כתב: אילון שגיא ן צילומים: אוריאל כהן, אלון רון, סמרתון, כרמל צ'אלנג', אוסף פרטי

לקחנו את זיו ענפי, האיש והחידה לריאיון בו שכנו בערבוביה סופרבייקס, סינגל ספיד ואלטרואיזם מהסוג הישן והטוב.

“My mom always said life was like a box of chocolates. You never know what you're gonna get.”
Forrest Gump

אל זיו ענפי (ענפי יש להגות כמו רפי, לא כמו קדאפי…) התוודעתי בשלב די מוקדם של "קריירת" הסינגל ספיד שלי וגם מתוקף תפקידי (בדימוס) בממלכת בסידן. כבר אז משהו בברנש הזה סיקרן אותי מאד ולמרות שחלפו כבר כמה שנים, שמחתי מאד על ההזדמנות שהתגלגלה לפתחי לראיין אותו יחד עם אריק (אני מוסיף אותך לקבוצת ווצאפ לתיאומים) פלדמן.

עכשיו הם עומדים במפתן דלתי, זיו מלווה בבת זוגו לחיים ולעסקים – רביד, ואריק – בכמה בקבוקי בירת בוטיק ואיזה חטיף שישאיר אותי אחר כך שבוע שלם עם צרבת. אך טרם נצלול אל שאון המנועים ודממת ההילוך הבודד, הרשו לי להרים לעצמי ולומר שאחת הפריווילגיות שיש לו למי ש"עובד" ב-Bike.il (כי משכורת כיידוע, אין פה), היא העונג הצרוף להתחכך ולהתוודע אל אנשים, שלא לומר אושיות, ולשמוע מהם (און ואוף דה רקורד) מעשיות וסודות על הענף הזה שלנו. סיפורים אלו, שמעטים מכירים, מרתקים אותי כל פעם מחדש ולא פעם אני מרגיש כאותו "זבוב על הקיר" שכולנו חולמים להיות. אבל די עם ההשתפכויות, אנחנו פה בשביל ענפי.

מג'ון דיר – לגרנד פרי מהיר

זיו נולד וגדל עד שנות בחרותו המוקדמות בקיבוץ נחל עוז. כבן להורים "נחלאווים" שהיו ממקימי המקום, ינק מגיל צעיר את ערכי הציונות ואהבת הארץ. "אין ספק שהחיים בקיבוץ" אומר זיו, "עצבו את דמותי ולמרות שהיה מדובר באותה תקופה בסוג של חור בפיזדיאץ, אהבתי להיות קיבוצניק". אלא שבגיל 16 החליטו הוריו לעזוב את החור הזה, ובצעד נועז ומפתיע, עקרו לפיזדיאץ אחר – אלפי מנשה. אבל נחזור רגע לקיבוץ, כי שם, אפשר למצוא לראשונה את העדויות הראשונות לחיבתו של זיו לחלקים נעים. "בבצפר הייתי מבלה אולי 70% מהזמן" הוא מעיד על עצמו, "תכלס, יותר עניינו אותי הטרקטורים…"
"כן… אבל… באלפי מנשה אין ממש טרקטורים…" אריק ואני מציינים את מובן מאליו,
"נכון" הוא עונה, "אבל אופנועים יש גם יש".

משלב זה הופכים האופנועים לציר מרכזי בחייו של זיו. הם, ומה שמסביבם, מלווים אותו מהיום בו קיבל רישיון (טוב, אולי קצת לפני, אבל נניח לזה), דרך שירותו הצבאי (בחיל הים) ועד לשחרור. לכל אורך התקופה הזו מעמיק זיו ומרחיב את ניסיונו והבנתו בתחום בכלל ובתחרויות הגראנד-פרי בפרט. כן, שום דבר בבחור השקט הזה, שלא לומר נחבא אל הכלים והממעיט בדיבור, לא יכול לרמוז על העובדה שהוא "משחיז" את הסרפנטינות של ערד-סדום במהירויות בלתי חוקיות בעליל…
וכשהגיע הזמן לרדת סופית מסיפון הסטי"ל אל היבשה, לפשוט את מדים ולחשוב מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, זיו מחליט שהוא לוקח את התחביב צעד קדימה והופך אותו למקצוע.

