם גם פגשנו את ״אריות צנעא״ המנצחים של השנתיים הקודמות. הייתה עצירה ביוטבתה לגלידה, לא עצירת חובה אבל מי הולך לוותר על גלידה טובה באמצע תחרות? הפונדק היה ממש צוואר בקבוק של קבוצות לקראת אילת, היינו שם עם עוד שלושה זוגות. המשכנו לחניון מעלה שחרות (1) באותו זמן עם ״אריות צנעא״ אבל כאן הקבוצות התפצלו: החזקים עלו את המעלה לכיוון הנקודות המערביות על הרכס, העייפים יותר (אני ואינגו כלולים) נשארנו בערבה כדי לסיים בנחת. חתכנו דרומה דרך נאקב מדברי קשה אך יפה, שהוביל אותנו דרומה אל תמנע. לפארק הגענו בחושך, כך שלא יצא לי אפילו לראות את קשתות תמנע (1) אליהם באנו, אלא רק את השלט. המעבר בפארק היה מקסים, הכל היה מואר בצורה מדהימה, ושוב מצאנו את עצמנו בחוץ על דרכים מהירות לאילת.

את הקטע הבא הכרתי כבר מהHLC. בלילה האחרון של הHLC, רכבתי ללא פנס, על מאגרי אנרגיה גמורים ומחסור חמור בשעות שינה. קטע שהיה אמור לקחת שעתיים לקח לי 5 שעות בפועל אחרי שהייתי צריך להתמודד עם הזיות מהמחסור בשינה. הפעם היה קליל יותר. רצנו על שבילי עפר הדוקים עד דקל הדום (1) ומשם להרי אילת לנקודה האחרונה שלנו לתחרות. ממש לפני אילת החלה לכאוב לי הרגל בגיד האכילס. היו לנו את כל הסיבות בעולם לעצור – מקומנו בתחרות היה מובטח, היינו כבר בתוך אילת קרובים לשינה, רכבנו כבר מעל 160 ק״מ והעייפות והכאבים באו לגבור עלינו. החלטנו להתקדם מכוח התחרות אבל רק עד שנמצא מקום לישון, בידיעה שאנחנו משקרים לעצמנו אבל רק ככה יכולנו להתקדם. מפה לשם רכבנו עוד 10 קילומטר, מצאנו ואדיון נחמד מוגן מהרוח וישנו.

היום הרביעי

קמנו ברגוע. נשארו לנו 4 שעות לתחרות, ורכיבה בפועל של שעתיים. רכבנו בנחת את הקילומטר האחרון למצוקי גשרון (2), אכלנו ארוחת בוקר עם נוף לסיני וקינחנו עם תמונה בדגל הדיו, קו הסיום.

בשעה 10:00 נפגשנו כולם לתמונה משותפת, מילות פרידה, שאפו למנצחים ואז כל אחד נפרד למצוא את דרכו הביתה. אני מאוד אוהב את הסיומים האלה: ללא פרסים, ללא נאום מנצח, בסה"כ הבנה שבאנו ליהנות, שכולנו יצאנו עם חוויות לחיים ושהחיים ממשיכים הלאה כרגיל.

סוף דבר

לדעתי תמיד יהיו לי רגעים קשים במדבר, משום מה זה מעורר בי קשיים שאני לא פוגש במקומות אחרים, אבל התחרות עשתה את שלה. לצד הרגעים הקשים הפעם ידעתי להעריך את הבקרים עם האוויר הצח, הנופים המרהיבים והבלתי נגמרים והצבעים הכה עזים. יש מעין שקט נפשי שאפשר להשיג רק במדבר, רק באמצע רכיבה/טיול של כמה ימים, כשכבר נגמר על מה לחשוב אז פשוט לא חושבים. שקט מחיי היום יום, ללא הדאגות וההמולה של החיים.

לגבי הידיים והפציעה מהHLC, הרכיבה כנראה החזירה אותי אחורה כמה שבועות בשיקום, אבל לדעתי הכוחות הנפשיים שקיבלתי מהרכיבה שווים יותר מהחלמה מהירה. השנה האחרונה הייתה קשה לי מאוד כמו לכולם אבל דאגתי ליהנות גם מהדברים הקטנים: מהרכיבות, מהתחרויות שהצליחו לצאת לפועל, מחוויות חדשות ועכשיו גם מהיופי ששוכן לנו בחצר הבית. אני חושב שאני מתחיל להבין את שוכני המדבר, יש משהו מיוחד בשקט שיש שם, משהו מרפא לנפש.

אני מאמין שעוד אחזור למדבר בקרוב, הפעם שוב, מיוזמתי.

בנוסף לחוויות שאבי מעביר לנו דרך הכתבות שלו אצלנו, הוא גם מתעד ומשתף את החוויות שלו בעמוד האינסטגרם שלו. מוזמנים לעקוב אחריו גם שם.