יואב מאור, נציב קבילות בעלי המקצוע של הענף לשעבר, נטש אותנו לטובת משרת חלומות עתירת מזומנים ותהילה כשליח Bike.il בסן פרנסיסקו של אמריקה- לא. כדי שהמורשת העשירה של האיש שעמד פעם מאחורי הדלפק (שרובה פורסם בפלטפורמת עבר שלנו) לא תתמוסס לה בתהומות הנשייה של הסייבר, החלטנו לשחזר למענכם את תופני חוכמת החיים של האיש שראה דבר או שניים בענף. תהנו, תלמדו ותפנימו…

כתב: יואב מאור ן צילום: דותן הלוי, אוסף פרטי

אם תחפשו טוב, אולי עוד תצליחו למצוא במרכזי הערים הוותיקות, בעלי מקצוע כאלה של פעם.
תופרת, סנדלר, רפד, מתקן רדיאטורים, מתקן מנגנוני חלונות, משפץ גירים, ועוד מיני אנשי מלאכה מהימים ההם, כשעוד היו טורחים לתקן דברים, במקום פשוט להחליף בחדשים. נדמה כי הדינוזאורים האחרונים האלה, היו שם מאז ומתמיד. אין להם דף פייסבוק או איש ניו-מדיה, לחלקם אין אפילו פלאפון, אתר, או אפילו שלט עם שעות הפתיחה. מגיעים אליהם מפה לאוזן, מאז ומתמיד. לרובם אין דור המשך או שוליות, וכשהם פורשים לפנסיה, הם פשוט סוגרים את הבסטה. וזהו. יש מצב, שלא רחוק היום בו גם מכונאי האופניים שלכם, יישאר כזיכרון עבר בקבוצת "זיכרונות ילדות חדרה המקורית":
-'זוכרים את ההוא, שהיה מתקן פנצ'רים בסמטה מאחורי הבנק?', -'כן, היה בחור טוב, ימח שמו'.

בתרגום חופשי של הפתגם הידוע: "עזרה טובה קשה למצוא" – כח אדם בחנויות אופניים הוא נושא רגיש. מאז ומתמיד היה קשה לגייס עובדים, וזה לא הולך ונהיה קל יותר. "בריחת המוחות" בקרב עובדי החנויות היא תופעה ידועה. דרישה למקצועיות, בקיאות והבנה במפרטים ומחירים, יחד עם יכולות יחסי אנוש וסבלנות רבה, לצד שעות עבודה רבות, כולל ימי שישי, עם תגמול כספי בינוני לרוב – לא נשמעים מושכים במיוחד. לעבוד בחנות אופניים נשמע אחלה כג'וב אחרי צבא, או בתקופת לימודי התואר, ולרוב קולע לטווח גילאים מסוים, ולסטטוס מסוים בחיים. תוסיפו שחיקה כללית כתוצאה מעבודה בשירות לקוחות, תוסיפו חוסר באופק קידום וברמת השכר (מכונאי יישאר מכונאי, מוכרן יישאר מוכרן, וכו'), יחד עם השאיפה הישראלית להיות מנהל, והלחץ של האמא הפולנייה מבית, תוסיפו את השחיקה בריווחיות החנות בעקבות מגמת הקניות באינטרנט, ועוד ועוד, וקיבלתם חוסר מוטיבציה כללי לעבוד בחנות אופניים.

בכנות, נכון לעכשיו יש די הרבה חנויות אופניים בארצנו הקטנטונת. יש שיגידו, יותר מדי. דבר אחד בטוח – לרובן חסרים מכונאים. או מכונאי. אם להאמין לכל התחזיות הפסימיות לגבי עתיד הענף, ואם נקשיב לכל היועצים והחזאים, ניתן להסיק כי התרומה המשמעותית לשרידותה ועתידה של חנות האופניים המקומית שלכם – היא הסדנא. דווקא בימים אלה עושה רושם שהלקוח יודע להעריך מכונאי טוב, וניכר שמוניטין טוב של חנות, בהכרח נסמך על רמת הסדנא שלה. אם כך, מקצוע המכונאות הוא עתיד הענף, לא? באופן תיאורטי, בעתיד הלא-רחוק, נחזה ביותר ויותר חנויות שנסגרות, ולכאורה, השורדות יישארו אלה עם המכונאים הכי טובים. קרי, גם כאלה שהיו להן מראש מכונאים טובים, וגם כאלה שיקלטו מכונאים שעזבו חנויות שנסגרו.