Life in the fast lane

"אבא שלי" מספר זיו, "שבעצמו היה פריק של אופנועים ומכונאות, הבין לאן נושב הבן שלו ואמר לי שאם אני רוצה לעשות את זה נכון, כדאי שאלמד את הנושא לעומק. אז ישבנו וחפרנו קצת וכך הגענו ל Motorcycle Mechanic Institute- MMI שנמצא באורלנדו. שלחנו קצת מכתבים ופקסים וככה מפה לשם אני מוצא את עצמי על מטוס לארצות הברית. אחרי שבועיים מרגע שנחתתי, כבר הייתי תלמיד מן המניין ב- MMI וגם בעלים של אופנוע משופר ורישיון מירוצים".

זיו מתחיל לפלס את דרכו מעלה. "את התחרות הראשונה שלי" הוא מספר, "התחלתי במקום 67 וסיימתי במקום 17. וככה לאט לאט (או מהר מהר…) התקדמתי". אחרי שסיים את לימודי המכונאות, מצא עבודה כמכונאי בחנות בצפון קרולינה ובמקביל המשיך להתחרות.
בשנת 95 זיו נמצא בשיאו. הוא מדורג במקום השני באליפות ארצות הברית לקטגוריה שלו ("זה היה יכול להיות מקום ראשון לולא הלך לי מנוע באחת התחרויות…") אבל כמאמר שירו של לאונרד כהן, מחליט שמאחר וכבש כבר את אמריקה, הגיע הזמן לסמן V  גם על אירופה, עולה על מטוס ונוחת בהולנד. הוא ממשיך להתחרות, אבל אחרי חצי עונה, מגיעה התאונה…
"זה היה באימון" משחזר זיו, "התרסקתי חזק. שבר באגן ובשורש כף היד אבל בעיקר שבר בביטחון העצמי. אחרי חודש ומשהו של החלמה חזרתי לאוכף, אבל זה כבר לא היה זה…"
זיו מוצא את עצמו בפרשת דרכים, מצד אחד הוא רוצה לחזור לעניינים ומצד שני הוא מבין שכנראה ימי התחרויות תמו. "העובדה שאהבתי לאופנועים לא פחתה" הוא מספר, "וזה שאני בשלב הזה כבר מכונאי מנוסה, הביאה אותי להחלטה להישאר בתחום, בצד הטכני ולא כמתחרה". אז אחרי קצת חיפושים הוא אורז מזוודה וטס לאיטליה, שם הוא מצטרף כמכונאי לאחת הקבוצות של הונדה.

"עם הונדה", הוא מסביר, "אני מבלה את סוף עונת 96 וכל עונת 97 בתפקיד אחראי המנועים של כל הקבוצה. בסוף העונה, כשמתפרסמים הנתונים הסטטיסטיים המדרגים את ביצועי המנועים של כל הקבוצות המתחרות (בעיקר מהירויות סופיות), אני מגלה שהרוכבים בקבוצה שלי, אלו שאני אחראי על המנועים שלהם, מככבים ברביעייה הראשונה". זיו לא מתבלבל, ובמהלך "תפיסת תחת" קלאסי, מודיע להם שלאור הביצועים, מן הראוי שישלמו קצת יותר. החבר'ה בהונדה עונים לו בסגנון "אכלו לי, שתו לי" וזיו משלים את לפיתת העכוז ומודיע להם חגיגית שאם זה ככה, שיהיו בריאים, הוא נוסע לפוש קצת בלבנט ושיקראו לו כשיהיה להם כסף לשלם. ממקום מושבו בארץ הקודש זיו ממשיך לקיים מגעים טראנס אטלנטיים עם כל מיני קבוצות אחרות עד שבסוף הוא מקבל את הטלפון המיוחל מהונדה שקוראים לו לשוב ועושה את הדבר הטבעי והמתבקש – נשאר בארץ…

Ziv Azonic 

"אחרי שאני מפנים שאני כנראה נשאר בארץ" מספר זיו, "שוב מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. אחרי שנשמתי אוויר פסגות בחו"ל, לא ממש בא לי אם להודות על האמת, למצוא את עצמי עובד כמכונאי באיזה מוסך אופנועים באזור תעשייה כפר סבא ואחרי תקופה קצרה של אי ודאות, נשאבתי לסוג של אופוריה. מסעדת אופוריה אם להיות מדויק…" שכן בזמן שזיו דהר על מסלולים ופירק קרבורטורים בגולה, עסקי המסעדנות של אביו פרחו וזיו מצטרף אל העסק המשפחתי – מסעדת אופוריה הרעננית שהפכה בינתיים למוסד מוכר ונחשב.

