כתב: אילן שגיא
"אני אוהב אותך, לכן אני לא אעזור לך". אילון שגיא-2024
"אל תסמוך על אף אחד" לימד אותי אבא שלי מיום שעמדתי על דעתי "וגם מעצמך תיזהר" הוסיף בכובד ראש. לכל אורך 57 שנותיי בעולם, האמרה הזו, לא רק שהצילה אותי אינספור פעמים, אלא הוכחה כאמיתה בלתי מעורערת שרירה וקיימת מעבר לכל ספק סביר.ב-7 באוקטובר מצאתי את עצמי בשדות הקטל.
אחסוך מכם את המראות, הקולות והריחות.
במשך חודשים נעתי ונדתי כחלק משירות המילואים שלי בכל מיני מקומות שקשורים ללחימה. חלקם היו בחדרים ממוזגים, אחרים בבתים הרוסים ולא ממוזגים בעליל בלב חאן-יונס. אבל בכל מקום אליו הגעתי, בלי יוצא מן הכלל, התקיים הכלל הר"מ.
בכל מקום בו מישהו סמך על מישהו – התגלה השבר במלא כיעורו.
כן, אני יודע, זה כמעט בלתי אפשרי (שלא לומר נוטף ריח עז של פראנויה), להתהלך בעולם הזה בתחושת "אם אין אני לי מי לי" ולהישאר שפוי (ספרו לי על זה…). אבל מה לעשות, זה המצב. וכדי להתמודד עם העובדה שבאמת אי אפשר לסמוך על כלום ושום דבר, יש לאמץ 2 פעולות עליהן אני ממליץ בחום:
1. (החשובה מבניהן) – שינוי תודעתי
2. מוכנות מלאה
נתחיל מהסעיף הראשון – שינוי תודעתי.
קחו חודש מחייכם, לא משנה איזה. נסו לנתח את כל האינטראקציות שהתרחשו בו בממשקי עבודה, משפחה, זוגיות, שירות לו הייתם זקוקים בחנות, אצל ספק שירות כזה או אחר (כבלים, חברת סלולאר), במשרד ממשלתי… עכשיו סכמו בכמה מאלו זכיתם לחייך בסיפוק אחרי האירוע ולומר לעצמכם – "איזה כייף שיש על מי לסמוך".
אני די משוכנע, שלפחות בחצי מהפעמים, חוויתם מפח נפש (שלא לומר קריזה) נוכח החובבנות \ האדישות וחוסר האכפתיות \ הבירוקרטיה \ (הוסיפו כאוות נפשכם) מצד אלו שהיו צריכים לעזור לכם.
השינוי התודעתי עליו אני מדבר, הוא בראש ובראשונה להיפטר מהאופטימיות והנטייה לסמוך על אחרים ולאמץ גישה של 0 ציפיות. אם תשכילו לעשות זאת, תזכו בשתי מתנות:
1. לא תתאכזבו כשישתינו עליכם בקשת (ותהיו סופר-מאושרים במקרים בהם תתקלו במישהו נדיר שאשכרה אכפת לו).
2. יהיה לכם קל יותר להתנהל מול הרוע, בקור רוח וענייניות.
אה, ויש בונוס: רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) בדמכם, ירדו מה שמבטיח אריכות ימים.
מוכנות מלאה שייכת כבר לעולם המעשים.
בהנחה שבאמת הצלחתם לסגל לעצמכם דפוס חשיבה שלא משאיר מקום לתופעות כמו "סמוך עלי" ו"יהיה בסדר" (שהפכו, יחד עם חטא ההיבריס הנורא, לספורט לאומי במחוזותינו), הגיע הזמן לקחת אחריות ולהתכונן לכל תרחיש. ולא, אני לא מדבר על לרכוש גנרטור, להצטייד ב-500 ליטר מים מינרליים ולחפור מקלט אטומי. בואו נתחיל בדברים יותר פשוטים כמו, אהההה… לקחת פאקינג פנימית ספייר כשאתם יוצאים לרכיבה!?
אם יש אנשים שמוציאים אותי מדעתי (טוב, יש הרבה כאלו, אבל ספציפית לענייננו) אלו כל המהבולים האלו שקמים אור ליום שבת באוגוסט, נועלים נעליים ויוצאים ללב מדבר יהודה. לא רק שאם תסובבו את התימהוניים הללו שלוש פעמים סביב עצמם, ספק אם הם יזהו מאיזה כיוון הגיעו אך לפני רגע, הרי שלהצטייד במים וכובע, נראה להם מיותר לחלוטין. אני תמיד צורח (כשמספרים על החילוץ ההירואי שלהם) שטוב היה לו היו מותירים אותם לגווע במדבר במקום להקפיץ יחידות חילוץ ומסוקים. אנשים כאלו, ראוי שלא יתרבו.
השבוע, בעודי מדווש לעבודה בשבילי הירקון, נתקלתי בברנש שעמד בצד הדרך, אופניו מוטלים על הצד והוא מנופף נמרצות בידיו. עצרתי לידו ושאלתי מה קרה. "יש לי פנצ'ר" הוא נשף וכמובן שאל אם יש לי פנימית רזרבית.
עכשיו תראו, הבחור היה לבוש במיטב המחלצות, מצויד מכף רגע ועד ראש בכל האביזרים הטכנולוגיים שהם המילה האחרונה בתחום הניווט, התקשורת והנוחות, אבל ככל שהתאמצתי לאתר על אופניו היקרים איזה תיק אוכף, שקית או פאוץ' לכלים וציוד חילוץ בסיסי, לא מצאתי.
"תגיד" שאלתי מניה וביה על מנת להיות בטוח שאני לא טועה: "אתה יוצא לשטח בלי כלים ופנימית ספייר?"
"לא" הוא ענה בלי להתבלבל, "מה הסיכוי שיהיה לי פנצ'ר על שביל בירקון"…
"אז תראה" אמרתי והנחתי יד על כתפו, "יש לי פנימית רזרבית, אבל אני לא אתן לך אותה, כי אני אוהב אותך". הוא הביט בי בהשתאות…
"אתה מבין, אם אתן לך, רק אעודד אותך להמשיך להיות חסר אחריות ואנחנו לא רוצים את זה, נכון?"
כשהתרחקתי משם, יכולתי לחוש את רשף עיניו בעורפי ולמרות המוסיקה באזניות, אני בטוח שזכיתי לגידופים שהגיעו עד הסבא-רבא שלי. אבל אני די משוכנע, שהדבר הראשון שהברנש הזה יעשה כשיחזור בהליכה הביתה, הוא לרכוש לעצמו תיק קטן עם כלים ופנימית.
Facebook
Telegram
WhatsApp