כתב וצילם: אדוארדו אוקסמן

מעיינות בשפע, אין סוף טבילות, חקלאות מסורתית, טראסות עתיקות, מערת נטיפים, מעיין אהבה אחד עם חלל ניקבה דומה לגן העדן, ומקלובה טעימה להפליא. זאת ועוד מחכה לנו בטיול המקסים הזה.

איך הכל התחיל?

ביום רביעי לפני כמה חודשים, חברי עומר כץ שלח לי צילום מסך של פוסט בפייסבוק עם תמונות שלא נראה כי צולמו בארץ, ושאל אותי: "איך זה שעוד לא היית כאן?".

ביום חמישי, יום למחרת, כבר הפצתי מייל לחבריי הולכי הרגל, עם פרסום לטיול רגלי לסופ"ש הבא!!!

המארח הפלשתינאי, זיאד שבתין, תושב הכפר חוסאן, חיכה לנו ב-9:00 בתחנת הדלק סונול שליד צור הדסה. גם הכפר חוסאן, וגם הכפר המוכר כוואדי פוקין, הינם ישובים פלשתינאים בשטח B. רבים זוכרים את שני הישובים מתקופת המילואים, ויחד עם הכפר בתיר, הזיכרונות אינם מי ידוע מה טובים (זריקת אבנים, מערבים, ועוד).

לאחר 15 דקות הליכה במורד הוואדי, הגענו לעין אל בלד ("מעיין הכפר" שבפאתי הכפר חוסאן). בזמן שאנחנו ישובים מתחת לפרגולה ליד המעיין, זיאד מברך אותנו ומיד מדגיש את חשיבות השלום, ומסביר ומתעכב על השינוי שעברו תושבי הכפר. דרך עסקים משותפים בין תושבי הכפר והישוב היהודי השכן, ביתר עילית, יש דו קיום לא רע בכלל, והוא מנסה בכל כוחו, להשכיח את התקופה הפחות טובה.

אנחנו בעצם מטיילים כל הזמן לאורך הקו הירוק (לעיתים מהצד הזה, ולעיתים מהצד השני). גדר ההפרדה הייתה אמורה להיבנות בתוואי הוואדי. ע"מ למנוע את בנייתה, חברו כמה ארגונים (שלרוב חיבורם אינו טבעי): רשות הטבע והגנים, שרצתה בשימור החי והצומח, תושבי הכפרים חוסאן ובתיר שלא רצו שגדר ההפרדה תנתק את הכפרים משטחי החקלאות שלהם, ובית הספר שדה כפר עציון, גם משיקולים של שמירת טבע ונוף.

בשלב מסוים, תושבי בתיר וחוסאן פנו לאונסקו, וציינו את קיום הטראסות החקלאיות העתיקות באזור. אונסקו הכריזה על האזור כ-"אתר מורשת עולמית" (באתרי מורשת אסור לשנות ולבנות) וככה נמנעה בנייתה של גדר ההפרדה.

סיור רגלי קל ורטוב מאד

זיאד מוביל אותנו בין חלקות חקלאיות קטנות ומספר לנו כי כל חלקה שייכת למשפחה אחת, על כן, היא מגדלת את כל סוגי הירקות והפירות באותה החלקה. החלקות לא מושקות בעזרת צנרת, אלא בשיטת השקיה של "הצפה". מי המעיינות מאוחסנים בבריכות איגום, ואחת לכמה זמן, פותחים את ברז הניקוז והחלקות מוצפות לאורך תעלות חפורות באדמה, ממש כמו פעם.

היה חם, וכעבור 15 דקות הליכה, הגענו לאחת מבריכות האיגום. המים הצלולים והקרים הזמינו אותנו לטבילה מרעננת. מי המעיין ראויים לשתייה, והטעם שלהם טהור ממש.

מצלע ההר בה נמצאת הנביעה, טפטפו מים בין צמחיית השרכים התלויה, והמקום נראה כמו לקוח מסרט. לאחר טבילה נעימה של רבע שעה, הילדים של זיאד כיבדו אותנו בקפה והמשכנו כמה צעדים כדי לקבל אחת מהפתעות הטיול: מערת נטיפים פעילה מאד, בתוך חריץ סלע מרשים. זה הדבר האחרון שאתה מצפה למצוא כאן.