"כן, משם בדיוק אני מכיר אותך" מציין אריק "היית הלקוח ההוא מהמסעדה ברעננה, של יגאל (הרוסי) המכונאי בכפ"ס, היו לך  Kona stinky9– האופניים הכי מופרעים שראיתי בארץ באותה תקופה. מה שמביא אותי לשאול מתי בכלל נכנסת לכל עניין הרכיבה על אופניים…"

"כנהג מירוצים, אבל גם כמכונאי" מספר זיו, "אתה חייב לשמור על כושר גופני גבוה מאד ואני משיג את זה בזמנו באמצעות רכיבה על אופניים. אופני הרים בעיקר. הרכיבה על האופניים הייתה אמנם בראש ובראשונה אמצעי לשמור על היכולות הפיזית שלי, אבל במהלך הרכיבות שלי, התחברתי לכמה רוכבים מוכרים מקליפורניה שפתחו בפני עולם חדש, וברטרוספקטיבה אני יכול לומר שלאט לאט, אולי אפילו בלי לשים לכך לב, ממש נהניתי מהעניין והתחלתי להתאהב בו. בתקופה שעבדתי במסעדה עם אבא שלי המשכתי לרכוב, בעיקר בצד האקסטרימי של הסקאלה. התחברתי עם זיו שוורץ שהיתה לו חנות ברעננה ועם ונימי והעברתי את ימי בין שולחנות המסעדה להרפתקאות פרירייד ודאון-היל שנגמרו לא פעם בפציעות וחבלות. יום אחד איזה חבר של זיו, הביא לארץ שלדה של Azonic ואחרי שקניתי אותה, דבק בי הכינוי Ziv Azonic שליווה אותי גם כשם משתמש בימי פורום תפוז העליזים".

ואכן, היו אלה ימים עליזים. זיו, נימי וכספי היו משגרים את עצמם מהרמפות שזיו בנה מאחורי הבית שלו באלפי מנשה, מעבירים ערבי אורבן סוערים ברחבת המשביר ברעננה ובמדרגות האינסופיות של אלפי מנשה, חופרים, לומדים, מנסים ובונים לאט לאט את האתוס של ענף הרכיבה הישראלי מבלי משים…
"העובדה שההרפתקאות האקסטרימיות שלנו באו כמקשה אחת עם לא מעט סימנים כחולים" מתלוצץ זיו, "וזה שמלאו לי 33 והייתי כבר איש משפחה, גרמו לי לעבור תהליך הדרגתי של קיצוץ הולך וגובר במספר האינטשים וככה מאותם Stinky9 עם מהלך מתלה של בואינג 747, חזרתי לאט לאט לאופני ה-XC שאיתם למעשה התחלתי את הרכיבה, אז, כשעוד עשיתי את זה בשביל הכושר".

רגע, ומה עם האופנועים? אני שואל כי הם פתאום חסרים לי בתמונה…
"בשנת 2003 למעשה די נגמר פרק האופנועים בחיים שלי" מסכם זיו את הקריירה המפוארת שלו בשלוות הנפש האופיינית לו ומשאיר אותי קצת מבולבל.
אבל ככה, אחרי קריירה כל כך מפוארת, הכל מתאדה ונעלם?
"כן, אני בנאדם שמביט כל הזמן קדימה" הוא עונה בפשטות, "הבנתי שאין לאן להתקדם שם ולכן שמתי את זה מאחורי. בדיוק כמו שכשנמאס לי מהמסעדנות, החלטתי לעזוב את העסק ולצאת לדרך חדשה".