דרוש מכונאי

אז מיהו אותו מכונאי מבוקש? או מה גורם ללקוח לסמוך על המכונאי בחנות, ולהפקיד את אופניו אצלו? התשובה מורכבת מכמה רבדים. כמו מוניטין, שמועבר מפה לאוזן על סמך המלצות של לקוחות. מוניטין מצריך ניסיון, לא? ז'תומרת שהמכונאי הזה כבר עובד כמה שנים בתחום, לכלך ידיים, רכש כלים וידע, יחד עם יכולות דיאגנוזה שנסמכות על מקרים קודמים. ניסיון מצריך להתחיל מאפס, לא? ז'תומרת שמישהו לאורך הדרך נתן לאותו מכונאי להיות שוליה של מכונאי ותיק, שחנך ולימד אותו. או שהוא עבר באחד מהמוסדות להכשרת מכונאים, אי-שם בניכר, דוגמת BARNETT או בית הספר של PARK TOOL, ודומיו. תכל'ס, כדי להגיע למצב שאתה רוצה להפוך למכונאי אופניים, אתה צריך כנראה שזה יהיה צרוב לך ב-DNA (קרדיט לאור טל), אתה צריך לנשום את זה, להיוולד עם מפתח אלן ביד. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. כך שבהכרח, המכונאים הוותיקים והטובים שלנו, עושים את מה שהם עושים מאהבה אמיתית, ועם כשרון אמיתי.

כל הכתוב לעיל, אמור לנפח את האגו (הנפוח ממילא) של טובי בנינו. "אני פאקינג עתיד הענף" יאמרו לעצמם, ומיד יפנו למעסיק שלהם, בעל החנות או בעל רשת החנויות, או היבואן, וידרשו העלאה בשכר. כל אחד ומעסיקו הוא, אך אני מעריך שהתשובה, בגדול, תהיה שאין מצב להעלאה בשכר – המחזור גרוע, הריווחיות נמוכה, שכר הדירה והחשמל עלו, ועוד כהנה וכהנה. מכאן, הדרך להקמת 'איגוד מכונאי האופניים' היא מדרון חלקלק. תוכרז שביתת מכונאי אופניים במשק, חנויות לא יוכלו לתת שירותי סדנא, לקוחות יתקעו בלי אופניים לרכיבות סוף השבוע, תיערכנה הפגנות מול בתי היבואנים עם דרישה מיידית להעלאת השכר, והארץ תהיה תוהו ובוהו גדול…
או שלא.
בינתיים, כדי שלא נתדרדר לכאוס הזה, כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתת יד ולסייע בהצלחת חנות האופניים המקומית שלו. איך? פשוט מאוד: מוצאים מכונאי-מחמד, דבקים בו כמו בגריז, מעודדים אותו בשאלות חוסר ידע, משקים אותו בשיכר מקומי, ודואגים שיהיה עסוק בעבודה.
ותמלא הארץ שקט, עד הרעש הבא ממיסבי השלדה.

השלב הבא- ביזנס לא פלז'ר

אני נוטש רגע את הנושא של חזון מפולת הענף וחוזר ברשותכם לשגרה, ליחסים הבסיסיים בין חנות ללקוח כשאני כאמור מיצג את הצד השני של הדלפק.