המשכנו ללכת במורד עמק המעיינות והגענו למעיין האהבה (אבל סיפור המעיין בהמשך…)

להפוך סיור רגלי בארץ היפה הזאת לרכיבת אופניים חווייתית…

אני מרבה לטייל עם אשתי. היא תמיד שואלת אותי: "אדו, אנחנו בטיול הכנה לרכיבת אופניים, או שאתה אחרי הרכיבה והבאת אותי להראות לי גם?"

התשובה היא שאני תמיד "לפני" או "אחרי" טיול אופניים.

כבר בתום הסיור הראשון עם זיאד, התת מודע התחיל לחשוב איך להפוך סיור רגלי קצר של 3 שעות, לרכיבת אופניים.

פקדנו את האזור פעמים רבות עם זוגתי, נסענו באוטו גם בוואדי פוקין, נסענו בתוך צור הדסה, וגם העפלנו לשמורת הר סנסן. חזרתי למשרד, ובמחשב בדקתי איך ניתן לחבר בין כל פינות החמד האלה.

בסוף המסלול היה מוכן ובדקתי אותו יחד עם חבריי האחים אלירן ושחר כהן, ברכיבת הכנה בין סגר הקורונה הראשון והשני.

מסע מרתק בזמן, מאות שנים אחורה, או רק כמה עשרות שנים אחורה, אבל פשוט מגוון ומסקרן: מסלול הרכיבה בצור הדסה, שמורת סנסן, וואדי פוקין ועמק המעיינות שליד חוסאן

ליופי הלא מוכר של עמק המעיינות הייתי צריך להוסיף קצת נפח ולהפוך מסלול רגלי של 2-3 ק"מ למסלול רכיבה בן 22 ק"מ עם כ-600 מטר טיפוס. התחלנו לרכוב בפארק בגין ונכנסנו לישוב המטופח צור הדסה. "כאן עובר הקו הירוק", אני מסביר לרוכבים מתחת לבתי הישוב, כאשר מבטינו מזרחה אל עבר מה שהיה ירדן עד 1967, ועוד הלאה באופק רכס גוש עציון. הרבה היסטוריה ודם יש בסיפורים בני עשרות השנים כאן.

שרוך ארוך של 30 רוכבים מטפס בכביש ההיקפי של הישוב עד שמגיעים לשער נעול ממנו יוצאים לשמורת הר סנסן. טלפון למוקד הביטחון של צור הדסה, הביא לנו את הסייר שפתח לנו את השער. רכבנו על דרך עפר שהייתה עד 67 דרך הפטרולים (אמרנו כי כאן עבר הגבול עם ירדן). שמורת סנסן לא מטוילת מאד, ועל כן, ברכיבה בה, יש תחושה של אזור ספר ונידח.

לאחר תדריך בטיחות, אנו מתחילים רכיבה לאורך דאבל טיפה טכני, ממנו נשקפים נופים אל רכס גוש עציון ודרום הר חברון, כאשר מתחתינו בוהקות בריכות האיגום של וואדי פוקין. אני מסביר כי באחת מבריכות האיגום, נטבול, לאחר שנרד את הפרש ה-200 מטר גובה בירידה תלולה וטכנית (ומלאת אדרנלין לאוהבי הז'אנר).

מה זה גן העדן הזה?

שאלו הרוכבים כאשר ציננו את גופם במי המעיין הקפואים. בריכת האיגום הראשונה של וואדי פוקין, מוקפת בוסתן ועצי פרי. הפסקת הקפה בצל עצי הפרי השתלבה מצוין עם הטבילה המרעננת.

"כולם לטבול, בבקשה, ומי שלא טובל, נא להרטיב את החולצה כי עכשיו אנחנו מטפסים".