BikeWay

"חנות האופניים הראשונה שפתחתי" משחזר זיו, "הייתה הסניף של פדלים ברמת החיל בתל אביב. באותה תקופה ענף האופניים בארץ היה בצמיחה מטורפת, אופני קצה יוקרתיים ויקרים התחילו להופיע בשבילים ונדמה היה שרק צריך לפרוש את כפות הידיים והמזומנים ינשרו לתוכן. אפילו אבא שלי, שבינתיים מאז עזיבתי סגר את המסעדה, קפץ על העגלה וכולנו רכבנו ככה, לעבר השקיעה תוך שאנו שורקים בעליצות. לא לקח הרבה זמן עד שהתפכחנו מהחלום ואחרי עוד אי אלו הרפתקאות ושותפויות שלא צלחו עם גורמים כאלו ואחרים בענף מצאתי את עצמי בבייק פלאנט, מתחיל כמכונאי ומאוחר יותר כשותף ובמקביל התחלתי לייבא את Singular".
"באותה תקופה" נכנסת רביד לשיחה, "עבדתי עם זיו בהתנדבות ושמתי לב שכל מי שנכנס לחנות שואל איפה זיו ולא מוכן שאף אחד חוץ ממנו יגע לו באופניים או ייתן לו שירות, אז אמרתי לו (לזיו), בוא נפתח חנות משלנו. זיו כבר היה למוד ניסיון וניסה להוריד אותי מהרעיון עם כל מיני הפחדות ותסריטי אימים, אבל בסוף, מצאנו את עצמנו בכל זאת עומדים יום אחד מתחת לשלט של BikeWay".

"זה פשוט מדהים" אומר זיו, "שיש עדיין אנשים מחוץ לענף, אבל גם בתוכו, שחושבים באמת ובתמים שהכסף נושר לך לידיים. הפער בין התדמית של הענף הזה למה שקורה בפועל, הוא אדיר. במשך ארבע השנים הראשונות רביד ואני היינו יושבים בחנות ושואלים את עצמנו אם היום נסגור או מחר נסגור".

"שלא לדבר על זה שיהלי", צוחקת רביד, "שנולד באותה תקופה, ישן בחנות בתוך עגלה של סופר שרופדה בקרטונים של אופניים…"

"צחוק צחוק" אומר זיו, "זה לא היה פשוט. אבל מהרגע הראשון היה לי ברור שאני חייב למצוא את הנישה שלי, לא היה לי ספק שאם לא יהיה לי משהו ייחודי משלי, לא אוכל לשרוד ולכן התחברתי לסגנון האופניים והרכיבות בו עסקתי באותה תקופה – סינגל ספיד ורכיבות XC אפיות". מרגע שבחר זיו בכיוון הזה, הפכה החנות לסוג של מרכז ארצי לכל מי שמחפש אופני סינגל ספיד וכל מה שמסביבם אך יותר מהכל – לקהילה נאמנה ואדוקה של מעריצי ענפי לדורותיהם שהתאגדה סביבו והלכה שבי אחריו באשר הלך.

אנטיפת, אבל לפניך…

אני סבור, אומר אריק, שבלי הקהילה הזו, BikeWay לא הייתה באמת הופכת למה שהיא היום.
"בהחלט" אומר זיו, "אני תמיד מתבדח ואומר שהקמתי את מועדון BikeWay כי נמאס לי לרכוב לבד. אבל לא באמת תכננתי את זה, זה לא היה מהלך מחושב שהיה אמור למנף מכירות או הגיע מתוך איזו אג'נדה עסקית. בדיעבד אנחנו כמובן שמחים שאחת מתופעות הלוואי של המועדון היא קהילת לקוחות נאמנים שבלעדיהם החנות לא הייתה שורדת, אבל המועדון הזה קיים, בראש ובראשונה כי אני באמת אוהב לרכוב ואוהב לעשות טוב לאנשים וזה די משעשע כי רוב החבר'ה במועדון חושבים שאני אנטיפת"…

כולנו גועים בצחוק לדקה קלה, אבל בדומה לאמרה הידועה שבכל צחוק יש בדל של אמת, אני מביט בו, בזיו, ושואל את עצמי מה הוא באמת סוד קסמו. אין לו הרי את הכריזמה המתפרצת של אושיות אחרות אותן אתה שומע כבר ממגרש החניה, הוא ממעיט בדיבור, לרוב עונה בלקוניות ובווליום נמוך שיש בו ניגון מונוטוני שכזה, כמעט אדיש. ואז אני נזכר איפה נתקלתי בסוג כזה של התנהלות, זה היה באיזה ריאיון אליו זומנתי פעם באיזה גוף ממסדי סודי, הברנש שישב מולי "סבל" בדיוק מאותם סימפטומים, ובכל זאת לא יכולתי לרגע להסיר ממנו את העיניים וגמעתי כל מילה שלו כאילו היו דברי אלוהים חיים. יש משהו מהפנט באנשים אניגמטיים כאלו, המסתוריות שאופפת אותם גורמת לך לרצות להתקרב עוד ועוד, לפצח את החידה מי הם באמת ואולי, רק אולי, לזכות באיזו מחווה נדירה של חמימות, שלא לומר סחבקיות שללא ספק תעשה לך את היום.