זה קורה אחת לכמה זמן. צברת מספיק ביקורים ושעות בחנות אופניים המקומית, עד שממש אפשר לקרוא לה 'חנות הבית שלך'. זה התחיל לאט-לאט, מרקם עדין של תן-קח קונבנציונלי. הכנסת אופניים לתיקון, היית מרוצה מהשירות. חזרת, רכשת ציוד, קיבלת הנחה קטנה. אחר כך סתם עברת בסביבה, נכנסת וקיבלת אספרסו. פעם אחרת נכנסת והבאת בירות, כי קראת איפשהו שזה יתן לך קרדיט אצל הקופים בסדנא. זה אפילו פאקינג עבד, כי קיבלת את מספר הטלפון האישי של המכונאי, יחד עם הזמנה לצאת איתם לרכיבת שישי בוקר. מאז הרבה בירה ואספרסו זרמו על הדלפק, שעות אוכף ושעות סדנא, צחוקים, דאחקות וכהנה וכהנה – עד היום בו נכנסת לחנות עם אופניים שקנית במקום אחר (הכי גרוע אגב, אופניים מהאינטרנט).

מאותו רגע, הרגשת שמשהו השתנה.

אולי באווירה, אולי כבר לא מציעים לך בירה, מתחמקים מקשר עין. אולי אתה מרגיש כאילו בעל הבית 'עושה לך פרצוף'. בכל מקרה, כבר לא נעים לך להיכנס לשם. לפעמים בלילות בלי שינה, אתה מנסה להבין איפה טעית, האם אתה אשם במשהו. סך הכל קנית אופניים, מה הביג דיל? למה אתה צריך לקבל יחס כזה, ועוד אחרי כל מה שעברתם יחד? ומי פה נעלב יותר בכלל, ובאיזו זכות? בצר לך, אתה נאלץ לחפש חנות מקומית אחרת. אולי לימים, היא תזכה לתואר 'חנות הבית שלך'. אולי לא.

יש שיאמרו שרכיבה על אופניים היא תחליף לטיפול פסיכולוגי. ולפיכך, מי שמוכר ומתקן לכם את אותו טיפול פסיכולוגי – אותם אנשים שמקשיבים לרצונות שלכם, ויודעים להתאים לכם את האופניים המתאימים, שמקשיבים למכאובים שלכם, ומתקנים אותם בסדנא – הם בעצם אנשים סופר-רגישים א-לה פסיכולוגים-סטייל. אבל זה לא אומר שאין להם רגשות. שאם צובטים אותם, הם לא מצטבתים. תאלצו אותי שוב לשלוף את הטיעון "גם אנשי החנות הם בני אדם עם רגשות" וכיו"ב? הייתם מעדיפים לקבל מהם יחס קר וצונן, כמו הקופאית בסופר, או שמא יש איזשהו ערך מוסף ביחסי תן-קח האלה?

הלקוח הנאמן החדש

אני רוצה לטעון, שלצערי, אין דבר כזה "לקוח נאמן". הלקוח בימינו – ואני כמובן מכליל ומקצין כדי לשבת על נקודה – ינטוש אותך בעבור הנחה של 10 אחוז, או יפסול אותך בעוון שיימינג לא מוצדק. מצב כזה מקשה על עובדי החנויות להמשיך לשדר עסקים כרגיל – לתת את המקסימום ואפילו מעל ומעבר לכך, כדי שהלקוח באמת ירגיש בבית – ויוצר אווירה של כבדהו וחשדהו. הרבה יותר קשה להתמסר ולהתקרב באמת למישהו, שבשבוע הבא ידלג לחנות הבאה בתור. אז נכון שזאת לא חתונה קתולית, ונכון ש'זאת מדינה חופשית' ו'אני-אקנה-אופניים-איפה-שבא-לי'. אבל שוב, בחנות אופניים, כמו באהבה, הכל מסתכם ליחסי אנוש וכבוד הדדי. כרגיל.

אין לי באמת פתרון, אולי רק הצעה/המלצה – מצאתם במקום אחר את דיל המאה? את אופני החלומות? או שמעולם לא אהבתם את המותג שמוכרים שם, אבל את היחס כן? גשו מבעוד מועד לחנות הבית שלכם, תדברו, תשתפו, תשמעו אפילו הצעה נגדית אטרקטיבית, וגם אם לא – תכינו את הקרקע, ואולי אפילו תבטיחו שאת התחזוקה והשירות תבצעו שם. כמובן, רק אם אכפת לכם מהאנשים שם והיחסים איתם…אומרים את זה הרבה, אבל שווה גם ליישם –  האינטרס של כולנו הוא שחנות הבית תישאר בידינו.