כתבה: נעמה נוימן צילומים: תומר פדר, אוסף אישי
"סיימת את המילואים שלך", אמר לי חבר בטלפון השבוע. קצת מרגיש ככה. בשישי האחרון ציינו את סיום פעילות מרכז הרכיבה של עמותת ברטלי לקהילות המפונים מהנגב המערבי באילת ברכיבת פרידה מרגשת וטקס סיום על הטיילת באילת, שהפכה לבית עבורם בחודשים האחרונים.
בשביעי באוקטובר הייתי בקנדה, יום לפני גביע העולם האחרון לעונת 2023. הגעתי לארץ רק שבועיים אחרי, לאחר שנסעתי מקנדה ליוון להמשך איסוף נקודות לאולימפיאדה. לא צריכה לספר לכם שהיה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לקבל, לעכל, להכיל, להבין… וממש בלתי אפשרי להתחרות. הייתה בי אש לייצג את המדינה בכבוד אבל לא נשארו בי שום כוחות פיזיים או מנטליים עם כל הכאוס, הפחד, הכעס וחוסר הוודאות של השבועות הראשונים.
חזרתי לארץ לפגרה… ולא הייתי מסוגלת לשבת יום אחד בבית. את השבועות הראשונים העברתי בנסיעות לעוטף להתנדבות בחקלאות וביקורים תכופים בשטחי הכינוס שאח שלי היה בהם לקראת הכניסה הקרקעית לעזה ("אחות של נוימן! מה הבאת לנו היום מהקטיף?").
עוד לפני שחזרתי לארץ הרגשתי שאני חייבת להיות חלק ממה שקורה פה. בטלפונים מיוון עזרתי לתאם שינוע של דברים ואנשים, לחבר בין אנשים שאני מכירה, להשיג ציוד טקטי ליחידה של אח שלי ועסקתי הרבה בהסברה ישראלית לחו"ל.
אחרי כמה שבועות בארץ, שבהם אני מעדיפה לדבר לעגבניות מאשר לאנשים, בירידה מזדמנת לאילת עם אמא שהלכה להתנדב במרכז טיפול, הרמתי טלפון לגיא ניב שפתח מרכז של עמותת ברטלי באילת, מרכז רכיבה עבור קהילות המפונים מהנגב המערבי. בתמימות שאלתי אותו אם הם צריכים מתנדבת לכמה ימים, הוא ענה לי שבוודאי, ומפה לשם, לא יודעת מי בדיוק תפס את מי, אבל זה הפך לעבודה קבועה במלחמה, או למילואים אם תרצו, ובדיעבד להיות הדבר המרכזי בחיי בחודשי החורף האחרונים.
הרכיבות עם המפונים באילת היו הרכיבות הראשונות שלי על אופניים אחרי הפגרה, ולפני שרכבתי שם לא העליתי בדעתי לחזור לרכוב, שלא נדבר על אימונים מסודרים. בלי ששמתי לב כבר עבר כמעט חודש של פגרה, שלא הרגיש כמו פגרה אפילו לרגע אחד. הרכיבות עם המפונים באילת הן מה שהחזירו אותי לרצות לרכוב בכלל, ולאט לאט, ממש לאט, גם לרצות להתאמן שוב. לתקופה ארוכה זה הרגיש מזויף, מנותק, אנוכי וממש מגוחך, להתעסק ככה בעצמי, עם כל מה שקורה מסביב ("למה שאני אצא ל-4 שעות אימון כשאני יכולה לעזור למישהו אחר בזמן הזה?"). הייתי צריכה, ואני עדיין עושה את זה, לשכנע את עצמי שוב ושוב, ולעבוד על אוטומט בלי לחשוב כשלא הצלחתי לשכנע, שזה חשוב להתאמן לאולימפיאדה, שזה חשוב לרדוף אחרי החלומות האישיים שלי, שזה חשוב לנסות למצות את הפוטנציאל שלי בספורט, שיש משמעות בעולם למה שאני עושה כבר 15 שנה.
אז את חודשי ההכנה לעונה העברתי בין אילת לחיפה, ומצאתי את עצמי רק מחכה לזמנים שם באילת. כאילו בחיפה אני נמצאת על "הולד", מחכה לדבר האמיתי, שנמצא עבורי שם עם המפונים. היו תקופות אימון טובות יותר וטובות פחות, היה קשה לשלב תכנית אינטנסיבית של שנה אולימפית עם העומס הרגשי של המלחמה, עם הדאגה לאחי ולחברים בעזה, עם הדאגה למדינה, עם הפעילות האינטנסיבית באילת עם המפונים, עם הנסיעות מחיפה לאילת, עם המעברים, עם הלחץ עצמו של שנה אולימפית. רוב הזמן הרגשתי קהה, עובדת על אוטומט בלי רגש, "עושה מה שצריך" אבל בלי התשוקה האופיינית לי. אבל הרגשתי שבלי המשמעות שאילת נתנה לי לא אהיה מסוגלת לתפקד כספורטאית. לא יכולתי להמשיך כרגיל, שנה אולימפית או לא. בשלב מסוים הבנתי שזה או לשלב או פשוט לפרוש, והאולימפיאדה כל כך, כל כך קרובה. גם בזמן וגם בסיכוי להשיג את הקריטריון.