"זה מצחיק שככה מפרשים את הדברים" מודה זיו בחיוך, "השתקנות והריחוק הזה, נובעים לא פעם פשוט מביישנות. המועדון קיים כבר 6 שנים, ורק לפני שנה וחצי התחלתי לדבר מול כולם, זה פשוט לוקח לי זמן…"

BikeWay Racing

אם אתם לא חזקים בסצנה התחרותית בארץ (או בעולם), ספק אם שמעתם על הקבוצה המקצוענית העונה לשם BikeWay Racing, או בקיצור – BWR. אבל לפני שאריק ואני מתנפלים על זיו ושואלים אותו מה לעזאזל עבר לו בראש כשהגה את הרעיון המטורף הזה, הרשו לי לומר כמה מילים על קבוצות רכיבה בכלל ונבחרות מקצועניות בפרט. אני בעוונותי, לא נמנה עם אלו שמגיעים לצפות בתחרויות, כל שכן להשתתף בהן. זה גם מפני שאני חי לפי הפתגם: two is a company three is a crowd ובעיקר מפני שהסיכוי שאשרוד את 30 הקילומטרים הראשונים של האפיק, שואף לאפס. אבל אל תלמדו ממני. ספורט מקצועני הוא ללא ספק אחד מהכוחות המניעים החשובים ביותר בהתפתחות ענף הרכיבה בישראל, או בכל מקום אחר בעולם. אלא שכדי לטפח ענף מקצועני, דרושה אהבה גדולה לדבר, חזון וכסף (לאו דווקא בסדר הזה…), אלא שלדאבוננו, מעטים הם אלו שניחנו בשלוש התכונות בו זמנית ולרוב, מי שבוער בו הלהט, חסר את הממון ואילו בעלי המאה, לא ממהרים להוציא אל הפועל פרויקטים שמושתתים על פילנטרופיות גרידא. ובכל זאת, הנה קמו זיו ורביד, והרימו פה מפעל להתפאר בו.

אז מה זיו, זה עוד פעם כי משעמם לך? אנחנו מקנטרים,
"תצחקו, אבל האמת היא שבתקופה שקדמה להקמת הקבוצה, ישבתי בחנות וצפיתי בצילומים וסרטונים של קבוצות רכיבה מקצועניות, ופתאום משהו זרק אותי שוב אל האווירה המחשמלת ההיא על מסלולי המירוצים. ריח אבק הדרכים וההתרגשות לקראת כל אתגר חדש, הסעירו אותי ואחרי שהתקשרתי לרביד לשתף אותה, הטלפון הבא היה לאחד מבכירי מאמני הרכיבה בישראל, כדי לשאול אותו מאיפה מתחילים. ניסיתי להדביק בהתלהבות שלי כמה קולגות, אבל כולם אמרו לי שאני משוגע אם אני נכנס לזה ושאין להם רצון או יכולת להיכנס להרפתקה הזו. אחרי כמה שבועות בהם אני מתבשל ביני לבין עצמי עם הרעיון, הגיע אלי מידע דיסקרטי על כך ששלומי חיימי עוזב את קבוצתו והבנתי שזו הזדמנות שאולי לא תחזור ואני חייב להרים את הדבר הזה. אחרי ששלומי הביע את הסכמתו קמה למעשה BWR".

בשלב הזה, מה שעובר לי בראש, זה ששני החבר'לייצים האלו שמולנו, הם או פטריוטים חסרי תקנה, או דגנרטים גמורים. אריק, אומר להם את זה. כמעט מילה במילה…

"תראו" הם צוחקים, "באמת שלא ידענו לאן אנחנו נכנסים, אבל אנחנו מתרגשים כמו ילדים קטנים, תסתכלו איזה ברק יש לנו בעיניים כשאנחנו מדברים על זה (האמת, היה ברק… ה.מ) וחוצמיזה, אם היינו יושבים לפרוט את החלום הזה לפרטים, כנראה שבאמת הוא לא היה מתגשם. כשאתה מתעסק עם חלומות, לא כדאי לתת לעובדות לבלבל אותך, כי אז הכל יחרב… יש לנו תומך ששם כסף כי הוא כמונו אוהב לחלום, ואנחנו מממנים את שאר ההוצאות ולמרות שברור לכולנו שמדובר רק בהוצאות ועול כלכלי, אנחנו נהנים מכל רגע".