הטיפוס לאורך וואדי פוקין, הוא מתון בהתחלה לאורך תוואי הנחל. אבל כאשר נכנסים לכפר, הופך תלול יותר. טוסקנה? לא, לא. וואדי פוקין, אבל האסוציאציה היא בלתי נמנעת: תאנים, חלקות אדמה מעובדות בכל הצבעים, כרמים וגפנים, תעלות השקיה וחקלאים מעבדים את האדמה. בסיום הטיפוס לאורך הכפר, חוזרים לכביש 375. מי שירצה לחתוך כאן לאוטו חזרה, חייב ב-10 דקות רכיבה (היו כמה רוכבים עייפים שעשו זאת).

עמק המעיינות של וואדי חוסאן – גן עדן נוסף

בעצם כאן, שחזרתי קצת את מסלול ההליכה הרגלית הראשון שעשיתי באזור, אבל על אופניים. תחילה, ירדנו מכביש 375 לעבר עין אל בלד (זוכרים מהטיול הרגלי), דרך סינגל זורם טכני ומדליק, שמסתיים בסלאלומים בין כרמי זיתים.

כאשר הגענו לעין אל בלד (זוכרים את הפרגולה?), אמרתי לרוכבים להניח את האופניים ואת הקסדות כי אנחנו יוצאים להליכה רגלית של חצי שעה. "מה? הליכה רגלית? מה פתאום?"

אבל המוביל האסרטיבי לא וותר ושורה של 30 רוכבים החל ללכת בין החלקות החקלאיות המעובדות והתחילה סוג של תחרות לזיהוי הגידולים השונים. הגענו לבריכת האיגום עם השרכים, ולמערת הנטיפים וחריץ הסלע. אנשים לא ידעו איך לאכול את ההפתעה. המומים חזרנו לאופניים, ורכיבת סינגל לאורך גידולים חקלאים ועל דופן הוואדי הביאה אותנו לגרם מדרגות (אותו רכבנו) שהוריד אותנו למעיין האהבה.

בריכת המעיין הייתה מלאה והמחזה יפיפה. כאן פגשנו את זיאד שפתח את ניקוז הבריכה בכוונה (ראו בהמשך). השעה 10:30, אבל באותו יום קמנו מוקדם מאד בכדי להגיע ב-6:30 לתחילת הרכיבה. היינו רעבים.

לפתע, מגיחים הילדים של זיאד, עם סירים וצלחות, קולה זירו קרה…

זיאד הפך את המקלובה, והרוכבים קבלו צלחת מקלובה עם עוף וסלט ליד המעיין, חוויה שלא ישכחו לעולם. היינו רעבים, או שפשוט המקלובה של אשתו של זיאד הייתה אליפות? כל התשובות נכונות… המאמץ המשפחתי ניכר, והילדים עוברים בין הרוכבים ומוזגים להם קולה בכוסות פלסטיק.

שוב גן עדן- כניסה לבטן האדמה לשתות את מי הנעורים

טבלנו ואכלנו, ושוב טבלנו וקפה. כמה אושר. בינתיים מפלס המים בבריכה ירד, וזיאד הנחה קבוצות קבוצות להיכנס בזחילה ולאור פנסים לנקבה של מעיין האהבה.

זחילה של כמה מטרים בתעלה חפורה, מביאה אותנו לחלל ענק וחשוך, מעוטר בנטיפים. מתקרת החלל, מקלחת מים קפואים (זו הנביעה!!!) פשוט קשה להאמין כי המקום הזה קיים. כייף לשבת בחוץ, ולראות את החיוך והעיניים הגדולות של הרוכבים, עת שיצאו מהנקבה.

נפרדנו מזיאד ומשפחתו, ודחפנו את האופניים במעלה המדרגות ורכיבה ציורית לאורך הכפר החזירה אותנו לאוטו.

סוף דבר

בזכות התמונות שנשארו גם לאחר הטיול, הבנו כי המקום הזה קיים במציאות. וואוו!!!

תכנן, סייר, והוביל: אדוארדו אוקסמן– מוביל טיולי רכיבת אופנים (נייד: 0544738363, מייל: [email protected])

חברי יצחק אלהרר, צילם את הטיול בעזרת רחפן, וגם ערך את החומר לקליפ יפה במיוחד. מוזמנים לצפות.