מצב הקריטריון צמוד נורא, ואני צופה שיישאר צמוד עד הרגע האחרון, בשבוע האחרון של חודש מאי. בין ישראל לבין עוד כ2-3 נבחרות נשאר מקום אחד אחרון לאולימפיאדה. בין כל נבחרת הפרש הנקודות קטן מאוד. מעכשיו ועד סוף מאי נשארו תחרויות בודדות שיקבעו מי תיקח את הכרטיס. זה ממש המאני טיים. למרות שאחרי 15 שנה שאני חולמת על אולימפיאדה כל השנתיים האחרונות כבר מרגישות כמו מאני טיים לפריז 2024.
לפני שבועיים נסעתי לסבב תחרויות ראשון לעונה בקפריסין ויוון. תכלס, בקפריסין היה נורא. רגשית, פיזית, תוצאות, זמנים, מנטלית. הייתי בנמוך מאוד. עלו בי תהיות אם זה מה שאני רוצה, אם אני בנויה לזה בכלל, אם פישלתי כל החורף עם האימונים, אם אילת לקחה לי את הפוקוס יותר מידי, אם אני מסוגלת להתחרות כמו שהתחריתי פעם, אם אני רוצה בכלל… יותר מהכל היה לי קשה לא להרגיש. לא תשוקה להתחרות, לא אהבה לרכיבה, לא התרגשות לאולימפיאדה, אפילו כעס כבר לא נשאר בי. הרגשתי ריקה ולא זיהיתי את עצמי ככה. אני אוהבת להרגיש! אני צריכה את זה בשביל לתפקד ברמה גבוהה. ולא מצאתי את זה בתוכי. אחרי כמה ימים שעיבדתי את זה, דיברתי על זה, הצלחתי להבין מה עובר עליי ונתתי לזה מקום, עברנו לתחרויות ביוון. שם כבר הרגשתי אחרת. הפוקוס לא היה על תוצאות אלא על למצוא את נעמה שאוהבת להתחרות ועושה את זה טוב. בשתי התחרויות שם הרגשתי טוב, הצלחתי להתחרות טוב, והצלחתי להנות. לא רק מהשעה וחצי של התחרויות, אלא גם מכל העסק. כל ההתעסקות סביב התחרויות והזמן בין לבין.
חזרתי לארץ, ו"סיימתי את המילואים שלי". נפרדתי מאילת ומהאנשים שהתאהבתי בהם ונתנו לי להיות חלק מהתהליך שלהם מאז השביעי באוקטובר ועברתי איתם הכל, יותר ממה שאפשר לתאר אפילו בכתבה ארוכה כזאת. אני רק אגיד שזה נתן לי משמעות בתקופה בלתי אפשרית, לא יודעת איך הייתי עוברת את החודשים האלה בלי הפעילות הזאת, בלי הזכות להיות שם עם האנשים המדהימים האלה שעברו כל מה שהם עברו, ללמוד מהם ולתת להם מה שיכולתי. אני אגיד שזה היה מקום טיפולי ומרפא גם עבורי, ונתן לי מקום לעבור את התהליך שלי עם המלחמה הזאת. ותודה לאמא שלקחה אותי במקרה לאילת בתחילת המלחמה ולגיאיגיא שאימץ אותי לעבודה הזאת. אחי חזר ללמוד. אני קיבלתי את הכאפה שלי בקפריסין ואת עצמי בחזרה ביוון, ורשמית, אפשר לשים את כל הפוקוס על האולימפיאדה, ולהאמין שזה חשוב, שגם לזה יש משמעות.
לפניי נשארו כמה שבועות של פול אימונים (מעל 20 שעות בשבוע) בארץ, גביעי עולם בברזיל באפריל, ועוד תחרויות עד סוף מאי, עד לסוף תקופת הקריטריון. אחר כך, במידה ויש קריטריון, נשארו לי חודשיים של הכנות אולימפיות על אמת. ואחרי תקופת קהות, אשכרה שוב מרגש אותי לכתוב את זה!
Facebook
Telegram
WhatsApp