ואיך כל ההרפתקה הזו משפיעה על העסק?

"עם יד על הלב, אני 85% מהזמן משקיע בקבוצה" אומר זיו "ואין ספק שהעובדה שרוב זמני מוקדש לה, גובה מחיר לא פשוט מהעסק עצמו. אבל כמו שאמרתי כבר קודם, מה שמניע אותי בחיים הוא הרצון לחדש ולעשות דברים שימלאו אותי ויגרמו לי להרגיש שאני תורם משהו ומייצר משהו וכמו שכבר נוכחתם לדעת, השיקולים העסקיים לא תמיד נמצאים אצלי בראש סדר העדיפויות"

אבל תסלח לי רגע, אני מקשה, להקים ולהפעיל קבוצת רכיבה מקצוענית זה עניין מורכב שדורש המון התעסקות וגם עולה לא מעט, אהיה חצוף ואשאל אם אתם לא קופצים פה קצת מעל הפופיק?

"כן, זה כן קצת לקפוץ מעל הפופיק" עונה זיו בשקט האופייני לו, "אבל היום הקבוצה שלנו כבר מוכרת ואני מקבל כל שבוע עוד ועוד טלפונים מרוכבים מכל העולם שרוצים להצטרף והעובדה שאנחנו צוברים תאוצה והופכים ליותר ויותר רלוונטיים, מאפשרת לי לגייס יותר חסויות ולערב יותר ויותר גורמים בבנייה של המיזם הזה. אנחנו לחלוטין מרגישים שליחים של ענף הרכיבה הישראלי ונציגים שלו בעולם, אנחנו נהנים מהנתינה, ורוצים להיות סוג של קרש קפיצה שיאפשר לרוכבים צעירים ומוכשרים להביא את הכישרון שלהם לידי ביטוי. וכן, אנחנו באמת ובתמים מאמינים שאנחנו תורמים לפיתוח הענף ועושים את בראש ובראשונה בגלל האהבה לדבר ולמרות המחיר שאנחנו משלמים, תרתי משמע. תראו, מילים כמו פטריוטיזם, אלטרואיזם וכל מיני מילים גדולות אחרות שנגמרות ב-איזם, זה חשוב מאד, אבל אני לא מתכחש לעובדה שמעבר לכל הרצון הטוב, זה עושה לנו טוב ונעים באופן אישי. אף אחד לא יעבוד כל כך קשה על שום דבר אם זה לא ממלא בראש ובראשונה אותו בתחושת סיפוק וערך עצמי".

תאר לנו איך נראה יומו של מנהל קבוצה מקצוענית
"נתחיל מזה שאני חייב להודות שאף אחד לא לימד אותי איך מנהלים קבוצה מקצוענית… את הלימוד אני עושה תוך כדי תנועה. כשיצאנו לתחרות האחרונה ב- lenzerheideשווייץ, שלומי ואני, ישבנו לנו ככה מול ההרים המושלגים, שלומי, שיש לו כבר המון ניסיון, סיפר לי והסביר לי דברים, ואני ככה בראש, כבר מגלגל את הנושאים בראש וגוזר מהם את הפעולות שצריך לבצע. דוגמה למידע חשוב כזה נוגע לגיוס רוכבים, או רוכבות אם להיות מדויק. בהיבט הקבוצתי, רוכבות ברמה גבוהה, יכולות לזכות את הקבוצה בנקודות חשובות, אבל לא נעים לומר, משלמים להן פחות מלגברים. ברור שמידע כזה יכול להיות קריטי, בטח בשלבים הראשונים. אתה צריך להתעסק בדברים שנראים לכאורה הזויים, כמו לנסות לאתר את הרוכב/ת שמדורגים הכי גבוה אבל יעלו הכי פחות וככה אתה לפעמים מסתכל על ארץ המוצא שלהם, אם הם באים ממזרח אירופה, הם בטח יסתפקו בתנאים פחות מפונפנים ביחס למישהו שבא מגרמניה. חוצמיזה יש פה עניין של חיבור, אתה לא רוצה להכניס אליך הביתה מישהו שאין לך כימיה איתו וכשמדובר באיזה רוכב או רוכבת מחו"ל זה קצת מלחיץ לחתום איתו חוזה ואז להביא אותו בלי לדעת איך זה יסתדר"

מאיפה מגיע המימון והתמיכה?

על מנת להרים ולקיים קבוצה ברמות האלה צריך כסף, זה לא סוד. את כל מה שיש לנו שמנו בקבוצה אבל זה רחוק מלהספיק, בכ"ז חנות בדרום פ"ת לא יותר… על מנת לגייס חסויות מענף האופניים המקומי אתה נדרש לקושש גרוש לגרוש ולעיתים אתה מרגיש כמו פושט יד. לצערי הענף שלנו לא במצב בו הוא יכול להזרים תקציבים משמעותיים לפרויקטים ציוניים כאלה כשהתמורה שתתקבל מהם לא תמיד ברורה בטווח הקצר, אבל בכל זאת מי שיכול היה הכניס את היד לכיס ועזר. כאן המקום להודות מעומק הלב לארז ומוטי מ DAA/ רסייקלס ו לORBEA, לחברים הטובים מJOE'S NO FLATS, למוטואופן עם חברת הצמיגים MAXXIS, ולאייל ארצי מבייקטק שתומכים בנו לאורך כל הדרך כבר משלב הרעיון. אבל כאמור צריך תקציב משמעותי לפרויקט ולשמחתנו אנחנו מוקפים בחברים טובים שמאמינים בנו. נועם שילר שהוא חבר אישי קרוב וכמובן אחד מסמלי הקבוצה, הוא המשקיע הראשי ב BWR. הן בהזרמת תקציבים ישירה מחברת MAX Security שבבעלותו שהיא התומכת הראשית של הקבוצה, והן בגיוס חברים מהמעגלים המקורבים אליו שתומכים בקבוצה- כאלה הרואים בתמיכה בקבוצה ישראלית בינ"ל, ובספורטאים ישראלים צעירים שמייצגים את המדינה, מעשה ציוני לכל דבר ועניין.

מה מייחד את הקבוצה שלכם?
"אני אספר לך" לוקחת רביד את המושכות, "כשיובנה, הרוכבת שלנו, מגיעה לארץ, אני מפנה את אחד הילדים מהחדר והיא מקבלת אותו, היא חיה אצלנו כאילו היא בת משפחה, היא מקבלת את הרכב של זיו ולא לחינם היא קוראת לי האמא השנייה שלה. אחד הדברים שמייחדים אותנו כישראלים בעולם בכלל, זה המשפחתיות והחום שאנחנו יודעים לתת. רוכבים שבאים מתרבות אירופאית, לא רגילים לסוג כזה של התנהלות ועבורם זה סוג של הלם תרבות, אבל במובן הטוב של המילה…"

איך מקבלים את הקבוצה בחו"ל?
"יש פרגון אדיר, אנחנו מרגישים שווים בן שווים, יש אחווה ועזרה הדדית ואפילו שאנחנו קטנים ביחס לקבוצות גדולות ומוכרות, אף אחד לא מתנשא, ההיפך, אנחנו רק מקבלים מחמאות בגלל היחס והאווירה המשפחתית וכמה רוכבים כבר אמרו לנו שהם היו מתים להיות אצלנו".

מה החזון שלכם?
"שיהיו מספיק ספונסרים, שהקבוצה תהיה יציבה, שנוכל לגייס עוד רוכבים ולתת לעוד כישרונות הזדמנות, שנוכל לקדם עוד ועוד רעיונות כמו פנימייה לרוכבי אופניים מכל העולם שתציע לילדים בסיכון או כאלו שנפלטו ממסגרות, את ההזדמנות שמגיעה להם ובעיקר שהקבוצה תגדל ותהיה מושתת רובה ככולה על רוכבים ישראלים, דבר שלצערי עדיין נראה כמו חלום רחוק…".

אני מסיים את הריאיון ברגשות מעורבים. מצד אחד קשה שלא להעריץ את זיו ורביד בשל המסירות האינסופית שלהם. מצד שני אני מחזיק להם אצבעות שכן ברור לי שלקיחת מחויבות כה גדולה בהינתן התנאים המקומיים, משולה לסוג של התאבדות. מעטים הם האנשים שמעזים לחלום בגדול, זיו ורביד ללא ספק שייכים ליחידי הסגולה הללו, כולי תקווה שהכתבה הזו תתגלגל לידיהם של בעלי ממון, לאו דווקא מהענף, שיקראו, ידבקו בהתלהבות ויתמכו במקום בו כל כך הרבה אחרים הפנו את גבם.